חזרה בתשובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף התחזקות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב אורי זוהר, "בעל תשובה" מפורסם, ופעיל להחזרה בתשובה

ביהדות, חזרה בתשובה היא תהליך בו יהודי מעמיק את אמונתו הדתית, משנה את דרכיו ומתחזק בקיום המצוות. הכוונה במילה "תשובה" בהקשר זה אינה מענה, אלא שיבה. הביטוי "חזרה בתשובה" נגזר מביטוי רחב יותר המופיע גם בתפילת שמונה עשרה: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". אף שביהדות על אדם לחזור בתשובה בכל יום, נקבעו ימים המסוגלים יותר לכך, הבולטים בהם עשרת ימי תשובה. בספרות ההלכתית מקובל בהקשר זה גם הביטוי לעשות תשובה.

בציבור החילוני, המשמעות הנפוצה של המונח היא המעבר מאורח חיים חילוני לאורח חיים דתי, אולם בציבור הדתי והחרדי משמש המושג אפילו לתיקון עברות קלות על ידי אדם דתי. לפי התפיסה הדתית, אדם שמשנה את אורח חייו ונהיה דתי יותר, הרי הוא שב למקורותיו או למצבו הטבעי. חלק גדול מהתומכים בחזרה בתשובה מרבים לכנות מעבר זה בשם התחזקות והעוברים אותו מכנים עצמם מתחזקים. תהליך החזרה בתשובה הפוך מזה של יציאה בשאלה, שבו אדם יהודי דתי נעשה חילוני. אלה שעברו את תהליך החזרה בתשובה נקראים בציבור הדתי בעלי תשובה, מונח המופיע כבר בספרות חז"ל, בין השאר בביטוי "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין".

החזרה בתשובה בהגות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תשובה (יהדות)

יסודות התשובה מצויים כבר במקרא ובנביאים, פעמים רבות: "ושבת עד ה' אלוהיך"[1], "שובה ישראל עד ה' אלוהיך"[2] ובעוד פסוקים רבים. ממקורות אלו עולה, כי התשובה באה כתיקון לחטא שגרם לריחוק מהאל, ומטרתה היא להשיב ולקרב את האדם אל בוראו ולגרום לו לחזור לדרך הטובה. יש הטוענים כי בתשובה האדם שב למקורו ולעצמיותו, כיוון ש"האלוהים עשה את האדם ישר" ובצלמו, והאדם החוטא, הריהו מתרחק מעצמו.

אל מול ההשקפה הגורסת כי אדם שחטא הוא חסר תקנה, ואל מול המחשבה האנושית הפשוטה, כי את הנעשה אין להשיב, עולה רעיון התשובה:

ואתה בן אדם, אמור אל בית ישראל: כן אמרתם לאמור כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה? אמור אליהם: חי אני נאום ה' אלוהים, אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בני ישראל. ואתה בן אדם אמור אל בני עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו

תהליך התשובה ההלכתי כולל ארבעה שלבים: הכרת החטא ועזיבתו, חרטה עליו, וידוי וקבלה לעתיד.

חז"ל ראו בתשובה תהליך חשוב ביותר והבחינו בין שלושה סוגי תשובה:

  1. תשובה למראית עין, המאופיינת בביטויים חיצוניים בלבד ואיננה תשובה אמיתית. ועדיין, אין לדחות תשובה זו כיוון ש"מתוך שלא לשמה - בא לשמה"[3].
  2. תשובה מיראה, הנובעת מתחושת חרטה של החוטא על מעשיו, לעיתים מתוך פחד מעונש אלוהי על מעשיו.
  3. תשובה מאהבה. זו התשובה ברמה הגבוהה ביותר, ונובעת מתוך רצון פנימי. "איזו תשובה גמורה? זו שבאה לידו דבר שעבר בו, ואפשר לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח"[4].

הוגים בימי הביניים פיתחו את הדיון בסוגים השונים של התשובה, ויצרו הבחנות משנה רבות. כך תוארו סוגים שונים של תשובה מיראה, המאפיינים אנשים ברמת התפתחות רוחנית שונה. במקורות רבים, ובעיקר בחסידות, מדובר על כך שהתשובה אינה באה רק כתיקון לחטא, אלא מנסה לגשר על הפער הקיים בין האדם לבוראו, מעצם קיומו של האדם כיצור אנושי. מכאן עולה התפיסה לפיה, התשובה היא תהליך תמידי, יומיומי, המלווה את האדם בכל חייו.

