התנועה האילירית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
העיתון "דניצה אילירסקה" של ליודביט גאי

התנועה האילירית או האיליריזםקרואטית:Ilirski pokret (אילירסקי פוקרט), בסלובנית:Ilirsko gibanje (אילירסקו גיבאניה)) הייתה תנועה תרבותית ופוליטית פאן-דרום-סלאבית ששורשיה בתקופה המודרנית ושהתארגנה במיוחד במחצית הראשונה של המאה ה-19 בסביבות השנים 1849-1835, מיוזמתו של קומץ אנשי רוח קרואטים. תנועה זו שאפה להשיג אוטונומיה פוליטית ותרבותית קרואטית יותר רחבה במסגרת האימפריה האוסטרית באמצעות טיפוח האחדות הלשונית והאתנית ועל ידי כך להשיג את איחודם של כל הסלאבים הדרומיים תחת מטריית האתנונים הקדום "אילירים". אותם ההיבטים של התנועה הנוגעים לטיפוח התרבות הקרואטית נחשבים בהיסטוריוגרפיה הקרואטית לחלק מתנועת ההתחייה הלאומית הקרואטית (Hrvatski narodni preporod)

השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 בחרו חסידי התנועה בשם "אילירי" על סמך תאוריה שלפיה הסלאבים הדרומיים הם צאצאי האילירים הקדומים. מתוך חשש מפני הגזמת הפטריוטיזם המקומי או הפרטיקולריזם האזורי, סברו האיליריסטים שהשם "אילירי" עשוי לאחד יותר בנקל את הסלאבים הדרומיים או לפחות את אלו ממערב לבולגריה מבחינה ספרותית-לשונית.

ההקשר ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 באירופה הליברליזם והמאבק הלאומי היו האידאולוגיות שתפסו את קדמת הזירה של התרבות הפוליטית במרכז אירופה, שבה לאורך מאות שנים שלטה האימפריה ההבסבורגית ובתוכה גם הממלכה ההונגרית על מגוון רחב של קבוצות אתניות, דתיות ותרבותיות, קמו תנועות לאומיות רבות. בתחילת המאה ה-19 עמים קטנים יחסית ברחבי האימפריה, רובם דוברים שפות סלאביות - צ'כים, סלובקים, סלובנים, קרואטים, סרבים ואוקראינים כולל רוסינים -החלו להיזכר ביתר שאת במסורותיהם ההיסטוריות, לטפח את שפותיהם כשפות ספרותיות, ולדבוק במנהגיהם ובפולקלור שלהם, בקיצור ביססו את קיומם כלאומים. תחייה זו של המורשת הלאומית כללה גם את התנועה אילירית או האיליריסטית בקרואטיה.

בשנת 1813 בישוף זאגרב, מקסימיליאן ורחובץ קרא ללקט את אוצרות הלאום ( Poziv na sve duhovne pastire svoje biskupije ובישר את הקמת תנועת התחייה הלאומית הקרואטית. בהשפעת אביו יוסיפ, שכיהן כראש עיר ראשון בקרלובץ תחת הכיבוש הצרפתי והיה אחד ממייסדי תנועת הבונים החופשיים באזור, ניסה יוראי שפורר (Juraj Šporer) לפרסם עיתון ראשון בשפת האם "האילירית". המיזם שלו נכשל מול עיניין ירוד שעורר עיתון כזה בקרב הקהל. [דרוש מקור] בדומה לקרואטים, גם אצל ההונגרים והגרמנים האוסטרים קמו תנועות לאומיות. הקרואטים התקשו לעכל את השלכות הלאומנות ההונגרית ששאפה לנגוס באוטונומיה הקרואטית ולהגביר את ההתבוללות בשם ההונגריזציה או המגיאריזציה. על מנת להגן על האוטונומיה שלהם, שאפו הקרואטים להעמיק את תרבותם ולהחיות את מורשתם.

