התזמורת הסימפונית של וינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התזמורת הסימפונית של וינה נוצרה בשנת 1919 ממיזוג של אגודת הקונצרטים של וינה ו"אמני הצליל" בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף ירידה בהאזנה לקונצרטים לאחר הופעת הרדיו בשנות ה-20 של המאה ה-20, התזמורת החזיקה מעמד עד סיפוח אוסטריה בשנת 1938, שהביא להתמזגותה עם תזמורות גרמניות, כחלק מן התרבות הגרמנית. בתור שכזו, שימשה למטרות תעמולה עד שצימצומים בשורותיה, כתוצאה מגיוס לעבודה במפעלי תחמושת, הביאו לסגירתה ב-1 בספטמבר 1944.

הקונצרט הראשון של התזמורת אחרי המלחמה התקיים ב-16 בספטמבר 1945, ונוגנה בו הסימפוניה השלישית של גוסטב מהלר. בהנהלתו של יוזף קריפס, נבנה מחדש, תוך זמן קצר, רפרטואר מודרני לאחר עשר שנים של בידוד והתזמורת יצאה בפעם הראשונה לפסטיבל ברגנץ בקיץ 1946.

שנת 1946 ציינה את ראשית כהונתו של מאסטרו הרברט פון קאראיין, שאף כי לא היה מנצח ראשי, עבד עם התזמורת הווינאית בסדרת הקונצרטים שנקראו על שמו ויצא עמה לסיורים רחבי-היקף באירופה ובאמריקה הצפונית.

בשנת 1959 הופיעה התזמורת לפני האפיפיור יוחנן ה-23 בותיקן, בניצוח הבכורה של מאסטרו וולפגנג זאוואליש.

בתקופת ניהולו של זאוואליש יצאה התזמורת לסיור בארצות הברית בשנת 1964 ולסיור משולב בארצות הברית וביפן. בשנת 1967 בתקופתו גם נפתח מחדש התיאטרון של וינה, בשנת 1962.

קריפס חזר לתקופת הביניים שבין פרישת זאוואליש לבואו של קרלו מריה ג'וליני כמנצח ראשי. בשנות ה-80' ההתייצב ז'ורז' פרטר על דוכן המנצחים. הוא הגדיל את מספר הקונצרטים של תזמורת וינה והוסיף מוזיקה צרפתית לרפרטואר.

בשנות ה-90' המוקדמות התמנה רפאל פריבק דה בורגוס למנצח ראשי והביא עמו מוזיקה ספרדית, כמו פרטר לפניו. ולדימיר פדוסייב היה למנצח ראשי בשנת 1997. בשנת 2005 החליף אותו בתפקיד פאביו לואיזי.