היקף התופעה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מממצאי הסקר החברתי שנערך בשנת 2009 על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[5] עולה כי:

  • 35% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת דיווחו בשנת 2009 כי מידת דתיותם השתנתה במהלך חייהם.
    אחוז אלו שנעשו דתיים יותר במהלך חייהם (21%) גבוה מאחוז אלו שנעשו פחות דתיים (14%).
  • 5% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת הגדירו את עצמם כחוזרים בתשובה; 22% מהחרדים הגדירו את עצמם כך.
  • 70% מהחוזרים בתשובה הם ילידי ישראל והיתר ילידי חו"ל.

כמחצית מהחוזרים בתשובה דיווחו כי הגורם העיקרי לכך הוא לימוד ורכישת ידע חדש, כרבע דיווחו שחזרו בתשובה בהשפעת המשפחה, בן/בת הזוג או הסביבה, וכשישית בעקבות משבר אישי. מתוך כ-200 אלף אזרחים ישראלים בוגרים המגדירים את עצמם כחוזרים בתשובה, כ-58 אלף גדלו בבית חילוני. למעלה מרבע מהמגדירים עצמם חוזרים בתשובה ציינו כי הם מקיימים הלכה למעשה אורח חיים מסורתי בלבד.

חיי החוזרים בתשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוזר בתשובה לחיים דתיים חווה שינוי קיצוני במערכת המושגים שבתוכה הוא חי, כפי שזו באה לידי ביטוי בהלכות חייו, דפוסי התנהגותו, דרכי החשיבה שלו, הופעתו ודיבורו. האדם דוחה זהות אחת שלו, ויוצר לעצמו זהות אחרת. בכך חש החוזר בתשובה כי הוא חוזר אל שורשיו הרוחניים, האתניים ואפילו הגאוגרפיים. רבים מהחוזרים בתשובה מפחיתים את עיסוקיהם הקודמים, ומקדישים זמן ניכר ללימוד תורה, אשר לעיתים גורר ירידה ברמת החיים מבחינת צריכה כלכלית, אך למרות זאת מדווחים כי חייהם החדשים הפכו מלאי משמעות וסיפוק בהשוואה לחייהם טרם החזרה בתשובה.

הסביבה החילונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך החזרה בתשובה (כמו לחלופין תהליך של יציאה בשאלה) יוצר לעיתים קרעים במשפחת החוזר בתשובה, במיוחד כאשר אחד מבני הזוג, או בן או בת חוזרים בתשובה, כאשר אחרים במשפחתם אינם מעוניינים ללכת בדרכם. במקרים של חזרה בתשובה של בן זוג, עשוי העימות להגיע עד כדי גירושין בין בני זוג ומאבק על אופי חינוך הילדים אחרי הגירושין. במקרים של חזרת בן או בת בתשובה, נוצר לעיתים נתק בין הילד והוריו. לעיתים ביוזמת ההורים, שמבחינתם הילד "חצה את הקווים".

בחברה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הרטוריקה היהודית הדתית המחשיבה את החוזרים בתשובה, היחס של החברה החרדית האשכנזית (בניגוד לחברה החרדית ספרדית ולחברה הדתית-לאומית) הוא אמביוולנטי. מחד החברה החרדית מתגאה בחוזרים בתשובה, מאידך לא תמיד תקבל אותם כשווים. הסיבה לכך, בדרך כלל, היא כי החוזר בתשובה מגיע מרקע שונה, מושגים ומנטליות אחרים, ותהליך הכרת מושגי החברה החרדית שהיא סגורה ובעלת קודים משלה עלול לארוך שנים רבות. לעיתים החוזרים בתשובה מגיעים ממשפחות קשות יום, ללא אפשרות להתפתח כלכלית או מקצועית, ואולי אף בעלי רקע פלילי ומתנחמים בחזרה בתשובה כעולם המספק להם חיי שלווה, אופציות קידום והתנתקות מהעולם הקודם בו חיו.

