התלוש בספרות העברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ה"תלוש" הוא סוג של גיבור בספרות העברית של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. זהו צעיר יהודי מזרח-אירופאי בודד, שנטש את ביתו ומורשת אבותיו הישנים, ומנסה, ללא הצלחה, להיקלט בעולם החדש והזר אליו הוא נקלע. הגיבור שרוי בדילמה בין ישן וחדש, הגורמת לו לתחושה כללית של משבר, מבוי סתום וחוסר אונים.[1]

התלוש בביקורת הספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"התלוש" במקורות היהודיים הוא פרי שנתלש מעצו או שנעקר מאדמתו.[2] וזהו, גורס שמעון הלקין, גם תיאורו של הגיבור הספרותי שכונה התלוש; אדם שנעקר ממקום מטעו, מהקרקע שגידלה אותו, מחייו ותרבותו, ונקלע למקום זר, אך אין הוא מצליח להכות שורשים במקום החדש.[3] 

ביצירותיהם של ברדיצ'בסקי, ביאליק, ש. בן ציון, ברנר, שופמן, גנסין, ברקוביץ דבורה בארון ואחרים – הופיעו במפנה המאה ה-20, גיבורים שתואמים את התיאור דלעיל. זהו, בדרך כלל גיבור שעזב את משפחתו ואת העיירה שבה גדל, מאס בתרבות יהדות מזרח אירופה שעל ברכיה התחנך, ונסע לעיר, ולעיתים גם לארץ זרה, כדי להרחיב את השכלתו הכללית, שעד עתה הייתה יהודית בלבד. הגיבורים הבולטים ביותר בסוגה הזו הם גיבורי סיפוריו של ברדיצ'בסקי: "מחניים" ו"עורבא פרח".

אלו בחורים צעירים שהגיעו לעיר הזרה כשהם חסרי כל, ולעיתים קרובות רעבים ללחם, שומעים הרצאות באוניברסיטה, קוראים ולומדים בחדרם הדל ששכרו ממשפחות מקומיות, לא מעורים מבחינה חברתית, מנוכרים לאקלים החברתי והתרבותי שאליו הגיעו, חסרי אונים בתפקודים מעשיים ולעיתים גם בתפקודים ארוטיים עקב הבלבול העצום שבו שרויים נפשם וגופם, והם תלושים ממקומם הטבעי וממקומם החדש כאחד.

יוסף חיים ברנר היה הראשון שתיאר את הגיבור הקרוע מעמו[4] ואילו שמעון הלקין ניסה לאבחן את סוגי התלושים[5]

  • אבחנה חברתית – מעמדית. ה"תלוש" הוא בדרך כלל בן עניים שחי בחוסר כל בעיר הגדולה, ולעיתים קרובות אף רעב ללחם. על אף ניסיונותיו להתערות במקום ובתרבות הזרים הוא חי את חיי עיירתו, ולעיתים אף חוזר אליה כ"מנצח".
  • הגיבור המתלבט. זה שנמצא "בין התחומים", כהגדרתו של ברדיצ'בסקי, בעל הקרע שבלב. בדרך כלל הוא בן-טובים שנתון במאבקים פנימיים; מצד אחד הוא קורא את ניטשה ושומע את ברהמס, ומצד שני הוא שקוע עדיין בעולמו של רש"י ובניגון החסידי.

גם אם התופעה והדיון בתלוש החלו מספר שנים קודם לכן, הראשון שטבע את המונח, שהתפשט במהרה, היה י.ד. ברקוביץ, שבשנת 1914 נתן כותרת לסיפור קצר שלו: "תלוש". גיבור הסיפור, דר' ויניק, מתאר ברנר, הוא זר. הקרקע המשפחתית נשמטה מתחת רגליו, והוא התרחק מעולמו לעבר עולמות אחרים. למעשה, הוא כאילו "תלוי בין שני מגניטים, בין שתי רשויות".[6] לדעתה של חנה הרציג, התלישות בסיפורי ברקוביץ אינה אופיינית רק לגיבור האינטקלטואלי היהודי, אלא זהו מצב נתון של כל היהודים בתקופה.[7]

