התמונה הגדולה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | טום רוברטס |
| תאריך יצירה |
1903  |
| טכניקה וחומרים |
קנבס, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
504.3 ס"מ |
| גובה |
358.4 ס"מ |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה |
RCIN 407587 (האוסף המלכותי) |
| מיקום |
בית הפרלמנט קנברה |
  | |
"פתיחת הפרלמנט הראשון של הקהילייה של אוסטרליה על ידי הוד מעלתו המלכותי הדוכס מקורנוול ומיורק, 9 במאי 1901", המוכר באוסטרליה פשוט בשם "התמונה הגדולה" (The Big Picture), הוא ציור משנת 1903 מאת האמן האוסטרלי טום רוברטס. הציור, שממדיו הם 304.5 על 509.2 סנטימטר (בערך 3 על 5 מטרים), מתאר את טקס פתיחת הפרלמנט הראשון של אוסטרליה בבניין התערוכה המלכותי במלבורן ב-9 במאי 1901, על ידי הנסיך ג'ורג', הדוכס מקורנוול ומיורק (לימים המלך ג'ורג' החמישי).
הציור שייך לאוסף האמנות המלכותי הבריטי, אך נמצא בהשאלה קבועה לפרלמנט של אוסטרליה מאז שנת 1957. היצירה, המוצגת באופן קבוע בבית הפרלמנט בקנברה, תוארה על ידי אנדרו מקנזי כ-"...יצירת האמנות המרכזית המתעדת את ההיסטוריה הפרלמנטרית של אוסטרליה".[1]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1 בינואר 1901, לאחר עשרות שנים של ויכוחים ומשא ומתן, המושבות ביבשת אוסטרליה התאחדו והקימו פדרציה. אף על פי שחוקת אוסטרליה החדשה קבעה כי יש להקים עיר בירה חדשה הרחק מהערים המרכזיות, מלבורן נבחרה לשמש כמקום מושבה הזמני של הממשלה. נערכו בחירות לפרלמנט הראשון של אוסטרליה, וב-9 במאי 1901 הושבע הפרלמנט החדש בבניין התערוכה המלכותי במלבורן.[2]
פתיחת הפרלמנט החדש נתפסה כאירוע היסטורי רב משמעות, כאשר בנו של המלך אדוארד השביעי, הדוכס מקורנוול ומיורק, הגיע לאוסטרליה כדי לפתוח רשמית את הפרלמנט בשם המלך.[1] כדי להנציח את האירוע באופן הראוי, התאגדות של תורמים פרטיים בשם "איגוד האמנות האוסטרלי"[3] ביקשה להזמין ציור של הטקס כ"מתנה לאומה".[1] מניעיהם לא היו אלטרואיסטיים לחלוטין; חברי ההתאגדות קיוו להפיק רווחים ממכירת הדפסים של הציור.[4] רוברטס לא היה הבחירה הראשונה שלהם, והם העדיפו בתחילה את האמן ג'יי. סי. וייט.[2]
קומפוזיציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שלא נשכר רשמית ביום הפתיחה, רוברטס קיבל פנייה מוקדמת מההתאגדות ולכן נכח בטקס כדי לצלם תמונות ולהכין רישומים. שבועיים לאחר האירוע, לאחר שוייט דחה את הצעתם, נשכר רוברטס באופן רשמי כדי ליצור את הציור.[5] החוזה המקורי עמד על 650 גינאות, אך הסכום הועלה ל-1000 גינאות כשהתברר היקף העבודה. כמו כן, רוברטס קיבל גינאה אחת עבור כל סקיצה של דמות והחזר הוצאות; בסך הכל הוא קיבל למעלה מ-2,000 גינאות עבור העבודה, סכום השווה לכ-400,000 דולר אוסטרלי במונחים של שנת 2025.[2] החוזה דרש מרוברטס לכלול לפחות 250 דיוקנאות מדויקים ביצירה המוגמרת, וביניהם הדוכס והדוכסית, המושל הכללי, מושלי המדינות השונות, חברי הפרלמנט החדש ואורחים ומכובדים אחרים.[2]
כשהגיע היום הגדול, הלכנו אמך ואני לאולם של בניין התערוכות. לא תפסנו מקומות ישיבה, אלא פשוט התהלכנו בשקט בחלק האחורי ביותר של האולם. טיפסתי על כמה מהמעקות, ומשם יכולתי לראות את קהל ההמונים שהגיע מכל קצוות אוסטרליה ומהעולם כולו. זה היה מעמד מלא הוד ורצינות; ים הראשים שמילא את הרחבה נראה ממש כמו קו נוף.