בתחום השידוכים, למשל, ניתן לראות את הבעיות שבעלי תשובה סובלים מהם. משפחות חרדיות אותנטיות ימנעו ככל האפשר מלהשתדך עם ילדי חוזרים בתשובה, וקל וחומר עם בעלי תשובה ממש. הסיבות כוללות היעדר ייחוס והיותם בני נידה, הפגיעה בסטטוס שייגרום שידוך כזה למשפחה, רקע שונה ומנטליות אחרת, קרובי המשפחה החילוניים של החוזר בתשובה, לעיתים מתוך חשש לגירושים בעתיד, לאור ההיסטוריה החילונית של החוזר בתשובה. נוסף לכך, לא ידוע תמיד על שורשיו של החוזר בתשובה (דבר הנוגע לנישואים אסורים, יהדות וכדומה). בנוגע לבעלי תשובה יש חשש שבעל התשובה גם יחזור בו וישוב לאורח חייו החילוני, דבר שאינו מקובל או קביל באוכלוסיות אלו ועלול לפגוע בעתיד הילדים. ככלל, מעטים הם בעלי התשובה המשתדכים עם חרדים ותופעה זו נובעת בדרך כלל מרצון הדדי של שני הצדדים.

אולם למרות הניסיונות, פערי המנטליות עמדו בעוכרי החוזרים בתשובה. משפחות שניסו להשתלב בקהילות החרדיות התקשו להפנים את קודי ההתנהגות החרדיים, דבר שגרם חיכוך בינם לבין הקהילה שלא הייתה סובלנית לכך. בנוסף לכך, העובדה שחלק מהחוזרים בתשובה שמרו על קשר עם ידידים מהעבר ועם קרובי משפחה חילוניים, חשפה אותם ואת ילדיהם להשפעות זרות. חוזרים בתשובה כי מופלים בקבלה למוסדות חינוך, בשידוכים ולעיתים אף בקבלה כתושבים לערים חרדיות.

למרות זאת, ככלל, החוזרים בתשובה לא מקימים קהילות נפרדות אלא מנסים להיטמע בחברה החרדית. יש לכך חריגים מסוימים, של הקמת קהילות נפרדות לבעלי תשובה, כדוגמת קהילת "שדה צופים" בביתר או קהילת "אביר יעקב" בתל אביב.

"תנועת התשובה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-70 וה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אורי זוהר, מן המפורסמים שבחוזרים בתשובה בשנות ה-70, נואם בבית הכנסת החורבה, מרץ 2011

תופעת החזרה בתשובה צברה תאוצה בישראל ובארצות הברית החל מסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. התפתחות "תנועת התשובה" החלה בקרב שלוש קבוצות אוכלוסייה שונות: "בעלי תשובה" מארצות הברית, ישראלים ממוצא אירופי בני המעמד הבינוני וישראלים יוצאי שכונות מצוקה:

  • בעלי תשובה מארצות הברית: בעקבות המאבק לשוויון מעמדם וזכויותיהם של השחורים בארצות הברית בשנות ה-60, החלו קבוצות מיעוטים שונות לחדש את זיקתם האתנית-דתית. יהודים רבים אשר התנתקו מהמורשת היהודית-דתית החלו לחפש אלמנטים אשר יקרבו אותם אל המסורת. דור ילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, שהיה פתוח להתנסויות שונות בתחום האישי, יצר פתח ליהודים רבים לנסות ולחפש משמעות בכיוון היהודי-מסורתי. מלחמת ששת הימים (1967) העצימה את תופעת החזרה בתשובה, כיון שהרבה יהודים מחו"ל, ובמיוחד מארצות הברית, הגיעו לבקר בישראל ונשארו בה.
  • ישראלים בני המעמד הבינוני: מלחמת ששת הימים, 1967, ומלחמת יום הכיפורים, 1973, היוו אירועים מכוננים בחברה הישראלית. תחושה של הרואיות מצד אחד, ושבריריות כאוטית מצד שני, גרמו לישראלים רבים לתהות על קיומם, זהותם ועצם משמעות חייהם. רבים מאותם מחפשי דרך מצאו באמונה הדתית מענה לשאלותיהם הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הלאומית.
  • ישראלים יוצאי שכונות מצוקה: התהיות הקיומיות, כמו במקרה של ישראלים בני המעמד הבינוני, נתנו את אותותיהן גם בקרב הישראלים יוצאי שכונות המצוקה. אלא שכאן חברה סיבה נוספת אשר היוותה זרז לחזרה בתשובה, והיא תסכולם של יוצאי ארצות האסלאם ממעמדם בחברה הישראלית. המסורת היוותה אפיק דרכו היו יכולים למצוא נחמה מתחושות הניכור, הנחיתות הכלכלית והקיפוח החברתי.

מתחילת שנות ה-70 החלה פעילות ממוסדת של ארגוני החזרה בתשובה. ארגונים חרדיים אלה ליוו את גל החזרה בתשובה בעקבות מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, ושמו להם למטרה להחזיר בתשובה תוך שימוש באמצעים מודרניים. כך קמו ארגונים כמו: "אל המקורות", "נעשה ונשמע", "תורה ואמונה", ו"ערכים". המשותף לכולם היה ניסיון להחזיר בתשובה באמצעות טיעונים להוכחת היהדות. גל חזרה בתשובה נוסף התרחש בשנות ה-80, ודעך לקראת סופו של עשור זה.

