התיישבות יהודית באימפריה היפנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התיישבות יהודית באימפריה היפנית החלה זמן קצר לפני תחילת מלחמת העולם השנייה ונמשכה גם במהלכה. במהלך המלחמה התיישבו עשרות אלפי פליטים יהודים באימפריה היפנית. מלחמת העולם השנייה באירופה כללה רצח עם של יהודי היבשת, רצח עם שלימים יקבל את השם "השואה". בעקבות השואה נמלטו אלפי פליטים יהודים מזרחה, רובם התיישבו בשטחים הסינים שנכבשו על ידי האימפריה היפנית.

תוכנית דג הפוגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תוכנית דג הפוגו

בשנת 1934, עקב רדיפת היהודים מצד המשטר הנאצי, הוצע על ידי מטסואוקה יוסוקה ואיוקאווה יושיסוקה (נשיא חברת מסילת הברזל הדרום-מנצ'ורית ויו"ר האיגוד לתעשיות הכבדות במנצ'וריה בהתאמה) ליישב יהודים גרמנים נרדפים בשטחים הסינים הכבושים (בעיקר מנצ'וריה ושאנגחאי). נטען שהדבר ישפר את הכלכלה היפנית, ימשוך משקיעים יהודים וישפר את מעמדה של יפן מול ארצות הברית. תחילה תוכנן ליישב חמישים אלף יהודים ומאוחר יותר המספר גדל למאות אלפים ואף מיליון יהודים ולצרפם לקהילות היהודיות הקיימות והמשגשגות ממילא באזורים הללו. בדצמבר 1938 התוכנית גובשה סופית וכללה פירוט רב. התוכנית אושרה על ידי הדרג הבכיר (שר האוצר, ראש הממשלה, מפקד הכוחות הימיים, מפקד הכוחות היבשתיים ושר החוץ)[1]. נוסף על כך, התוכנית כללה הענקת חופש דתי ותרבותי מלא ליהודים באזור. בשנת 1939 התוכנית בוטלה באופן סופי עקב מספר סיבות, בהן מעבר ברית המועצות לצד בעלות הברית אשר מנעה העברה של יהודים מאירופה לסין[2], הקרירות היחסית שנוצרה בממשל היפני מקשר עם גולים יהודים, ובעיקר התחזקות הברית עם גרמניה הנאצית אשר מתוקף האידאולוגיה שלה אסרה על הדבר.

אחת מהשיטות למשוך יהודים, ובפרט יהודים אמריקאים כללה שליחת משלחה יפנית לארצות הברית, שהחדירה לרבנים אמריקנים את הדמיון בין היהדות לשינטו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור, הרעיון לביסוס התיישבות יהודית מאורגנת ביפן החל מקבוצה קטנה של פקידים בממשלה היפנית וחיילים בדרג נמוך שראו צורך בלהביא אוכלוסייה שתתיישב במדינת מנצ'וקוו, שהוקמה במנצ'וריה, שם אותה קבוצה תוכל לסייע בבניית התשתיות היפניות באזור. בין הפקידים הבולטים שתמכו ברעיון היו נוריהירו יאסואה וקורשיגה אינוזוקא.

היפנים החליטו למשוך דווקא יהודים למנצ'וקוו בגלל אמונתם שהעם היהודי היה בטבעו עשיר ובעל השפעה פוליטית ניכרת. בנוסף לכך, תרגום יפני של הפרוטוקולים של זקני ציון הביא לכך שרשויות יפניות העריכו יתר על המידה את כוחות הכלכלים והפוליטיים של העם היהודי. ההנחה היפנית הייתה כי בעזרת הצלת יהודים מאירופה שברחו מהשלטון הנאצי, יפן תרכוש את אמונם הבלתי מערוער של יהדות אמריקה. עם זאת, האנטישמיות התרחבה במהירות ביפן בעקבות מהפכת אוקטובר שהתרחשה באימפריה הרוסית ב-1917 וההנחה הזו הפכה לפחות ופחות נפוצה[3].

