התנועה לאיכות הסביבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"זריחת הארץ" צילום מאפולו 8, 24 בדצמבר 1968

התנועה לאיכות הסביבה (לעיתים מכונה תנועת האקולוגיה), כוללת את התנועה לשימור הסביבה ואת תנועת הירוקים, היא תנועה מדעית, חברתית ופוליטית שעיסוקה העיקרי בנושאי איכות הסביבה. סביבתנים דוגלים בניהול בר קיימא של משאבים וניהול הסביבה באמצעות שינויים הן במדיניות הציבורית והן באופן התנהגות הפרט. בהכרת האנושות כשותף (ולא אויב) של מערכות אקולוגיות, התנועה מתרכזת באקולוגיה, בריאות, וזכויות אדם.

התנועה למען הסביבה היא תנועה בינלאומית, המיוצגת על ידי מגוון ארגונים, מארגונים גדולים ועד תנועות שורשיות והיא שונה ממדינה למדינה. התנועה למען הסביבה לא תמיד מאוחדת במטרותיה בשל מספר החברים הגדול בשורותיה, האמונות העזות, אבל השונות של חבריה, ולעיתים אופייה הספקולטיבי. התנועה כוללת גם כמה תנועות אחרות שלהם מיקוד יותר ספציפי, כדוגמת התנועה למען האקלים. בהגדרתה הרחבה כוללת התנועה אזרחים פרטיים, אנשי מקצוע, מאמינים דתיים, פוליטיקאים, מדענים, מוסדות ללא כוונת רווח ותומכים אינדיווידואלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעות מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמות זיהום האוויר עלו במהלך המהפכה התעשייתית, וגרמו לחקיקת חוקי הסביבה המודרניים הראשונים באמצע המאה ה-19

ההתעניינות הראשונה בסביבה הייתה מאפיין של התנועה הרומנטית בתחילת המאה ה-19. המשורר ויליאם וורדסוורת' סייר בצורה נרחבת באזור האגמים וכתב כי הוא "סוג של נכס לאומי שבו לכל אדם יש זכות ועניין שיש לו עין להבין ולב ליהנות".[1]

שורשי התנועה למען הסביבה נעוצים בתגובה לרמות מתגברות של זיהום של עשן באטמוספירה במהלך המהפכה התעשייתית. הופעתם של מפעלי התעשייה הגדולים והגידול העצום הנלווה בצריכת הפחם גרמו לרמה חסרת תקדים של זיהום אוויר במרכזים התעשייתיים. לאחר 1800 הנפח הגדול של שפכים תעשייתיים כימיים התווספו למעמסה הגדלה של פסולת אנושית בלתי מטופלת. תחת לחצים פוליטיים הולכים וגוברים ממעמד הביניים העירוני, נחקקו ב-1863 חוקי הסביבה המודרניים הראשונים בקנה מידה גדול בצורת חוקי אלקלי (Alkali Acts), במטרה לווסת את זיהום האוויר המזיק (חומצת מימן כלורי גזית) שהוא תוצאה של תהליך לבלנק, ששימש לייצר נתרן פחמתי.

תנועת השימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטודנטים מבית הספר ליערנות באוקספורד, בביקור ביערות של סקסוניה ב-1892

