התלוש בספרות העברית
ה"תלוש" הוא סוג של גיבור בספרות העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. זהו צעיר יהודי מזרח-אירופאי בודד, שנטש את ביתו ואת מורשת אבותיו, ומנסה, ללא הצלחה, להיקלט בעולם החדש והזר אליו הוא נקלע. הגיבור שרוי בדילמה בין ישן לחדש, שגורמת לו לתחושה כללית של משבר, מבוי סתום וחוסר אונים.[1]
התלוש בביקורת הספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
"התלוש" במקורות היהודיים הוא פרי שנתלש מעצו או שנעקר מאדמתו.[2] וזהו, גורס חוקר הספרות שמעון הלקין, גם תיאורו של הגיבור הספרותי שכונה התלוש: אדם שנעקר ממקום מטעו, מהקרקע שגידלה אותו, מחייו ותרבותו, ונקלע למקום זר, אך אין הוא מצליח להכות שורשים במקום החדש.[3]
ביצירותיהם של ברדיצ'בסקי, ביאליק, ש. בן ציון, ברנר, שופמן, גנסין, ברקוביץ, דבורה בארון, זלמן יצחק אנכי ואחרים – הופיעו במפנה המאה ה-20 גיבורים שתואמים את התיאור דלעיל. זהו, בדרך כלל, גיבור שעזב את משפחתו ואת העיירה שבה גדל, מאס בתרבות יהדות מזרח אירופה שעל ברכיה התחנך, ונסע לעיר, ולעתים גם לארץ זרה, כדי להרחיב את השכלתו הכללית, שעד עתה הייתה יהודית בלבד. הגיבורים הבולטים ביותר בסוגה זו הם גיבורי סיפוריו של ברדיצ'בסקי, "מחניים" ו"עורבא פרח".
אלה בחורים צעירים שהגיעו לעיר הזרה כשהם חסרי כל, ולעתים קרובות רעבים ללחם, שומעים הרצאות באוניברסיטה, קוראים ולומדים בחדרם הדל ששכרו ממשפחות מקומיות, אינם מעורים מבחינה חברתית, מנוכרים לאקלים התרבותי שאליו הגיעו, חסרי אונים בתפקודים מעשיים ולעיתים גם בתפקודים ארוטיים עקב הבלבול העצום שבו שרויים נפשם וגופם, והם תלושים ממקומם הטבעי וממקומם החדש כאחד.
יוסף חיים ברנר היה הראשון שתיאר את הגיבור הקרוע מעמו,[4] ואילו הלקין ניסה לאבחן את סוגי התלושים:[5]
- הבחנה חברתית-מעמדית: ה"תלוש" הוא בדרך כלל בן עניים שחי בחוסר כל בעיר הגדולה, ולעתים קרובות אף רעב ללחם. על אף ניסיונותיו להתערות במקום ובתרבות הזרים, הוא חי את חיי עיירתו, ולפעמים אף חוזר אליה כ"מנצח".
- הגיבור המתלבט: זה שנמצא "בין התחומים", כהגדרתו של ברדיצ'בסקי, בעל הקרע שבלב. בדרך כלל הוא בן-טובים שנתון במאבקים פנימיים; מצד אחד הוא קורא את ניטשה ושומע את ברהמס, ומצד שני הוא שקוע עדיין בעולמו של רש"י ובניגון החסידי.
- אבחנה פסיכולוגית: הגיבור המבודד שהרבה להופיע בספרות האירופית של התקופה, כמו ביצירותיהם של ג'יימס ג'ויס, מרסל פרוסט, פרנץ קפקא ואף בספרות העברית ביצירותיו של אורי ניסן גנסין. עבורו הזמן כאילו קפא, הוא נוטה להתכנס בתוך עצמו, משם מגיעה הארתו, אך הוא איננו עיוור למתרחש בעולם החיצוני.