ייחודית לתנועת החזרה בתשובה בישראל בשנים אלו הייתה התמיכה הרחבה שהעניקו מוסדות המדינה למאמצי ההחזרה בתשובה, אם במתן גישה נוחה למחזירים בתשובה, ואם באמצעות תמיכה כספית. מסוף שנות השבעים ואל תוך שנות השמונים היה מקובל לשלוח חיילים לימי עיון וכנסים שמטרתם החזרה בתשובה. משרד הביטחון אף עודד שליחתם של מאות יתומי צה"ל בגיל מצוות לשהות בכפר חב"ד.

מאמצע שנות ה-90 ועד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אמנון יצחק, ראש ארגון "שופר" העוסק בהחזרה בתשובה

החל מאמצע שנות ה-90 חלה עליה במספר החוזרים בתשובה. על–פי סקר שערך מכון "דחף" עבור העיתון "ידיעות אחרונות" בשנת 1997, שהתבסס על מדגם של 2,550 איש מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת, נמצא כי בשנים שקדמו לסקר, הצהירו 17 אחוז מהנשאלים כי התקרבו אל הדת והפכו מחילונים או מסורתיים לדתיים או חרדים. במספרים מוחלטים מדובר על כ-210 אלף איש שהצהירו כי התקרבו לדת. מתוכם, הרוב הגדול (80 אחוז) היה בעל השקפות מסורתיות עוד לפני תחילת ההתקרבות, והשתייך בעיקר לדור השני והשלישי של יוצאי ארצות האסלאם.

אחד ההסברים המקובלים לעליה במספר החוזרים בתשובה מקשר אותו לעליה כלל–עולמית במספר המבקשים פתרונות דתיים ומעין-דתיים במסגרות פורמליות יותר (כמו התנועות הפונדמנטליסטיות והאוונגליסטיות) או במסגרות פורמליות פחות (לימוד אופציונלי, מסעות רוחניים, ועוד). אופיינית לשינוי היא עלייתם של פתרונות חזרה בתשובה נוסח אלו של ש"ס, המציעה חזרה לעבר ("להשיב עטרה ליושנה") כהיפוך של הפתרונות הסוציאליסטיים או הציוניים שמבטם כוון לעתיד. הטיעונים של מחזירי התשובה מוצגים כטיעונים לוגיים שחלק נכבד מהאוכלוסייה היהודית-דתית תומכת בהם.

תנועת התשובה מאורגנת כיום על ידי רבנים מקומיים וארציים, ועל–ידי מגוון רחב של מוסדות וארגונים. בין הגופים המשפיעים המעורבים בתנועת התשובה מצויים תנועת ש"ס, חב"ד וברסלב, המגזר הליטאי (עם ארגוני "ערכים" ו"לב לאחים"), וכן "הידברות" ו"צהר".

מגזר פעיל נוסף הוא הציונות הדתית. באמצע שנות השבעים לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקם מכון מאיר בראשות הרב דב ביגון, שחרת על דגלו להחזיר יהודים למקורות ברוח הרב קוק ולקראת סוף שנות התשעים קמה תנועת מעייני הישועה, בראשותו של אביחי בוארון, שבעקבות תנועת חב"ד עוסקת בהנחת תפילין לעוברים ושבים, חלוקת נרות שבת וחלוקת חומר הסברה מגוון בעקבותיה הוקמו תנועות נוספות כגון: נהורא של ישיבת רמת גן, ראש יהודי והאגף הישראלי של קוממיות.