בתחילת שנות ה-1830 קבוצת סופרים קרואטים צעירים ובראשותם ליודביט גאי שהתכנסו בזאגרב הקימו תנועה לתחייה לאומית ולאחדות של כל הסלאבים הדרומיים שבשטחי האימפריה ההבסבורגית. העיר זאגרב הפכה למרכז חשוב של פעילות פוליטית, כלכלית ותרבותית וכן למרכז התנועה הזאת. הרוזן ינקו דרשקוביץ' פרסם בשנת 1832 את הפמפלט "דיזרטציה" שהפך מאוחר יותר למצע הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי של התנועה האילירית. הוא העלה בו את הצורך לראות בשפת הילידים שפה רשמית, לדרוש אוטונומיה נרחבת יותר כלפי הממשלה המרכזית ולדרוש יותר חינוך והפצת השכלה בקרב דלת העם. 8-9 השנים הראשונות שימש ליודביט גאי למנהיג התנועה כולה. בהמשך עברה ההנהגה שלה לידיים אחרות.

הסוגיה החשובה ביותר בעיני ה"איליריסטים" הייתה קביעת שפת סטנדרט כמשקל-נגד לכפיית השפה ההונגרית וכן קידום הספרות הכתובה והתרבות הרשמית הקרואטית. האיליריסטים ראו בכתב ובשפה הספרותית הייחודית אמצעי לאיחוד תרבותי ולאומי, שעשוי לסלול את הדרך לתחייה הלאומית

השפה "האילירית" במרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1830 פרסם ליודוביט גאי את Kratka osnova horvatsko-slavenskoga pravopisanja (קיצור היסודות של אורטוגרפיה הקרואטית-סלבונית) שהייתה העבודה הלשונית הראשונה שפורסמה בימי פריחת "התנועה האילירית". גאי הציג בה את הצעתו לרפורמה של האלפבית "האילירי", שכללה הנהגת סימנים דיאקריטיים. הרעיון נשאב מניסיון האלפביתים של העמים הסלאביים האחרים שאימצו את האותיות הלטיניות (הצ'כים, הסלובקים והפולנים) וכן על פרקטיקות מוקדמות מבית כמו האלפבית ששימש את פאבאו ריטר ויטזוביץ'. לפי האותיות l̃ and ñ הנהוגים על ידי ויטזוביץ' הנהיג גאי "טילדה כסימן דיאקריטי מעל האותיות c, z, s, l, n, d, g. כדלקמן:c̃, z̃, s̃, l̃, ñ, d̃ ו- g̃. עם זאת מסיבות טקטיות סימון זה לא יושם בעקביות. אף על פי שרפורמת האלפבית נועדה במקור לדוברי הניב הקייקבי, בעבודתו קידם גאי את רעיון האלפבית הלטיני המשותף לכל הסלאבים הדרומיים שיהווה את יסודה של שפה ספרותית משותפת. בשנת 1835 גאי התחיל לפרסם את העיתונים הקרואטים Novine Horvatzke" ("נובינה חרבאצ'קה") ו- 'Danicza Horvatzka, Slavonzka i Dalmatinzka' (דניצה חרבאצקה, סלבונצ'קה ודלמטינצקה = כוכב היום הקרואטי, הסלבוני והדלמטי), תוך שימוש באלפבית הקייקבי הישן. אולם מלכתחילה כללו המגזינים של גאי גם קטעים מן הספרות הקדומה השטוקבית, דהיינו מדוברובניק (רגוזה), על מנת לסלול את הדרך לשפה ספרותית משותפת המבוססת שווקא על הניב השטוקבי. הגיליון העשירי של "דניצה" כבר השתמש בחלק ממאמריו באלפבית החדש ובניב השטוקבי והחל מן הגיליון ה-29 האלפבית החדש הפך לשולט.[1] ב-5 בדצמבר 1835 פרסם גאי כרוז שבישר את הפרסום העיתונים שלו תחת השמות החדשים Ilirske narodne novine' (העיתון העממי האילירי) ו"דניצה אילירסקה" (Danica ilirska) (כוכב היום האילירי) שעזבו את האלפבית הקייקבי הישן לטובת האלפבית החדש המבוסס על הניב השטוקבי. מפנה המושגים מ"קרואטי" ל"אילירי" קלעו יותר מדויק למטרות האידאולוגיות של התנועה האילירית, ושיקף את הבחירה בשימוש בניב השטוקבי שהיה באותה תקופה הניב הנפוץ ביותר. מטרת ה"איליריסטים" הייתה להפוך אותו לקליט יותר בלדוברי הניב קייקבי ולדוברי הניב הצ'קבי.[1] ברוח זו הכרוז של גאי הכריז:

צריכים באיליריה רק שפה ספרותית אחת לאמיתה.. היא לא נמצאת רק במקום אחד, או בחבל ארץ אחת, אלא בכל איליריה...הדקדוק שלנו והמילון שלנו הוא איליריה כולה. בגן הענק הזה יש בכל מקום פרחים יפים:הבה נקטוף את המיטב בזר שלא ינבול לעולם

מעבר למושג האתני של "אילירים"- "סלאבים דרומיים" - כצאצאי האילירים הקדומים, הייתה באזור גם מודעות לצביון לאומי מיוחד. ב-1839 כתב גאי ב"דניצה":

אין כוונתנו לבטל את השמות הפרטניים [2], אלא לאחדם תחת שם כוללני, כשכל השמות הפרטניים נושא את ההיסטוריה הפרטנית שלו, הכלולה בהיסטוריה הכוללנית שך האומה האילירית

על מנת להתגבר על הפילוג האזורי ולהשיג איחוד, חסידי התנועה קידמו את השם "אילירי", תוך כדי התפשרות בנושאים של שפה וכתיב. על בסיס המסורות הספרותיות הקיימות בשלושת הניבים השונים ומתוך ניסיון להקל על המיזוג הלשוני והתרבותי דגלו האיליריסטים בשימוש בצורות דקדוקיות ארכאיות מסוימות ובשימוש במלים קיקביות וצ'קביות מסוימות. הם סברו ששינויים כאלה יהיו קבילים על כל אחד המשתמש בשפה ה"אילירית"[3]

כתיב ואלפבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך כוונה ליצור שפה ספרותית וכתיב משותפים לכל הסלאבים הדרומיים, הודיע גאי במאמרו Pravopisz על נטישתו את האלפבית הראשוני שלו. מבין האותיות עם סימנים דיאקריטיים הוא שמר רק את č ž š ě.[4] בגלל קשיי דפוס השתמשו בסימן "האצ'ק" או "קרון" במקום הטילדות. דיגרפים כמו 'lj́, nj́, dj́ dž הונהגו במקום , , d&#771. מה שידוע כיום כאות ć נכתב או ć או 'tj́. האות הוחלפה בj.דיגרפים עם j נודעו עוד מהאלפבית הסלבוני, שהיה האלפבית הנפוץ ביותר בתקופה הטרום-איליריסטית. שיטת האלפבית הנהוגה על ידי גאי התחילה להיות בשימוש בסוף המאה ה-19, כשג'ורו דניצ'יץ' הנהיג גם את האות đ במקום dj והכליל את השימוש ב ć. כך נוצר האלפבית הקרואטי המודרני.