התנועה לשימור הסביבה פעלה לראשונה ביערות הודו, תוך יישום מעשי של העקרונות המדעיים של השימור. האתיקה של השימור שהחלה להתפתח כללה שלושה עקרונות יסוד: שהפעילות האנושית פוגעת בסביבה הטבעית, שיש חובה אזרחית לתחזק את הסביבה למען הדורות הבאים, ושיש ליישם שיטות מדעיות מבוססות ניסויים במטרה להבטיח את ביצועה של חובה זו. סר ג'יימס רנלד מרטין (James Ranald Martin‏; 1874-1796) היה דמות בולטת בקידום אידאולוגיה זו, כשפרסם דוחות רפואיים-טופוגרפיים שהוכיחו את גודל הנזק שנגרם מבירוא יערות וייבוש שטחים מוצפים בקנה מידה נרחב, ושידל נמרצות למיסוד פעילות שימור היערות בהודו הבריטית באמצעות הקמת שירות היערות ההודי. מנהל ההכנסה[א] של מדראס החל בפעילות שימור ב-1842, שבראשם עמד אלכסנדר גיבסון (Alexander Gibson‏; 1867-1800), בוטנאי סקוטי שאימץ בשיטתיות תוכנית שימור יערות המבוססת על עקרונות מדעיים. היה זה המקרה הראשון של ניהול יערות על ידי המדינה בעולם.[2] ב-1855 הנהיג הממשל בראשותו של מושל הודו, ג'יימס בראון-רמזי, מרקיז דלהאוזי הראשון (James Broun-Ramsay, 1st Marquess of Dalhousie), לראשונה בעולם את תוכנית שימור היערות בקנה מידה גדול, מודל שהתפשט במהרה למושבות האחרות של בריטניה, כמו גם לארצות הברית. ב-1860 אסרה המחלקה על חקלאות נדודים.[ב][4] ספרו של ד"ר יו פרנסיס קלגהורן (Hugh Francis Cleghorn‏; 1895-1820) מ-1861 "היערות והגנים של דרום הודו" (The forests and gardens of South India), הפך לתנ"ך בנושא ויערנים השתמשו בו באופן נרחב בתת-היבשת ההודית.[5]

סר דיטריך ברנדיס (Dietrich Brandis‏; 1907-1824) הצטרף לשירות המדינה הבריטי ב-1856 כמפקח על יערות הטיק של אזור פגו במזרח בורמה. באותה תקופה היו יערות הטיק של בורמה בשליטתם של בני השבטים של הקארן המיליטנטים. הוא הנהיג לראשונה את שיטת ה"טאונגיה" ("taungya"),[6] על פיה סיפקו הכפריים של הקארן עובדים לבירוא השטחים, שתילה של עצי טיק ועישוב המטעים. הוא ניסח חוקי יערנות חדשים וסייע בהקמת מוסדות מחקר ואימון. הוא הקים את בית הספר הקיסרי ליערנות (Imperial Forestry School) בדהרדון שבמדינת אוטראקהאנד בצפון הודו.

גיבוש הארגונים להגנת הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגונים הראשונים לשימור חיות הבר התגבשו בשלהי המאה ה-19. ב-1868 התארגנה בהאל שבמזרח אנגליה, האגודה להגנה על עופות הים (Association for the Protection of SeaBirds), ארגון מקומי שאחד מחבריו הצליח להעביר בפרלמנט של בריטניה את חוק שימור עופות הים של 1869.[7][8] הזואולוג האנגלי אלפרד ניוטון (Alfred Newton‏; 1907-1829) פרסם בין השנים 1872 ל-1903 סדרה של מחקרים על "הכדאיות בקביעת 'זמן-סגור" לשימור חיות הבר" (Desirability of establishing a 'Close-time' for the preservation of indigenous animals). מאמציו לקידום חקיקה להגן על בעלי החיים בתקופת ההזדווגות מפני ציד הובילה להקמת ליגת נוצות העוף (Plumage League, מאוחר יותר החברה המלכותית להגנה על עופות - Royal Society for the Protection of Birds) ב-1889.[9] הארגון פעל כקבוצת מחאה שניהלה מסע תעמולה כנגד השימוש בעורות ונוצות הטבלן המצויץ וריסה שחורת-הרגל בתעשיית הפרוות.[10] הארגון צבר תמיכה מאנשי מעמד הביניים שהתגוררו בפרוורים.

עם זאת, עיקר הפעילות בתחום הסביבה במאה השנים בין 1850 ל-1950 הייתה בהפחתה בזיהום האוויר. החברה להקטנת עשן הפחם (Coal Smoke Abatement Society, כיום Environmental Protection UK, "הגנת הסביבה הממלכה המאוחדת") הוקמה ב-1898, אחד מהארגונים החוץ-ממשלתיים הוותיקים ביותר. הארגון נוסד על ידי האמן סר ויליאם בלייק ריצ'מונד (William Blake Richmond‏; 1921-1842) שהיה מתוסכל מהאפלה שגרם עשן הפחם. אף שהיו התייחסויות קודמות בחוק לנושא תבע חוק בריאות הציבור של 1875 שכל התנורים באזורי מסחר יבלעו את העשן שהם מפיקים, ושיינקטו אמצעים כנגד מפעלים שהעשן השחור הנפלט מארובותיהם מהווה מפגע.[11]

