לדלג לתוכן

התנועה הרומנטית החדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בוי ג'ורג' (Culture Club), שנחשב כחלק מהתנועה, מופיע במועדון הג'אז של רוני סקוט (אנ'), 2001.

התנועה הרומנטית החדשה (באנגלית: New Romantic) הייתה תת-תרבות ותנועה מוזיקלית מחתרתית בבריטניה של סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. התונה הופיעה לראשונה בסצנת מועדוני הלילה של לונדון וברמינגהאם.[1] התנועה מאופיינת באופנה אקסצנטרית ראוותנית בהשראת בוטיקי האופנה קאהן ובל (אנ') ו-PX.‏[2] התקשורת כינתה את אמני התנועה כ-"ילידי הבליץ'" (Blitz Kids), "הגדרנים החדשים" (New Dandies), ו-"המורדים הרומנטיים" (Romantic Rebels).‏[3][4]

בשל העובדה שהתנועה הושפעה מהמוזיקאים דייוויד בואי, מארק בולאן ורוקסי מיוזיק, אמני התנועה פיתחו אופנה בהשראת הז'אנר גלאם רוק של התקופה והתנועה הרומנטית של המאה ה-18 וה-19. המונח באנגלית נטבע לראשוהב על ידי המוזיקאי הבריטי ריצ'רד ג'יימס בורגס (אנ').[5][6][7][8][9] על פי בורגס, "'התנועה הרומנטית החדשה' ... התאימה לסצנת הבליץ' ולספנדאו בלט, על אף שרוב הלהקות ניסו להרחיק את עצמן משם".[10][11]

אף על פי שהחלה כתנועה אופנה, מספר מוזיקאים בריטיים של התקופה, בין היתר סטיב סטריינג' (ויסאג'), דוראן דוראן, ספנדאו בלט, A Flock of Seagulls‏, Classix Nouveaux (אנ') ובוי ג'ורג' (Culture Club), אימצו את הסגנון. הלהקה אולטראווקס הוצגה בתקשורת כחלק מהתנועה, אם כי לא באותן סגנונות חזותיים של התנועה, על אף הקשר שלהם ללהקת ויסאג'.[א] גם הלהקות ג'פאן (אנ') ואדם והנמלים הוצגו בתקשורת כאמני התנועה, אם כי לכל אחד מחברי הלהקות לא היה קשר ישיר לתנועה המקורית.[4] להקות אחרות מהתקופה, בין היתר ABC (אנ'), דפש מוד, The Human League‏, Soft Cell, סימפל מיינדס, Orchestral Manoeuvres in the Dark ו-Talk Talk תוארו בשלב מסוים על ידי התקשורת כחלק מהתנועה או כלהקות שהושפעו מהתנועה. חלק מאותן הלהקות גדלו לאחר שהלהקות אימצו, בשילוב אופנת התנועה, את הסינתיסייזר, ועזרו לפיתוחו של הסינת'-פופ בתחילת שנות ה-1980, ולפיכך גם תרמו באופן משמועתי לפלישה הבריטית השנייה.

התנועה המקורית חדלה לפעול עד תחילת 1982.[1][4] אף על פי שאמנים רבים מהסצנה המשיכו בקריירה שלהם, חלקם אפילו קיבלו הצלחה מסחרית עצומה בשנים שלאחרי התנועה, הם החלו לנטוש במידה רבה את אופנת התנועה. היו מספר ניסיונות להחייאת התנועה משנות ה-1990, כולל דרך התנועה הרומנטית המודרנית (אנ').

אפיון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הרומנטית החדשה מאופיינת כתוגבת נגד לתנועת הפאנק רוק,[12] שהושפעה מכוכבי גלאם רוק של שנות ה-1970 כמו דייוויד בואי ורוקסי מיוזיק.[13] במונחי אופנה, התנועה התנגדה לסטייל האנטי-אופנתי והצנוע של סצנת הפאנק.[14] האמנים, ללא קשר למגדרם, התלבשו בבגדים אנדרוגיניים, והופיעו עם מוצרי קוסמטיקה על פניהם, כמו אייליינר ושפתון.[15] הג'נדרבנדינג (אנ') היה ברור במיוחד אצל בוי ג'ורג' (Culture Club) ומרלין (אנ').‏[12]

אופנת התנועה התבססה על מספר לבושים בהשראת נושאים רומנטיים היסטוריים, לרבות חולצת משוררים (אנ') בסגנון התנועה הרומנטית,[15] קונסטרוקטיביזם רוסי, צ'ארלס אדוארד סטיוארט, אינקרובאליות ומרביזיות (אנ') צרפתיות, קברט של שנות ה-1930, אמניות הוליווד, פוריטניות ופיירו. כל לבוש היה מתאים לתנועה אם היה מותאם לתנועה ויוצא דופן.[16] בין התסרוקות שהאמנים נהגו להיות היו בלורית (אנ'),[16] מאלט ותספורת וודג'.[12] עם זאת, זמן קצר שהתנועה נחשפה לתקשורת, להקות רבות הקשורות לתנועה הורידו את הבגדים והאיפור האקלקטיים לטובת חליפות חדות.