מתוך רצון לכבד שורה של מסורות אורטוגרפיות, דגלו האיליריסטית בכתיב ה"אטימולוגי" או "מורפונולוגי",לפיו מבטאים את המלים בהתאם למורפולוגיה ולאטימולוגיה שלהן. עקרון זה מנוגד לזה של הכתיב הפונולוגי העכשווי

"כתוב כפי שאתה מדבר ודבר כפי שכתוב"

!Piši kao što govoriš, a čitaj kako je napisano

שנתמך על ידי ווק קרג'יץ' ועל ידי חסידיו דוברי קרואטית ווקובית. האיליריסטים טענו שהגייתם היא יותר קלה להבנה וללימוד ומשקפת את הפרקטיקות האורטוגרפיות של עמים סלאביים אחרים. מול אמרתו של קרג'יץ' הם ניסחו אמרה משלהם"

דבר לאוזניים, כתוב לעיניים!

Govori za uši, a piši za oči!

[5]

אפיונים לשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכיו ושותפיו העיקריים של גאי במפעל הלשוני שלו היו וייקוסלב בבוקיץ' ואנטו מז'ורנוביץ'. בכתיבת ספרי הלימוד שלהם ("יסודות הדקדוק הסלאבי של הניב האילירי" Osnova slovnice slavjanske narěčja ilirskoga ) מאת בבוקיץ', במהדורה נרחבת בשנת 1854 ציצ הכותרת "דקדוק אילירי" Slovnica ilirska, "יסודות השפה האילירית והלטינית" (Temelji ilirskoga i latinskoga jezika מאת מז'ורניץ') הם הונחו על ידי המניעים האידאולוגיים של התנועה האילירית, על בסיס הלשון המקובלת על חברי התנועה האילירית והנתמכת מאוחר יותר על ידי האסכולה הפילולוגית מזאגרב.[5] שניים מהאיפיונים הדקדוקיים החשובים ביותר ההובלטו על ידי האיליריסטים הם הסיומות בהטיות ביחסות דטיב, לוקטיב ואינסטרומנטל רבים של הנושאים, והסיומת "אך" ביחסת השייכות (גניטיב) רבים של הנושאים - משם הכינוי המלגלג שהודבק לאיליריסטים "אכביסטים" ("אכאבצי" = ahavci). ראו:

  • הגנטיב רבים: 'momakah, kraljah, selah, poljah, ženah, kostih''
  • דטיב רבים:: momkom, kraljem, selom, poljem, ženam, kostim
  • לוקטיב רבים: momcih, kraljih, selih, poljih, ženah, kastih
  • אינסטרומנטל רבים: momci, kralji, seli, polji, ženami, kostmi

סוגיה אחרת הקשורה לכתיבת הצליל הסלאבי הקדום "יאט" וה"ר" ההברתי. כל הצורות של יאט מסומנות על ידי האות ě . לכן כונתה אות זו בנימה לעגנית: e המקורננת )(rogato e). תחילה הייתה סבלנות לצורות ההגייה הראשונות אולם בסופו שלדבר הומלץ ההיגוי [ije] [je]. ה /r/ ההברתי מבוטא שונה מהלא הברתי A different set of issues were involved in writing reflexes of the Proto-Slavic yat sound, as well as the syllabic /r/. All of the possible yat reflexes (i, e, je or ije, depending on the dialect) were covered by the letter ě, which was derisively called "horned e" (). Initially it was suggested that everyone reads ě according to their local pronunciation, though it would be preferable to publicly pronounce it as or [6][7] For syllabic /r/ they were convinced that the pronunciation differs from non-syllabic /r/, so they introduced spelling of the accompanying vowel as well (àr, èr: e.g. kàrv, dèrvo).[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התנועה האילירית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1997 Malić עמ' 27
  2. ^ של העמים והשפות
  3. ^ 1997 Malić עמ' 28-27
  4. ^ ě שימש לסימו הצליל הסלאבי הקדום "יאט" על גלגוליו
  5. ^ 5.0 5.1 Malić 1997 עמ' 28
  6. ^ Babukić 1836: "u čitanju priučavati se ilirski ě razložno kao je izgovarati"
  7. ^ Mažuranić 1839: "u čitanju i u školah ... kano ili je izgovarati ga"
  8. ^ Malić 1997, p. 28.