ג'ון ראסקין, מבקר אמנות ותרבות, סוציאליסט מוקדם ומבקר חברתי אנגלי שביטא את האידיאל הרומנטי של ההגנה ושימור הסביבה

מאמצים כלליים ושיטתיים למען הסביבה החלו רק בשלהי המאה ה-19, הם צמחו מתוך תנועת הנוחיות[ג] שהייתה תגובה לתיעוש, צמיחת הערים, וזיהום המים והאוויר ההולכים ומחמירים. החל בהקמת חברת השימור של שטחים ציבוריים (Commons Preservation Society) ב-1865, התנועה חרתה על דגלה את שימור השטחים הכפריים כנגד פלישת התיעוש. רוברט האנטר (Robert Hunter‏; 1913-1844), הארדוויק ראונסלי (Hardwicke Rawnsley‏; 1920-1851), אוקטוויה היל (Octavia Hill‏; 1912-1838) וג'ון ראסקין הובילו מסע תעמולה מוצלח למניעת הנחת מסילת רכבת שנועדה לשנע לווחה מהמחצבות שהייתה עלולה להרוס את העמקים הבראשיתיים של ניולנדס (Newlands Valley) ואננרדייל (Ennerdale Water). הצלחה זו הובילה להקמת "חברת ההגנה על אזור האגמים" (Lake District Defence Society), שהפכה אחר-כך ל"ידידי אזור האגמים" (The Friends of the Lake District).[13]

ב-1893 הסכימו היל, האנטר וראונסלי להקים גוף לאומי לתאם את מאמצי שימור הסביבה בכל המדינה. קרן הנאמנות הלאומית למקומות בעלי עניין היסטורי או יופי טבעי נחנכה רשמית ב-1894. הארגון התבסס באמצעות חוק הקרן הלאומית מ-1907, שהעניק לקרן מעמד של תאגיד סטטוטורי.[14]

תנועה מוקדמת של "החזרה לטבע", שחזתה את האידיאל הרומנטי של הסביבתנות המודרנית, נתמכה על ידי אינטלקטואלים כדוגמת ג'ון ראסקין, ויליאם מוריס ואדוארד קרפנטר (Edward Carpenter‏; 1929-1844), שכולם היו נגד תרבות הצריכה, זיהום הסביבה ופעולות אחרות המזיקות לעולם הטבע.[15] התנועה הייתה תגובה לתנאי החיים האורבניים בעיירות המתועשות, שבהן התברואה הייתה איומה, רמות הזיהום בלתי נסבלות והדיור צפוף באופן מחריד. האידיאליסטים דגלו בחיים בכפר כאוטופיה מיתית ותמכו בחזרה אליהם. ג'ון ראסקין טען שאנשים צריכים לחזור ל"חלקת קרקע אנגלית קטנה, יפהפייה, שלווה, ופורייה. לא יהיו עליה מנועי קיטור . . . יהיו לנו שפע פרחים וירקות . . . יהיו לנו מוזיקה ושירה, הילדים ילמדו לשיר אותם ולרקוד לצליליהם".[16]

היו אפילו ניסיונות למיזמים מעשיים של הקמת חוות שיתופיות קטנות וקמו לתחייה בהתלהבות מסורות כפריות עתיקות, בלי "הכתם של הייצור או הכיב של המלאכותיות", כולל ריקוד מוריס (Morris dance, סוג של ריקוד עם אנגלי) ועמוד מאי.[ד][17]