ב-1922 חזרו יאסואה ואינזוקא ליפן מסיביר לאחר שהיפנים לקחו חלק בהתערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה וסייעו להתנועה הלבנה כנגד הצבא האדום, שם נודע להם לראשונה על הפרוטוקולים והם היו מוקסמים מהכוחות שהצמידו ליהודים הזוג הצליח לגרום למשרד החוץ של יפן להתעניין בפרויקט. כל שגרירות וקונסוליה יפנית התבקשה ליידע את המשרד על פעולותיהן ותנועותיהן של קהילות יהודיות בארצותיהן. דיווחים רבים התקבלו אך איש מהם לא הוכיח קיומה של מזימה עולמית של יהדות העולם.

ב-1931 איחדו הקצינים כוחות בעם סיעת מנצ'וריה ומספר פקידי צבא שדגלו בלכבוש את מנצ'וריה. את קבוצת תומכי הפלישה למנצ'וריה הנהיגו אלוף-משנה סיישרו איטגאקי.

אף על פי שהיהודים הרוסים במנצ'וקוו קיבלו מעמד חוקי והגנה, התחקיר המחציף את מותו של צעיר בשם קספה על ידי השלטונות היפניים, שניסו לחזר אחרי הקהילה הרוסית בכך שניצלו את רגשותיהם האנטי-קומוניסטיים[4] החליטו יהודי חרבין שהם כבר לא סומכים על הצבא היפני. רבים עזבו לשאנגחאי, שם הקהילה היהודית עוד לא סבלה מאנטישמיות[5]. ב-1937, לאחר שיאסואה שוחח עם מנהיגים יהודים בחרבין, הוקמה המועצה היהודית למזרחה הרחוק על ידי אברהם קאופמן, במהלך השנים שלאחר מאחר עודדה המועצה הקמת יישובים יהודיים בחרבין ובסביבה.

במרץ 1938, הציע סגן-אלוף קייצ'ירו היגוצ'י לגנרל הידקי טוג'ו קבל את פניהם של כמה פליטים יהודים מגרמניה הנאצית, למרות ההתנגדות הגרמנית, טוג'ו אישר את ההעצה והורה לאנשי מנצ'וקוו לקבל את פניהם[6][7].

בדצמבר 1938, נפגשו ראש ממשלת יפן, פומימרו קונואה, שר המלחמה היפני, סיישרו איטגאקי, שר המים יונאי מיצומאסה, שר החוץ הצ'ירו אריטה ושר האוצר שיגיקי איקדה ודנו בדילמה בעניין היהודים, הם קיבלו החלטה לאסור בתוקף על גירוש היהודים ממנצ'וריה ומשאר חלקי סין. עם זאת, המצב החלה להשתנות, מצד אחד הברית של היפנים עם גרמניה הנצאית הלכה והתחזקה והעזרה שהיפנים מעניקים ליהודים עלולה לסכן את היחסם הללו, מצד שני, החרם שהטילו יהודים על סחורות גרמניות בעקבות ליל הבדולח הראה ליפנים את הכוח הכלכלי והאחדות העולמית של היהודים. כתוצאה מיידית של ההחלטה בוועידת חמשת השרים, כ-14,000–15,000 יהודי מזרח אירופה קיבלו מקלט ברובע היפני בשאנגחאי, לעומת זאת ברבעים האירופיים כמעט ולא התקבלו יהודים. כ-1,000 פליטים פולנים שלא הצליחו להשיג אשרת שהייה של שום מדינה, קיבלו אף הם מקלט בשאנגחאי[8].

