התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם (הולנדית: Rotterdams Philharmonisch Orkest) היא תזמורת סימפונית הולנדית, שמקום מושבה הקבוע הוא ברוטרדם. היא נחשבת לתזמורת השנייה בחשיבותה בהולנד, אחרי תזמורת קונצרטחבאו של אמסטרדם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העשורים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את התזמורת ייסדו בשנת 1918 מוזיקאים כ"אגודת מוזיקאים מקצועיים לטיפוח הדדי של האמנויות". לאגודה היו חברים בתשלום ותכליתה הייתה ליצור מוזיקה להנאה אישית ללא מטרת רווח. המנהל המוזיקלי הראשון היה וילם פלצר, שניהל שני בתי ספר למוזיקה ברוטרדם. אחרי פלצר מונה אלכסנדר שמולר, למשך שנתיים.

במאי 1930 התמנה אדוארד פליפסה למנצח, משרה בה החזיק עד שנת 1962. בתקופת כהונתו הממושכת, התפתח ההרכב לתזמורת מקצועית.

כשפליפסה החליף את פלצר ושמולר, הייתה התזמורת במצב גרוע, הן במובן הכספי והן האמנותי. פליפסה ניחן בכישורי ניהול ובחזון מוזיקלי. הוא ייסד "קרן כלים" לגיוס מימון לכלי נגינה חדשים ושאר צרכים, והתזמורת קנתה לה שם הודות להתייחסותה המיוחדת למוזיקה בת זמננו. היא שילבה ברפרטואר שלה יצירות של מלחינים הולנדיים כמו יוהאן וגנאר, וילם פייפר ואלפונס דיפנברוק. אולם קונצרטים בן 1300 מושבים, אולם דולן, נבנה בשנת 1935 והתזמורת באה על גמולה בגידול במספר המאזינים. כשמועצת העיר רוטרדם החלה לתמוך בתזמורת, נראו בעיותיה כדבר שבעבר.

התזמורת במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 במאי 1940 ניגנה התזמורת קונצרט של יצירות ברוך וסטרווינסקי לחגוג את העשור הראשון של פליפס כמנצח. ביוני 1940 תכננה עיריית רוטרדם לחגוג את יום הולדתה השש-מאות והפילהרמונית של רוטרדם הכינה תוכנית מיוחדת. אלא שקודם לכן, ב-14 במאי, הפציצה גרמניה הנאצית את רוטרדם והרסה אותה כמעט לחלוטין. בפעולה זו החל הכיבוש הנאצי של הולנד, שנמשך עד לסיום מלחמת העולם השנייה. אולם הקונצרטים נהרס ויחד אתו גם מבנה החזרות, שהכיל את רוב הספרייה המוזיקלית ואת כל כלי הנגינה של התזמורת.

על אף הבעיות, הסתיימה עונת התזמורת לפי התוכנית, הודות לכמה תזמורות הולנדיות אחרות, שהקדישו קונצרטים לגיוס כספים ועזרו בציוד ובתווים. ה-Koninginnekerk, אחת הכנסיות הבודדות שיצאו בשלום מן ההפצצה, הייתה לאולם הקונצרטים החדש של התזמורת.

לרוע המזל, חוקי הקולטורקאמר (לשכת התרבות), ארגון שנועד לפקח על האמנויות בהולנד הכבושה, החמירו מאוד בהגבלות ובאפליה שהטילו. הם חייבו את התזמורות להורות לנגנים להצטרף כחברים ללשכת התרבות ולפטר את הנגנים היהודים ואסרו על השמעת יצירות של מלחינים יהודים, כמו גם על מוזיקה ממדינות, שהיו במלחמה עם גרמניה הנאצית.

מעמד בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה לא היה לתזמורת משכן קבוע עד שאולם קונצרטים חדש, שגם הוא נקרא ה"דולן", נבנה בשנת 1966. מבחינה אקוסטית הוא נחשב לאחד מאולמות הקונצרטים המודרניים המעולים בעולם.

אחרי שפליפסה פרש מתפקיד המנצח הראשי בשנת 1962, בא במקומו פראנץ פאול דקר (1962 - 1967) ואחריו ז'אן פורנה (1958 - 1973). בשנת 1967 התמנה המנצח ההולנדי הצעיר אדו דה וארט למנצח התזמורת; הוא שימש גם מנהל מוזיקלי משנת 1973 עד 1979. בניצוחם של דה וארט ושל דייוויד זינמן, שהחליף אותו כמנצח ראשי משנת 1979 עד 1982, גדלה הפילהרמונית של רוטרדם לתזמורת בעלת מעמד בינלאומי, המרבה להקליט וקוצרת הצלחה בסיורים בינלאומיים.

משנת 1983 עד 1991 היה המנצח האמריקאי ג'יימס קונלון מנצחה הראשי של התזמורת. המנצח הבריטי ג'פרי טייט החליף את קולון משנת 1991 עד 1995.

המנצח הרוסי ואלרי גרגייב, שהוא גם המנהל הכללי של תיאטרון מרינסקי (הידוע גם בשם האופרה של קירוב בסנקט פטרבורג, מנצח אורח ראשי של מטרופוליטן אופרה בניו יורק ובקרוב גם המנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של לונדון, מוביל מאז 1995 את הפילהרמונית של רוטרדם, בהצלחה רבה.

רשימת מנהלים מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]