דף הכריכה המקורי של וולדן מאת הנרי דייוויד תורו

התנועה החלה בארצות הברית בשלהי המאה ה-19, מתוך דאגה להגנת המשאבים הטבעיים של המערב, כשדמויות מפתח כדוגמת ג'ון מיור והנרי דייוויד תורו תורמים את חלקם לנושא בספרים ומסות. תורו היה מעוניין ביחסים של האנשים עם הטבע וחקר זאת באמצעות חיים פשוטים בקרבה לטבע. הוא פרסם את חוויותיו בספר "וולדן"", שבו טען שאנשים חייבים להתקרב לטבע באופן אינטימי. מיור הגיע לאמונה בזכותו הקנויה של הטבע, במיוחד לאחר שבילה חלק מזמנו בסיורים בעמק יוסמיטי ומחקר האקולוגיה והגאולוגיה. הוא שידל בהצלחה בקונגרס של ארצות הברית להקים את הפארק הלאומי יוסמיטי ואחר-כך הוא הקים את מועדון סיירה ב-1892. העקרונות של תנועת השימור כמו גם האמונה בזכות הקנויה של הטבע עתידים להיות היסוד לסביבתנות מודרנית. עם זאת, התנועה המוקדמת בארצות הברית התפתחה עם סתירה פנימית, תומכי שימור המכונים באנגלית preservationists, כדוגמת ג'ון מיור רצו שהממשל יקצה אדמה וטבע בלי התערבות אדם, תומכי שימור המכונים באנגלית conservationists, כדוגמת גיפורד פינצ'ו, שהתמנה כמנהל הראשון של שירות היערות של ארצות הברית (מ-1905 עד 1910), רצו לנהל את משאבי הטבע על מנת שישמשו את האדם.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות בדבר הצורך להגן על הסביבה ולשמר אותה המשיכו לצבור הכרה ופופולריות במאה ה-20. נעשו מאמצים להציל חלק מחיות הבר, בייחוד את הביזון האמריקאי. מות היונה נודדת האחרונה כמו גם המצב המסוכן אליו הגיעה אוכלוסיית הביזון האמריקאי סייעה למקד את מאמציהם של תומכי השימור ולפרסם את חששותיהם. ב-1916 יסד נשיא ארצות הברית וודרו וילסון את שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. חלוצים של התנועה קראו לניהול יעיל ומקצועי יותר של משאבי הטבע. הם לחמו לרפורמה בנושא משום שהאמינו כי הרס משאבי היערות, הקרקע הפורייה, המינרלים, חיות הבר והמים יובילו לדלדולם המוחלט.[18] הקבוצה הפעילה ביותר בתחום ההגנה למען הסביבה בתחילת המאה ה-21 היא תנועת האקלים.

שימור המשאבים הטבעיים הוא בעיה יסודית. אם לא נפתור בעיה זו, כמעט שלא יועיל לנו פתרון כל האחרות

תאודור רוזוולט (4 באוקטובר 1907)[19]

התנועה בארצות הברית לא ממש המריאה עד לאחר מלחמת העולם השנייה כשאנשים החלו להכיר בעלויות של רשלנות כלפי הסביבה, מחלות, והזיהום הנרחב של האוויר והמים כתוצאה מהתרחשות של כמה אסונות סביבתיים שהתחוללו לאחר מלחמת העולם השנייה. אלדו לאופולד (Aldo Leopold) כתב את אלמנך מחוז סנד (A Sand County Almanac) בשנות ה-40 של המאה ה-20. הוא האמין באתיקה של האדמה שהכירה בכך ששמירה על "היופי, השלמות, והבריאות של המערכות הטבעיות" הוא הכרח אתי ומוסרי.

ספר חשוב נוסף בקידום התנועה למען הסביבה הוא "אביב דומם" מאת רייצ'ל קרסון על הצטמצמות אוכלוסיות הציפורים בשל DDT, קוטל חרקים, זיהום הסביבה וניסיוניתיו של האדם לשלוט על הטבע באמצעות שימוש בחומרים סינתטיים. שני ספרים אלו סייעו להציב נושאים אלו בלב הדיון הציבורי.[18] ספרה של רייצ'ל קרסון "אביב דומם" נמכר בלמעלה משני מיליון עותקים.[20]