בתחילת תנופתה של תנועת התשובה היו שני דרשנים בולטים במיוחד, שהשפיעו עליה בצורה מכרעת – הרב אמנון יצחק, העומד בראש "ארגון שופר" והרב ראובן אלבז, ראש מוסדות "אור החיים". שיטות הפעולה של שני רבנים אלה שונות: הרב אמנון יצחק נותן הרצאות מעיר לעיר, נושא דברים בפני קהל, ומפיץ את רעיונותיו באמצעות קלטות (בעבר) ודיסקים והאינטרנט, אך אינו מבסס סביבו קהילת לומדים. הרב ראובן אלבז, לעומתו, עסוק בארגון קהילות לומדים מקומיות "מלמטה". ברקע פעל ארגון נוסף שריכז פעילות ענפה של החזרה בתשובה ושני הרבנים הנ"ל שתפו אתו פעולה, ושמו "ערכים". בשנים האחרונות רבו הארגונים העוסקים בתחום זה; כאשר ארגון "צהר" מחקה את פעילות הסמינרים של "ערכים" אלא שהוא מתמקד בציבור עממי, וארגון "הידברות" פרץ דרך חדשה כשהחל לשדר בערוץ משלו שדורי טלוויזיה, כשהוא נותן במה הן לאנשי "ערכים" והן לסיפורי "חוזרים בתשובה". כמו כן ישנם מספר ארגונים המייעדים עצמם לציבור אקדמאי. תנועת התשובה עושה שימוש רב באמצעים טכנולוגיים מודרניים כמו ערוצי הקודש, קלטות שמע, קלטות וידאו ותקליטורים.

ארגון "איילת השחר" מפעיל תוכנית "חברותא" ליצירת חברותות טלפוניות של מתנדבים חרדים עם חילונים המעוניינים להרחיב את הידע שלהם בנושאי יהדות. לפי סקר הלמ"ס לשנת 2009, 5.4% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מגדירים את עצמם בעלי תשובה[6].

התארגנויות בעלי תשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת "שדה צופים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 נפגש הרב עודד ניצני עם קבוצה של בעלי תשובה כדי לדון במצב הכללי של בעלי התשובה בתוך החברה החרדית. בעקבות הפגישה הזו הוקמה קהילת שדה צופים ועוד מספר גרעינים שידועים היום בשם הכללי "תנועת הקהילות". הרעיון מאחורי ההתארגנויות הללו הוא שבעלי התשובה יפתחו לעצמם מוסדות עצמאיים כמו בתי ספר, בתי כנסת ואפילו מרכזי תעסוקה. כמו כן, מודגשת בארגונים ובקבוצות אלו, היכולת של בעלי התשובה להידבר עם הציבור החילוני בצורה טובה יותר, מאשר חרדים מלידה, וכך להגדיל את ממדי תנועת התשובה. התנועה מקיימת כנס רב משתתפים מדי שנה במושב בית מאיר ובו נואמים בעיקר בעלי תשובה מפורסמים כמו אורי זוהר וכן דיינים, רבנים וראשי ישיבות, כולם בעלי תשובה.

חזרה בתשובה בתרבות החילונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר התייחסויות בולטות בתרבות החילונית לתופעת החזרה בתשובה. ברובן בולטת תחושת האובדן של משפחותיהם וחבריהם החילוניים של החוזרים בתשובה[דרוש מקור], וספקנות כלפי ההחלטה לעבור אל החברה החרדית המסוגרת.

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ז'נט אביעד, בתוככי אור שמח: כך פועלות הישיבות בשוק הנשמות הפתוח, פוליטיקה 9, 1988, עמ' 42–45.
  • אלחנן בלומנטל, היהדות המסורתית ו"החוזר בתשובה" האינטלקטואלי, בתוך: שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית, כרך א, ירושלים: הסתדרות המזרחי, הסתדרות הפועל המזרחי, תשנ"ז, עמ' 77–84.
  • יהודה גודמן, החזרה בתשובה וזהויות דתיות חדשות בישראל בתחילת שנות האלפיים, בתוך: אביעד קליינברג (עורך), לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילונית, ירושלים: כתר הוצאה לאור, תל אביב: המרכז לפיתוח על שם פנחס ספיר ליד אוניברסיטת תל אביב, 2004, עמ' 98–177.
  • שלומי דורון, "חזרה בתשובה" ו"יציאה בשאלה": טקסי מעבר וטקסי הגדרה אישיים, סוגיות חברתיות בישראל 9, 2010, עמ' 53–90.
  • עלי יסיף, ספרות עממית: סיפורי חזרה בתשובה – רטוריקה, פולקלור ואידאולוגיה במציאות הישראלית, דפים למחקר בספרות 9, 1994-1993, עמ' 127–154. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • מיכאל נהוראי, חזרה בתשובה – משמעה והשלכותיה, הגות בחנוך היהודי ב, תש"ס, עמ' 47–52.
  • אליעזר שביד, החזרה בתשובה כתגובה חרדית לשואה, כיוונים חדשים 6, 2002, עמ' 35–58.
  • אורי תימור, תפקיד הלשון בתהליך החזרה בתשובה של עבריינים, בלשנות עברית 40, 1996, עמ' 67–80.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]