— טום רוברטס, מתוך מכתב לבנו קיילב[6]
רוברטס החל לעבוד על הציור בחדר שהוקצה לו בבניין התערוכה המלכותי. הוא נעזר בקארל פינשוף, ששימש כמעין מזכיר אישי ועזר לו לארגן את עבודתו.[7] הציור צויר על שלושה לוחות קנבס מפשתה כדי שיהיה ניתן לקפל את היצירה לצורך שינועו.[2] הוא נסע לסידני ולמקומות רבים אחרים כדי להכין רישומים של המשתתפים, ובמקביל עבד גם מתצלומים. הוא ביקש ממושאי הציור שלו נתונים מדויקים על מנת להבטיח דיוק מרבי: גיל, גובה, משקל, מידת כובע ואפילו מקום הולדתם.[2] בסך הכל שילב הציור 269 דיוקנאות נפרדים.[2] נפוצו שמועות כי רוברטס קיבל תשלום מאחורי הקלעים מכמה מהמכובדים כדי להבטיח שימוקמו במקום בולט יותר ביצירה.[2]
רוב המשתתפים בטקס לבשו שחורים, שכן עדיין חלה תקופת האבל על מותה של המלכה ויקטוריה זמן קצר קודם לכן. כדי לאזן את הצבעוניות הכהה, רוברטס העניק דגש מסוים למקהלה, שהייתה לבושה בלבן. אלומת אור שהתמקדה בדוכס הקורא את הצהרת המלך הוסיפה גם היא צבע לתמונה; הופעתה של אלומה זו צוינה גם בדיווחי העיתונים מאותו היום.[1] רוברטס לקח חירות אמנותית מסוימת כאשר צייר את הבמה גבוהה בהרבה משהייתה במציאות, וכן טשטש או התעלם ממאפיינים אדריכליים מסוימים של המבנה. כמו כן, רוברטס חלק כבוד ל"אבי הפדרציה", הנרי פארקס(אנ'), שהלך לעולמו חמש שנים קודם לכן. הוא הוסיף דיוקן של פארקס בצורת ציור התלוי מעל הבמה, אף על פי שציור זה לא היה שם ביום הטקס.[2]
רוברטס לקח את הציור עמו ללונדון שם התגוררו רבים מהנוכחים בכדי שיוכל להשלימו, והשתמש ב"חדר הדרום אפריקאי" שבמכון האימפריאלי כסטודיו שלו.[1] הציור הושלם סופית ב-16 בנובמבר 1903; העבודה על היצירה כולה נמשכה שנתיים וחצי.[2] לאחר מכן היא נלקחה לפריז, שם הוכנו רפרודוקציות בשיטת הדפוס שקע למכירה לציבור, מתוכן חתם רוברטס באופן אישי על 500 עותקים. על הציור המקורי עצמו רוברטס לא חתם מעולם.[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציור הוצג לראשונה באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון לפני שהוגש למלך אדוארד השביעי מטעם ממשלת אוסטרליה ב-1904. לאחר מכן הוא הועבר לארמון סנט ג'יימס, שם נותר בתצוגה עד שנת 1957.[1] באותה שנה, ראש ממשלת אוסטרליה רוברט מנזיס ביקש מהמלכה אליזבת השנייה להשאיל את הציור לאוסטרליה באופן קבוע. המלכה נתנה את הסכמתה, והתמונה חזרה לאוסטרליה ב-1958.[1]
התוכנית המקורית הייתה להציג את התמונה ב"אולם המלך" של בית הפרלמנט הישן, לצד תיעודים של אירועים היסטוריים נוספים כמו פתיחת הפרלמנט הראשון בקנברה ב-1927 ופתיחת הפרלמנט על ידי המלכה ב-1954. עם זאת, היצירה הייתה גדולה מדי עבור המקום שהוקצה לה.[1] בעקבות זאת, הוחלט להציג את הציור בסיור בגלריות הממלכתיות השונות, ולאחר מכן לאחסן אותו באנדרטת המלחמה של אוסטרליה. בשנת 1969 הועבר הציור למרתף בית הפרלמנט, שם נשאר עד שנת 1980.[1]