יום כדור הארץ 2007 בסיטי קולג' בסן דייגו

יום כדור הארץ הראשון נחגג ב-22 באפריל 1970. מייסדו הסנאטור מוויסקונסין גיילורד נלסון (Gaylord Nelson) קיבל השראה לקבוע יום זה של חינוך ומודעות לאיכות הסביבה לאחר שראה את דליפת הנפט מול חופי סנטה ברברה ב-1969. גרינפיס נוסד ב-1971 כארגון המאמין ששדולה פוליטית וחקיקה אינם פתרונות אפקטיבים או יעילים ודגל בפעילות בלתי אלימה. ב-1980 נוסד ארגון כדור הארץ תחילה!, קבוצה בעלת השקפה אקוצנטרית על העולם – אמונה בשוויון שבין זכות האדם לשגשג, זכותם של כל המינים האחרים לשגשג והזכויות של מערכות תומכות החיים לשגשג.[18]

בשנות ה-50, ה-60 וה-70 של המאה ה-20 המחישו כמה אירועים את גודל הנזק לסביבה שנגרם על ידי האנושות. ניסוי פצצת מימן ב-1954 באטול ביקיני חשף את 23 אנשי הצוות של ספינת הדיג היפנית דאיגו פוקוריו מארו לנשורת רדיואקטיבית. ב-1967 עלתה מכלית הנפט טורי קניון (Torrey Canyon) על שרטון מול חופי קורנוול, וב-1969 דלף נפט מבאר נפט תת-ימית בתעלת סנטה ברברה בקליפורניה. ב-1971 הופנתה תשומת הלב העולמית למשפט שהסתיים ביפן שבו נחשפו ההשפעות של כמה עשורים של הרעלת כספית על תושבי מינמטה בדמות מחלת מינמטה.

במקביל משכו מחקרים מדעיים חדשים תשומת לב לאיומים קיימים והיפותטיים חדשים לסביבה ולאנושות. בהם היו החששות שהעלה פול ארליך (Paul Ralph Ehrlich) בספרו "פצצת האוכלוסין"[21] מ-1968 שבו החיה את החששות המלתוסיאנים מהמאה ה-18 על ההשפעה של גידול האוכלוסייה האקספוננציאלי. הביולוג בארי קומונר (Barry Commoner) חולל ויכוח על צמיחה, שפע, ו"טכנולוגיה פגומה". בנוסף, אגודה של מדענים ומנהיגים פוליטיים הידועה כמועדון רומא (Club of Rome) פרסמה את הדו"ח שלהם "גבולות לצמיחה" (The Limits to Growth) ב-1972 שהפנה תשומת לב ללחץ הגובר על משאבי הטבע מפעילות האדם.

ובינתיים, הישגים טכנולוגיים דוגמת הפצת הנשק הגרעיני ותמונות של כדור הארץ מהחלל סיפקו הן תובנות חדשות והן סיבות חדשות לדאגה על מקומו הקטן והייחודי של כדור הארץ ביקום.

ב-1972 התקיים בסטוקהולם כנס האו"ם על הסביבה האנושית ובפעם הראשונה איחדה נציגים של ממשלות רבות בדיון הקשור למצבה של הסביבה העולמית. כנס זה הוביל ישירות ליצירת סוכנויות ממשלתיות לאיכות הסביבה ולתוכנית הסביבתית של האו"ם.

באמצע שנות ה-70 זז האקטיביזם כנגד השימוש בטכנולוגיה גרעינית מעבר למחאות ופוליטיקה מקומיים וקיבל מידת השפעה וכוח משיכה נרחבים. אף שהייתה חסרה ארגון מתאם יחיד זכו מאמצי התנועה נגד הגרעין לתשומת לב רבה, בייחוד בבריטניה ובארצות הברית.[22] בתקופה שלאחר תאונת אי שלושת המילין ב-1979, התקיימו הפגנות המוניות רבות. הגדולה שבהן התקיימה בניו יורק בספטמבר 1979 והשתתפו בה כ-200,000 איש.[23]

מאז שנות ה-70 חלה התקדמות בתחומי מדעי הסביבה, העוסקים במחקר של פעולות הגומלין בין המרכיבים הפיזיים, הכימיים והביולוגיים של הסביבה, האקולוגיה (אחד המדעים במסגרת מדעי הסביבה), המחקר המדעי של התפוצה והשפע של אורגניזמים חיים וכיצד מושפעים מאפיינים אלו מפעילות הגומלין בין האורגניזמים לסביבתם, והטכנולוגיה. יחד איתם גברה המודעות הציבורית לבעיות חדשות הקשורות בסביבה כדוגמת הידלדלות שכבת האוזון, התחממות עולמית, גשם חומצי והסיכון הפוטנציאלי באורגניזמים מהונדסים גנטית (GMO‏ - Genetically Modified Organisms).