כמה מאות פליטים מגרמניה הגיעו לשאנגחאי כבר בין 1933 -1938. ב-15 באוגוסט 1938 הגיעו ראשוני הפליטים מאוסטריה שסופחה על ידי הנאצים. בנובמבר, בעקבות ליל הבדולח החלה יציאה המונית מאוסטריה ומגרמניה לשאנגחאי. חלק מהפליטים יצאו לשאנגחאי לאחר ששוחררו ממחנות ריכוז (בעיקר מדכאו) בתנאי שיעזבו את שטח הרייך תוך ימים ספורים. אדולף אייכמן שמונה לראש המחלקה היהודית באוסטריה הקים את הלשכה להגירה יהודית, שבעזרתה החרים את רכוש המהגרים, כפה את גירושם והשאיר בידם אך ורק אשרת כניסה לארץ ההגירה המיועדת. החל מפברואר 1939 עשו אייכמן ואנשיו מאמצים מתואמים לשלוח יהודים לשאנגחאי. הם בדקו את תגובותיהם של סין ויפן לבואם של המוני פליטים יהודים וסייעו בארגון ובחכירה של אניות להעברת הפליטים לשאנגחאי. הפליטים שהצליחו לרכוש כרטיסים לאניות הקיטור האיטלקיות, הגרמניות והיפניות היוקרתיות שיצאו למזרח הרחוק מנמל ג'נובה באיטליה תיארו לאחר מכן את המסע בן שלושת השבועות על שפע האוכל והבידור במהלכו, כהפוגה סוריאליסטית בין הרדיפות בגרמניה וחיי הגטו בשאנגחאי. כמה מהם ניסו לרדת באופן בלתי חוקי במצרים בתקווה להגיע לארץ ישראל שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. בנובמבר 1938 ישבו בשאנגחאי כ-500 פליטים. באוגוסט 1939 כבר עלה מספרם לכ-17,000[9].

ב-1939, ביקשו יהודי שאנגחאי לאפשר ליותר פליטים יהודים להיכנס לאזור העיר. במקביל, הרב סטיבן שמואל וייז, אחד מהרבנים המשפיעים ביותר ביהדות ארצות הברית באותה תקופה הביע התנגדות נחרצת נגד כל שיתוף פעולה יהודי-יפני.

ארון הקודש בבית הכנסת אוהל משה בגטו שאנגחאי (כיום, מוזיאון הפליטים היהודים בשאנגחאי)

הפליטים ברובע הונגקיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הפליטים שהגיעו עד נובמבר 1938 היו כאלה שהצליחו להביא אתם אמצעי קיום ולשכור דירות ברחבי הרובע הבינלאומי או הצרפתי. היו בהם שהצליחו להתפרנס ממקצועם, כמו רופאים או מוזיקאים, ואף להקים עסקים משגשגים. אך רוב הפליטים שהגיעו היו חסרי כל ולא ידעו אנגלית או צרפתית. ככל שגבר זרם הפליטים הם השתכנו ברובע הונגקיו העני בדירות קטנות וצפופות, ללא אמצעי סניטציה בסיסיים. הם סבלו מאוד מתנאי המחיה ומהאקלים הקשה של שאנגחאי והיו פגיעים במיוחד למחלות הטרופיות. רעב ומחלות גרמו לתמותה רבה ביניהם. המפגש עם עולם חדש וזר והירידה הדרסטית ברמת החיים גרמו למשבר ולדיכאון.

רוב הפליטים לא הצליחו למצוא מקורות פרנסה והצליחו לשרוד רק הודות לסיוע של מוסדות העזרה היהודיים. בראשם עמד ארגון הג'וינט שהגדיל את סכום הסיוע מ-5,000$ ב-1938 ל-100,000$[10]. ב-1939 וארגוני הסיוע שהקימו היהודים המקומיים: ה "ועדה הבינלאומית לפליטים מאירופה" שאותה הקימו חשובי הקהילה היהודית העיראקית בראשות ויקטור ששון (אנ') וועדה בשם "הוועדה לסיוע לפליטים יהודים מאירופה" שייסד הוראס כדורי. בסיוע הוועדות הוקמו בית חולים, בית זקנים ובמימון משפחת כדורי הוקם בית ספר לילדי הפליטים. רוב הפליטים שוכנו ברובע הונגקיו, שהדירות בו היו זולות יחסית בהשוואה לשאר הרבעים שבהם גרה הקהילה הבינלאומית בעיר. כשזרם הפליטים גבר הם הופנו לשישה מבנים ארעיים, דמויי קסרקטינים שהוקמו בשטחו של בית ספר לשעבר. במבנים אלה, שכונו "היימה" בגרמנית, חיו משפחות בתנאי צפיפות נוראה. רבים מהפליטים התגוררו בהם עד תום המלחמה ונזקקו למטבחים הציבוריים ולחלוקת המזון היומית.