גם אם התופעה והדיון בתלוש החלו מספר שנים קודם לכן, הראשון שטבע את המונח, שהתפשט במהרה, היה י.ד. ברקוביץ, שבשנת 1914 נתן לסיפור קצר שלו את הכותרת "תלוש". גיבור הסיפור נפתח בשובו של הדוקטור ויניק אל עירו, "כמנצח, מוכתר בכתב־גדוּלה ונלהב לתפקידו בפינת מולדתו הנידחת". הוא מתאר את תהליך התגלוּת הזרוּת והבדידות, ניפוץ האשליות והתבדוּת התקוות שהביא עמו, ומסתיים במוּדעוּתוֹ של ד"ר ויניק לכך ששיפור מצבו החברתי לא רק שלא סייע לו, אלא העמיק את הקרע בינו לבין שני העולמות, זה שממנו יצא וזה שאליו רצה להגיע: "השפיל הדוקטור את ראשו ונגרר אחר המיטה [מיטתו של אחיו המת, המובא לקבורה], מתוך מחשבת־יגון, כי לעולם יהיה תלוי ועומד בין שתי רשויות אלה, מבלי דעת לאיזו מהן הוא שייך יותר. באיזו מהם יבקש את דרכו הנסתרה בחיים".[6] לדעתה של חנה הרציג, התלישות בסיפורי ברקוביץ אינה אופיינית רק לגיבור האינטקלטואלי היהודי, אלא זהו מצב נתון של כל היהודים באותה תקופה.[7]
אבנר הולצמן חוזר לסיפורי הילדות של הגיבורים כדי למצוא שם את זרעי התלוש ו"ניצני הקרע שבלב בין עולם האבות המסורתי לבין העולם החילוני המודרני".[8] לדעתו, המשקעים שניטעו בילדותם של האנטי-גיבורים הללו, בחינוך הקפדני שקיבלו, במורא שהטילו עליהם אבותיהם במיוחד, הם אלה שהפכו אותם לתלושים בבגרותם. תפיסת הילדות שלהם היא ביקורתית ולא רומנטית.[9]
עינת ברעם-אשל, נותנת סימנים בגיבור התלוש: הוא נתון תמידית בחיטוט נפשי, אנטי-גיבור פסיבי וכפייתי, בעל פחדים וחולשות פיזיות ונפשיות כאחד, חושש מקשר רומנטי בעקבות חולשותיו ונוטה לנדודים חסרי תכלית ולעיתים קרובות טיפוס אובדני. אלו הם סימני ההיכר של התלוש כפי שניתן למצוא בסיפורים "מחניים" ו"עורבא פרח" אצל ברדיצ'בסקי, "בטרם" ו"אצל" מאת גנסין, "בחורף" של ברנר, ו"מעבר לחיים" של ש. בן ציון.[10]
הדי שייט מוסיפה לרשימת הספרים הנדונים את הגיבורים של פייארברג ושופמן. הכינוי "תלוש", היא אומרת, הוא בעצם "מטפורה המשקפת את חוסר יציבותו ואת קיומו הרופף של הגיבור". בנוסף לניתוק הגאוגרפי ממשפחתו קיים גם הניתוק הנפשי, ובהיותו איש רוח ולא איש עבודה, הוא סובל תמידית מחסרון כיס. מכיוון שהוא מרבה לקרוא בספרים ובעל אידיאות, הוא בעל תחושה של עליונות על סביבתו, אך אין לו את היכולת לממש עליונות זו במציאות. לכן גם נפילתו היא טוטאלית, גם במקצועות החיים וגם בקשרים רומנטיים, עקב נחיתות ארוטית וגופנית.[11]
אבנר הולצמן מסכם: "המאבק על עיצובה המורכב של נפש התלוש הביא את הסיפורת העברית לשכלול רב בכלי התחושה והתיאור שלה, והניח את הבסיס ליכולת של עיצוב פסיכולוגי מורכב שמפירותיו נהנית הסיפורת העברית עד ימינו".[1]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גרשון שקד, הסיפורת העברית, 1880 - 1980, 1976
- דן מירון, בודדים במועדם, 1987
- נורית גוברין, תלישות והתחדשות, 1985
- יצחק בקון, הצעיר הבודד, 1997
- אורציון ברתנא, תלושים וחלוצים; התגבשות המגמה הניאו רומנטית בספורת העברית, 1983
- הדי שייט, לפניך דרכיים: מתלישות בגולה לתלישות ילידית בספרות העברית במאה העשרים, 2015
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבנר הולצמן, "השיבו לנו את הילדות" התלוש כילד, בתוך: אהבות ציון
- רבקה רוזנר, "לעמוד בפיתוי של התלוש" [ריאיון עם אסף ענברי], ארץ אחרת, מרץ 2014
- חמוטל בר-יוסף, "ההקשר הדקדנטי של הספרות העברית בסוף המאה ה-19", אלפיים 13, 1996
- דרור אידר, שיבתו של "התלוש" מביישת את נעוריו, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2007
- נורית גוברין, תלישות והתחדשות: הסיפורת העברית בראשית המאה ה-20 בגולה ובארץ-ישראל, בפרויקט בן-יהודה, 1985
- נטע הלפרין, "התלוש ממשיך במסע", ישראל היום, 3 באוגוסט 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 אבנר הולצמן, הסיפור העברי הקצר בראשית המאה העשרים, עמ' 74
- ^ ראו למשל, משנה, תרומות, פרק א', משנה ה'; שם, פרק ח', משנה ו'
- ^ שמעון הלקין, מבוא לספורת העברית: רשימות לפי הרצאותיו של ש. הלקין בשנת תשי"ב, ירושלים, מפעל השכפול, 1958, עמ' 343
- ^ יוסף חיים ברנר, דפים מפנקס ספרותי י', כל כתבי, כר' ב', דביר, 1967, עמ' 304 – 305,
- ^ שמעון הלקין, מבוא לסיפורת העברית; רשימות לפי הרצאותיו, עמ' 339 – 346
- ^ נורית גוברין, תלישות והתחדשות: הסיפורת העברית בראשית המאה ה-20 בגולה ובארץ-ישראל (פרויקט בן יהודה)
- ^ חנה הרציג, הסיפור העברי בראשית המאה העשרים, האוניברסיטה הפתוחה, 1992
- ^ אבנר הולצמן, אהבות ציון; פנים בספרות העברית החדשה, כרמל, 2006, עמ' 46
- ^ וראו למשל את סיפורו של מרדכי זאב פייארברג, "לאן"
- ^ עינת ברעם-אשל, "על ריכוזה וביזורה של חווית התלישות בשלוש נובלות שכוחות", סדן, מחקרים בספרות עברית, כר' ד', עמ' 389
- ^ הדי שייט, לפניך דרכיים; מתלישות בגולה לתלישות ילידית בספרות העברית במאה העשרים, אוניברסיטת בר-אילן, 2015, עמ' 21 - 24