אבנר הולצמן חוזר לסיפורי הילדות של הגיבורים כדי למצוא שם את זרעי התלוש ו"ניצני הקרע שבלב בין עולם האבות המסורתי לבין העולם החילוני המודרני"[8]. לדעתו, המשקעים שניטעו בילדותם של האנטי-גיבורים הללו, בחינוך הקפדני שקיבלו, במורא שהטילו עליהם אבותיהם במיוחד, הם אלו שהפכו אותם תלושים בבגרותם. תפיסת הילדות שלהם היא ביקורתית ולא רומנטית.[9]

עינת ברעם –אשל, נותנת סימנים בגיבור התלוש: הוא נתון תמידית בחיטוט נפשי. אנטי-גיבור פסיבי וכפייתי, בעל פחדים וחולשות פיזיות ונפשיות כאחד, חושש מקשר רומנטי בעקבות חולשותיו ונוטה לנדודים חסרי תכלית ולעיתים קרובות טיפוס אובדני. אלו הם סימני ההיכר של התלוש כפי שניתן למצוא בסיפורים "מחניים" ו"עורבא פרח" אצל ברדיצ'בסקי, "בטרם" ו"אצל" בסיפורי גנסין, "בחורף" של ברנר, ו"מעבר לחיים" של ש. בן ציון.[10]

הדי שייט מוסיפה לרשימת הספרים הנדונים את הגיבורים של פייארברג ושופמן. הכינוי "תלוש", היא אומרת, הוא בעצם "מטפורה המשקפת את חוסר יציבותו ואת קיומו הרופף של הגיבור". בנוסף לניתוק הגאוגרפי ממשפחתו קיים גם הניתוק הנפשי, ובהיותו איש רוח ולא איש עבודה, הוא סובל תמידית מחסרון כיס.  מכיוון שהוא מרבה לקרוא בספרים ובעל אידיאות, הוא בעל תחושה של עליונות על סביבתו, אך אין לו היכולת לממש עליונות זו במציאות.  לכן גם נפילתו היא טוטאלית, גם במקצועות החיים וגם בעסקי הנשים, עקב נחיתות ארוטית וגופנית.[11]

אבנר הולצמן מסכם: "המאבק על עיצובה המורכב של נפש התלוש הביא את הסיפורת העברית לשכלול רב בכלי התחושה והתיאור שלה, והניח את הבסיס ליכולת של עיצוב פסיכולוגי מורכב שמפירותיו נהנית הסיפורת העברית עד ימינו".[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אבנר הולצמן, הסיפור העברי הקצר בראשית המאה העשרים, עמ' 74
  2. ^ ראו למשל, משנה, תרומות, פרק א', משנה ה'; שם, פרק ח', משנה ו'
  3. ^ שמעון הלקין, מבוא לספורת העברית: רשימות לפי הרצאותיו של ש. הלקין בשנת תשי"ב, ירושלים, מפעל השכפול, 1958, עמ' 343
  4. ^ יוסף חיים ברנר, דפים מפנקס ספרותי י', כל כתבי, כר' ב', דביר, 1967, עמ' 304 – 305,
  5. ^ שמעון הלקין, מבוא לסיפורת העברית; רשימות לפי הרצאותיו, עמ' 339 – 346
  6. ^ יוסף חיים ברנר, בין שתי רשויות, פרויקט בן יהודה
  7. ^ חנה הרציג, הסיפור העברי בראשית המאה העשרים, האוניברסיטה הפתוחה, 1992
  8. ^ אבנר הולצמן, אהבות ציון; פנים בספרות העברית החדשה, כרמל, 2006,  עמ' 46
  9. ^ וראו למשל את סיפורו של מרדכי זאב פייארברג, "לאן"
  10. ^ עינת ברעם-אשל, "על ריכוזה וביזורה של חווית התלישות בשלוש נובלות שכוחות", סדן, מחקרים בספרות עברית, כר' ד', עמ' 389
  11. ^ הדי שייט, לפניך דרכיים; מתלישות בגולה לתלישות ילידית בספרות העברית במאה העשרים, אוניברסיטת בר-אילן, 2015, עמ' 21 - 24