שלט הזיכרון לשכונת היהודים בשאנגחאי

על אף ההלם התרבותי, קשיי ההסתגלות והמאבק היומיומי לקיום, הצליחו הפליטים לארגן מוסדות קהילתיים משלהם. חיי הקהילה היהודית, באורח שאותו הכירו היהודים בארצות מוצאם באירופה, פרחו גם בתנאים הקשים. בתי ספר יהודים נפתחו, עיתונים יהודיים רבים, כגון ג'ואיש שאנגחאי כרוניקל יצאו לאור, הוקמה תחנת רדיו ששידרה בגרמנית וסיפקה לפליטים מידע חשוב וחיוני לחיי היום יום. הועלו הצגות תיאטרון, ומופעי בידור בגרמנית וביידיש, נערכו קונצרטים, ערבי קריאה והרצאות. פליטים יזמו קורסים מקצועיים שונים כמו כתבנות ועבודות משרד, ולימודי שפות כמו סינית ואנגלית כדי לעזור לפליטים במציאת תעסוקה. ארגון אורט מילא אף הוא תפקיד חשוב בהכשרה המקצועית לפליטים. תלמידי ישיבת מיר המשיכו בלימודיהם במבנה של בית הכנסת בית אהרון שהוקם על ידי הפילנתרופ הבגדאדי סלאח חרדון. ספרי לימוד וסידורי תפילה צולמו והודפסו ואף הודפס קובץ חידושי תורה של הישיבה "אור תורה".

במהלך מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית בספטמבר 1939, הגיעו פליטים רבים משטחי הכיבוש לקובנה בליטא, שברית המועצות השתלטה עליה באוגוסט בעקבות הסכם ריבנטרופ מולוטוב. אלפי הפליטים הנואשים קיוו לעבור דרך ברית המועצות להגיע ליפן ומשם לארצות הברית. השלטון הסובייטי, שבדרך כלל לא העניק אשרות יציאה לאזרחי ברית המועצות, היה מוכן באותם ימים לאפשר את המעבר בשטחו לפליטים שיוכיחו שיש בידיהם אשרת כניסה לארץ היעד, ושיוכלו לשלם תמורת המסע[11]. גורמים שונים, ובהם ארגוני סיוע יהודיים ובראשם הג'וינט והיאס ומוסדות קהילתיים מקומיים פעלו כדי להקל את מצוקת הפליטים. מאחר ששערי ארצות הברית ושאר מדינות ההגירה היו נעולים בפני היהודים, ניסו להפעיל קונסוליות שינפיקו אשרות כניסה גם ליעדים שהיו למעשה פיקטיביים. הישועה הגיעה בעזרתו של פ. רידייה, קונסול הכבוד של הולנד בקובנה שהסכים להעניק לכל דורש אישור שהיווה תחליף לאשרות כניסה לקוראסאו וסורינאם שהיו בשליטת הולנד, המשיך בכך יאן זווארטנדיק שהחליף אותו. אישורים אלה ניתנו בידיעתו של מיופה הכוח של הולנד בארצות הבלטיות פ.נ. דה-דקר. כשנסגרה הקונסוליה ההולנדית בקובנה המשיך בכך הקונסול הכללי של הולנד בסטוקהולם א.מ. דה-יונג[12]. בהסתמך על האישורים האלו הוציא הקונסול היפני בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, קרוב ל-2,000 ויזות מעבר של בעלי האישורים דרך יפן לקורסאו. בחלק מהוויזות נעשה שימוש חוזר כאשר נשלחו בחזרה מיפן לקרובים בליטא. סוגיהארה לא קיבל אישור להוצאת הוויזות מן הממונים עליו וסיכן בכך את מעמדו המקצועי. זוואטנדיק וסוגיהארה קיבלו לימים את אות חסיד אומות העולם על פועלם זה. זרח ורהפטיג, ממנהיגי "המזרחי"בפולין, שהגיע כפליט לעיר, תרם תרומה משמעותית בארגון נתיב המילוט דרך ברית המועצות.