לבושים חדשים הופצו על ידי צעצבות האופנה קאהן ובל (אנ') ו-PX.‏[17][1] לבושים אלו השפיעו על האוספים הגדולים, והחלו להופיע, אמנם באיחור מסוים, במגזיני אופנה כמו i-D (אנ') ו-The Face (אנ').‏[16] הופעה זו קרתה במקביל לחשיפת "אוסף הפיראטים" של מעצבת האופנה הבריטית ויויאן וסטווד, אשר קודם על ידי Bow Wow Wow (אנ') ואדם והנמלים, שנוהלו אז על ידי בן זוגה לשעבר של וסטווד, האמרגן הבריטי מלקולם מקלארן.[18]

בעוד שמספר להקות עכשוויות, במיוחד מהז'אנרים המוזיקליים טו-טון (אנ') וסקא המבוססת על תרבות המידלנלדס (אנ') (הספשלז, The Selecter (אנ') ו-The Beat (אנ')), שכתבו שירים העוסקים בנושאים חברתיים כמו אבטלה ובליה עירונית, התנועה במקור אימצה עמדה אסקפיסטית ושאפתנית.[19] עם העניין של התנועה בעיצוב, שיווק ותדמית, התנועה נתפסת בעיני חלק כתאצ'ריזם. הסופר הבריטי פיטר יורק (אנ') טען כי התנועה מאופיינת פוליטית ל-"ימין החדש".[20]

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בתקופת התנועה, שניים מחבריה של אולטראווקס, מידג' יור ובילי קארי (אנ'), היו גם חלק מהלקה ויסאג'.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Johnson, David (4 באוקטובר 2009). "Spandau Ballet, the Blitz Kids and the birth of the New Romantics". The Observer. London: Guardian Media Group. ארכיון מ-2021-05-06. נבדק ב-24 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ Persson, Laura Borrelli (11 בספטמבר 2015). "Duran Duran's Nick Rhodes Talks New Wave, David Bowie, and Hedi Slimane's Saint Laurent". Vogue. Condé Nast. ארכיון מ-2019-06-08. נבדק ב-7 בדצמבר 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ "BLITZ KIDS, Shapers of the 80s". Shapersofthe80s.com. 20 בספטמבר 2009. ארכיון מ-2020-12-28. נבדק ב-28 ביולי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 Cateforis, Theo (2011). Are We Not New Wave?: Modern Pop at the Turn of the 1980s. Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press. pp. 47–8. ISBN 978-0-472-03470-3.
  5. ^ "Adventures in synth". The Guardian. 1 במאי 2008. ארכיון מ-2020-12-04. נבדק ב-2025-03-27. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ "RICHARD JAMES BURGESS Interview". 27 ביולי 2010. ארכיון מ-2020-12-22. נבדק ב-2025-03-27. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Richard James Burgess, CEO, American Association of Independent Music". SouthWales.ac.uk. ארכיון מ-2020-11-28. נבדק ב-2025-03-27.
  8. ^ "Richard James Burgess's schedule for 2019 AIMP Indie Music Publishing Summit". Aimpsummit2019.sched.com. ארכיון מ-2020-10-29. נבדק ב-7 בינואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Richard James Burgess". SoundExchange. אורכב מ-המקור ב-27 בנובמבר 2020. נבדק ב-8 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Feature - Moments Like These: Richard James Burgess". NZ Musician.
  11. ^ "Episode 23: Richard James Burgess (President & CEO A2IM)". Jaxsta.
  12. ^ 1 2 3 Borthwick, Stuart; Moy, Rob (2004). Popular Music Genres: an Introduction. Edinburgh, Scotland: Edinburgh University Press. p. 132. ISBN 0-7486-1745-0.
  13. ^ Buckley, David (2005). Strange Fascination: David Bowie, the Definitive Story. London: Random House. p. 318. ISBN 0-7535-1002-2.
  14. ^ Evans, Richard (2009). Remember the 80s: Now That's What I Call Nostagia!. London: Anova Books. p. 16. ISBN 978-1-906032-12-8.
  15. ^ 1 2 Steer, Deirdre Clancy (2009). The 1980s and 1990s. New York City: Infobase Publishing. p. 37. ISBN 978-1-60413-386-8.
  16. ^ 1 2 3 Steele, Valerie, ed. (2010). The Berg Companion to Fashion. London: Berg Publishers. p. 525. ISBN 978-1-84788-592-0.
  17. ^ "Kahn and Bell Shop". New Sounds New Styles. 1981. ארכיון מ-2012-05-02. נבדק ב-7 בדצמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ O'Byrne, Robert (2009). Style City: How London Became a Fashion Capital. London: Frances Lincoln Ltd. p. 77. ISBN 978-0-7112-2895-5.
  19. ^ Reynolds, Simon (2005). Rip It Up and Start Again Postpunk 1978–1984. London: Faber and Faber. pp. 326 and 410. ISBN 0-571-21570-X.
  20. ^ Borthwick, Stuart; Moy, Roy (2004). Popular Music Genres: an Introduction. Edinburgh, Scotland: Edinburgh University Press. p. 124. ISBN 0-7486-1745-0.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=התנועה_הרומנטית_החדשה&oldid=40946975"