כתוצאה מן הטלטולים והנדודים, מצבה של היצירה הידרדר משמעותית והיא דרשה עבודת רסטורציה מקיפה.[1]
במשך זמן רב הציור לא היה מוגן מפני שינויי טמפרטורה ולחות; גללו ופרסו אותו שוב ושוב, והוא הוסר פעם אחר פעם ממסגרת המתיחה שלו. בשלב מסוים הוא אפילו קופל לשניים לצורך הובלה. כל זה פגע קשות בבד הקנבס: עם הזמן הוא החל לשקוע, הפך גלי ומעוות, ועמד בפני סכנת התפוררות מוחלטת.
— קטרינה רומלי, צוטטה אצל מקנזי.[1]
בית הספר לשימור חומרים במכללה לחינוך מתקדם בקנברה (כיום אוניברסיטת קנברה) החל בעבודות הרסטורציה בשנת 1980. העבודה כללה צילום באינפרא אדום ואולטרה סגול כדי לקבוע את מצב הציור, ולאחר מכן הסרה של לכה ישנה וזוהמה, תיקונים בשולי המתיחה, ושחזור של אזורי צבע קטנים. העבודה הושלמה בזמן כדי שניתן יהיה להעביר את הציור לבניין בית המשפט העליון החדש לקראת פתיחתו הרשמית על ידי המלכה ב-1981.[1]
מתכנני בית הפרלמנט החדש היו מודעים לצורך לספק חלל תצוגה הולם ל"תמונה הגדולה" במבנה החדש. הוועדה המשותפת שהייתה אחראית על הבניין החדש קיבלה את ההחלטה למקם את הציור במבואת חדר הוועדות המרכזי. האדריכלים דאגו שאלמנטים עיצוביים מרכזיים בחלל, כמו חלון הגג והמעקה סביב היצירה, יאפשרו את שילובה ההרמוני של התמונה במרחב.[1] מכיוון שמצבה העדין של התמונה לא איפשר לגלגל אותה, העברתה מבית המשפט העליון לבית הפרלמנט הייתה מבצע לוגיסטי מורכב. ההעברה הצריכה פירוק של כמה חלונות בבית המשפט העליון, בניית מסגרת נשיאה ופיגומים מיוחדים, ומערכת של כננות כדי לקבע את התמונה במקומה.[1] הציור נשאר במיקום זה, שתוכנן במיוחד עבורו, עד עצם היום הזה.[8]
לרגל חגיגות שנת המאה לפדרציה ב-2001, הוביל ראש ממשלת מדינת ויקטוריה, סטיב בראקס, קריאה להעברת הבעלות על הציור באופן רשמי מאוסף האמנות המלכותי הבריטי לידי הכתר האוסטרלי. הצעה זו נתקלה בהתנגדות בטענה שהיא אינה מעשית ואינה נחוצה, שכן לא סביר שהמלכה או יורשיה ידרשו אי פעם את השבת היצירה.[4]
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאמץ הנדרש ליצירת תמונה מונומנטלית שכזו אשר רוברטס כינה "התמונה הגדולה" גבה מחיר כבד מהאמן. רוברטס, שכונה "בולדוג", צייר איור של בולדוג המשתחרר מקולר ושרשרת במכתב שכתב בו בישר כי היצירה קרובה לסיום.[2] הוא אף כינה פעם את הציור "הפרנקנשטיין שלי בגודל 17 רגל."[9] ראייתו של רוברטס נחלשה מהמאמץ לייצג כל כך הרבה דיוקנאות באופן מדויק, והחשיבות הרבה שייחס למשימה שאבה את כוחותיו.[10] הביוגרף המפרי מקווין טוען שהיצירה העניקה לרוברטס "מושג מנופח על חשיבותו האישית".