ב-1939 חתמה ברית המועצות על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, דבר שהקה על הובלת יהודים מאירופה ליפן. אירועי 1940 רק ביססו את חוסר הפרקטיות של תוכנית דג הפוגו כאשר באותה שנה ברית המועצות החליטה לספח לשטחה את המדינות הבלטיות וניתקה עוד יותר את האפשרות של יהודים הרוצים לברוח ליפן ממזרח אירופה. אם לא די בכך, עוד באותה שנה ממשלת יפן חתמה יחד עם הגרמנים ואיטליה הפאשיסטית על ההסכם התלת-צדדי ובכך ביטלה לחלוטין את האפשרות של סיוע רשמי ליהודים מיפן. גם מועצת העיר שנגחאי עשתה מאמצים לצמצם את זרם המגיעים, וגם הגורמים היהודיים טענו שהגיעו לקצה הגבול ביכולתם לטפל בפליטים חסרי הכל. תושבי שאנגחאי הוותיקים לא רצו מצב שבו יהיו בעיר פליטים לבנים חסרי כל וחסרי אונים, מאחר שהדבר עשוי היה לפגוע במעמדם העדיף לעומת הילידים הסינים. היפנים, ששלטו ברובע הונגקיו, בו השתכנו מרבית הפליטים, פעלו נמרצות לעצירת זרם הפליטים ובאוגוסט הודיעו על עצירה זמנית של כניסת פליטים לרובע.

למרות זאת, הקונסול היפני בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה החל להוציא אשרות מעבר לפליטים יהודים מאירופה. שיטת הבריחה הייתה הנפקה של אשרת מעבר ליפן עבור אלו שקיבלו מחסיד אומות העולם יאן זווארטנדיק, הקונסול ההולנדי בקובנה, ויזת יעד לכיוון היעד הפיקטיבי, האי קורסאו, שהיה אז בשליטה הולנדית. הנפקת ויזת מעבר איפשרה לקבל ויזת יציאה מרוסיה, ומליטא שהייתה אז שטח כבוש בידי הרוסים. הפליטים היו צריכים לגייס סכומי כסף מופקעים (180 דולרים אמריקניים, שהיו הון עתק באותם ימים), לנסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית שחצתה את רוסיה, עד לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק בנסיעה שארכה 11 ימים, ומשם בשיט בספינה ליפן. בשל הסיבות הכלכליות וכן בשל קושי להאמין בכוחה של הוויזה, לא פנו בתחילה פליטים רבים בבקשה לקבל ויזה מן הקונסוליות ההולנדית והיפנית, אך עם הידרדרות המצב ובעיקר בשל השתדלותם של העסקנים היהודים שהיו ממנהיגי הפליטים מפולין ששהו בליטא, ובראשם דר' זרח ורהפטיג (לימים שר במדינת ישראל), הייתה עלייה חדה במספר הפליטים שפנו לבקש ויזה שכזו.

בקיץ 1941 ממשלת יפן נהייתה מודגאת מכך שיש כל כך הרבה פליטים יהודים בעיר כה גדולה, חלקם אף התגוררו בסמוך לנמלים צבאיים ומסחריים גדולים וחשובים. חרף זאת, הוחלט כי יהודי קובה יעבור אף הם לשאנגחאי ורק היהודים שהתגוררו בעיר לפני שהגיעו שאר הפליטים, הורשו להישאר. בינתיים, באירופה החליטה גרמניה להפר את הסכם ריבנטרופ–מולוטוב והחלה במבצע ברברוסה דבר ששם קץ לרעיון אשרות המעבר של סוגיהארה.

כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1941 וממש לאחר המתקפה על פרל הארבור סיוע הכספי והתקשורת מיהדות ארצות הברית הופסק עקב חוק האויב שאסר על סחר היפנים וקידם סחר עם הבריטים. במקביל גם, היהודים הבגדאדים, שהיו מהגרים יהודים מבגדאד ומיישובים אחרים בעיראק שהתיישבו בשאנגחאי נכלאו בכלא היפני כ"איובים" מאחר שנחשבו כנתינים בריטים.

ב-1941, איש הגסטפו הנאצי, אובר-שטורמבאנפיהרר, יוסף מייזיגנר שפעל כמקשר בין הגסטפו לבין שגרירות גרמנית בטוקיו וכן בין הגסטפו לבין מקבילו היפני, הקמפייטאי ניסה להשפיע על היפנים ולגרום להם להשמיד או לשעבד כ-18,000–20,000 יהודים שברחו מאוסטריה ומגרמניה לאימפריה היפנית. הצעותיו כללו הקמת מחנה ריכוז באי צ'ונגמינג שנמצא בלדתא של היאנגצה[13]. האדרימל היפני שניהל את שנאגחאי לא נכנע ללחץ של מייזינגר, עם זאת היפנים הקימו שכונת גטו בשנגחאי, שהייתה למעשה שכונה עוני עם צפיפות אוכלוסייה כפולה מזו של מנהטן, השכונה הייתה מבודדת לחלוטין משאר שאנגחאי וחיילים יפנים שמרו עליה, שכונה זו הפכה בסופו של דבר לגטו שאנגחאי, גטו בו מתו כ-2,000 יהודים[14].

מ-1943 חלקו יהודים בשאנגחאי "אזור ייעודי לפליטים חסרי מדינה" שהיה אזור שהכיל כ-40 רחובות ובו התגוררו היהודים יחד עם 100,000 תושבים סינים. רוב היהודים הסתדרו גם הם, לעיתים קרובות לתנאים טובים יותר מתושבי שאנגחאי אחרים. הגטו נותר פתוח וללא גדר תיל ואף פליטים יהודים יכלו לרכוש כרטיסי מעבר לעזיבת האזור. עם זאת, המקום הופצץ חודשים ספורים לפני תום המלחמה על ידי מטוסי בעלות הברית שניסו להשמיד משדר רדיו יפני שפעל באזור, כתוצאה מהפצצות נהרגו מספר יהודים וסינים שחיו באזור.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר, כ-24,000 יהודים ברחו מהשואה בעזרת הגירה לאימפריה היפנית. לצ'יונה סוגיהארה הוענק תואר חסיד אומות העולם על ידי ממשלת ישראל ב-1985. בנוסף, ישיבת מיר, אחד המרכזים הגדולים ביותר של לימוד הרבנות בימינו, והישיבה האירופית היחידה ששרדה את השואה, שרדה כתוצאה מהסיוע היפני ליהודי אירופה. גם קורשיגה אינוזוקא קיבל הוכרת תודה מאגודת הרבנים על הצלת פליטים יהודים, דבר שמנע את האפשרות לשפוט אותו בחשד לפשע מלחמה, הוא הקים את האיגוד היפני-ישראלי והיה הנשיא של הארגון עד מותו ב-1965.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוכנית דג הפוגו הרדיו הבינלאומי של סין
  2. ^ הרדיו בינלאומי של סין, תוכנית דג הפוגו
  3. ^ "Japan & the Jews During the Holocaust". www.jewishvirtuallibrary.org. נבדק ב-2019-10-12.
  4. ^ Dubois, Thomas David, "Rule of Law in a Brave New Empire: Legal Rhetoric and Practice in Manchukuo." Law and History Review 26.2 (2008): 48 pars. 1 May 2009
  5. ^ Japanese, Nazis and Jews: The Jewish Refugee Community of Shanghai, 1938–45 by David Kranzler, Abrahm G Duker revised Published by Yeshiva Univ. Pr., Sifria, 1976 מסת"ב 0-89362-000-9
  6. ^ "Sugihara Not the Only Japanese To Save Jewish Lives". Asahi shimbun. 2010-05-04. אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2014. נבדק ב-2010-11-01. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ David G. Goodman, Masanori Miyazawa (2000). Jews in the Japanese Mind: The History and Uses of a Cultural Stereotype. Lexington Books. p. 113. ISBN 0-7391-0167-6.
  8. ^ Kranzler, David (2000). "Shanghai Refuge: The Jewish Community of Shanghai 1938–1949". In Roman Malek (ed.). From Kaifeng ... To Shanghai: Jews in China. Nettetal: Steyler Verl. p. 403. ISBN 3-8050-0454-0.
  9. ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגשים בין תרבויות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 72
  10. ^ German and Austrian refugees in Shanghai
  11. ^ דב לוין, היהודי הנודד במלחמת העולם השניה ואחריה, דעת
  12. ^ דב לוין, היהודי הנודד במלחמת העולם השניה ואחריה, דעת, ‏2008
  13. ^ Mark O'Neill, "A saved haven: Plans to rejuvenate Shanghai's rundown former Jewish ghetto will celebrate the district's role as a sanctuary during the second world war," South China Morning Post, August 1, 2006; Features: Behind the News; Pg. 11.
  14. ^ Ernest G. Heppner, Shanghai Refuge - A Memoir of the World War II Jewish Ghetto, 1995.