פוליטיקאים פקדו את הסטודיו שלו כדי שיצייר את דיוקנאותיהם, בני מלוכה קפצו לביקור, והוא אף קשר קשרי חברות אישיים עם אלפרד דיקין. הוא האמין שכעת, באנגליה, התהילה תאיר לו פנים והזמנות נוספות יתחילו לזרום.
— המפרי מקווין[5]
אולם, רוברטס מעולם לא הצליח לבסס את מעמדו כאמן באנגליה ושקע לדיכאון. השלמת הציור נתפסת בדרך כלל כנקודת מפנה בקריירה האמנותית שלו, שלאחריה יצירתו מעולם לא חזרה להגיע לאותם שיאים.[5] משפחתו של רוברטס דוחה את ההסכמה הזו כ"מיתוס". נינתו, האמנית ליסה רוברטס, אמרה: "בנו, סבי קיילב, תיעד שבאותה שנה הוא אכן היה מדוכא, מה שאינו מפתיע לאחר משימה עצומה כזו שהרחיקה אותו מהדבר שאהב יותר מכל נופים. אבל לאחר מכן, הוא חזר לזה. הוא המשיך לצייר, אך ללא התשוקה להיות עשיר ומפורסם."[9]
היצירה עצמה נחשבה לתיעוד ראוי של האירוע, אך לא ליצירת מופת אמנותית.[5] עם זאת, היא הפכה לתיעוד החזותי המוכר ביותר של האירוע ההיסטורי ולסמל לאומי אוסטרלי מובהק.[2] מחווה של הקריקטוריסט ביל ליק, שנקראה "התמונה הגדולה.... עם התנצלויות לטום רוברטס", זכתה בפרס ווקלי היוקרתי לשנת 1997 על יצירת האמנות הטובה ביותר.[11][12] האמן רוברט האנפורד נשכר כדי ליצור יצירה משלימה לציון שנת המאה לפדרציה ב-2001.[13]
קיישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Andrew Mackenzie, The history of "The Big Picture" to 2001, Artists Footsteps, Countrytowns Productions Pty Ltd, 2000
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Tom Roberts' The Big Picture: Icon of Federation, Parliament of Victoria, 17 ביולי 2002 (ארכיון)
- ↑ Engagements. (עמ' 21), Punch, Victoria, Australia, 30 ביולי 1903
- 1 2 Luisa Saccotelli, Bracks calls for Aus to own painting, not Queen, PM – ABC Radio, Australian Broadcasting Corporation, 15 ביוני 2001
- 1 2 3 4 Janet Hawley, Tom Roberts Bailed Up, from the Sydney Morning Herald, Commercial Painter, 24 בפברואר 1996 (ארכיון)
- ↑ Opening of the first Parliament of the Australian Commonwealth, 9th May 1901 – with remarque of Edward VII, Federation: Australian art and society, National Gallery of Australia (ארכיון)
- ↑ Andrew Montana, The Pinschofs as patrons at home: Belmont, Studley Hall and Hohe Warte (עמ' 80), La Trobe Journal No. 97, State Library Victoria, מרץ 2016
- ↑ Tom Roberts' 'Big Picture', aph.gov.au
- 1 2 Kerry O'Brien, Legacy of Federation fathers lives on, 7:30 Report, Australian Broadcasting Corporation, 9 במאי 2001
- ↑ Helen Topliss, Roberts, Thomas William (Tom) (1856–1931), Australian Dictionary of Biography
- ↑ Walkley Award Winners, The Walkley Awards, The Walkley Foundation (ארכיון)
- ↑ Bill Leak, The big picture.... with apologies to Tom Roberts, Digital Collections, National Library of Australia
- ↑ Robert Hannaford, The Bob Hawke Prime Ministerial Library UniSA home, University of South Australia, 30 באוקטובר 2008 (ארכיון)