תחומי עניין מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שהתקינו סולקנים (Flue-gas desulfurization) הכילו הפליטות מזהמות האוויר מתחנת כוח זו בניו מקסיקו כמויות מופרזות של גופרית דו-חמצנית

היקף התנועה לאיכות הסביבה הוא רחב ויכול לכלול כל נושא הקשור בסביבה, שימור וביולוגיה, כמו גם שימור נופים, צמחייה ובעלי חיים למגוון מטרות ושימושים. כאשר מבוצעת פעולה אלימה כנגד מישהו או כנגד מוסד כלשהו בשם הגנת הסביבה היא מכונה טרור אקולוגי.

התנועה לאיכות הסביבה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהתנועה לאיכות הסביבה פעילה במספר רב של מדינות מסביב לעולם, הרי שקיימים הבדלים מסוימים בפעילותה במדינות שונות:

פעילי התנועה בארצות הברית פעלו נגד נשק גרעיני בשנות ה-60 וה-70, נגד גשם חומצי בשנות ה-80, נגד פגיעה בשכבת האוזון וכריתת יערות בשנות ה-90 ובאופן כללי נגד שינויי אקלים והתחממות גלובלית. פעילות התנועה לאיכות הסביבה בארצות הברית הביאה לחקיקת מספר חוקים סביבתיים חשובים, ביניהם בנושאי מים נקיים, אוויר נקי והגנה על בעלי חיים בסכנת הכחדה.

התנועה לאיכות הסביבה באירופה החלה באנגליה. אסון הערפיח הגדול של שנת 1952, זיהום אוויר חמור שפגע בבריאותם של עשרות אלפי תושבי לונדון, הביא לחקיקת חוק אוויר נקי בשנת 1956. שנה לאחר מכן, ב-1957, אירעה תאונה גרעינית בווינדסקייל שבצפון אנגליה, ועשר שנים לאחר מכן דלף נפט לחופי קורנוול. כל אלה היו חלק משמעותי מיצירתה של התוכנית הסביבתית של האו"ם: תוכנית הפועלת בשיתוף פעולה בין מדינות בתחומים כגון סחר בינלאומי, זיהום אוויר, שימוש בכימיקלים מסוכנים ועוד.

גם במדינות ערביות השוכנות במזרח התיכון קיימת דאגה לנושאים סביבתיים. ערב הסעודית הייתה הראשונה מבין חברות הליגה הערבית לחוקק חוקים סביבתיים בשנת 1992, ואחריה מצרים בשנת 1994 וכן הלאה. כיום, המדינה היחידה שבה טרם נחקקו חוקים סביבתיים היא סומליה.

דוגמאות נוספות להבדלים במטרות התנועה לאיכות הסביבה במדינות שונות בעולם: הנושאים הסביבתיים המעסיקים את התנועה לאיכות הסביבה בסין הם זיהום מים, חוסר במקורות מים נקיים, אדמה מזוהמת, מדבור ועוד. בהודו, בריאות הציבור ובריאות הסביבה ניצבים בראש סדר העדיפויות. באמריקה הלטינית הבעיה הקריטית ביותר היא זיהום תעשייתי, ובברזיל אלה יערות הגשם וניקיון הים והחופים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ramachandra Guha. 1999. Environmentalism: A Global History, London, Longman.
  • Paul Hawken. 2007. Blessed Unrest, Penguin.
  • Kamieniecki, Sheldon, ed. 1993. Environmental Politics in the International Arena: Movements, Parties, Organizations, and Policy, Albany: State University of New York Press, ISBN 0-7914-1664-X
  • Kline, Benjamin. First Along the River: A brief history of the U.S. environmental movement (4th ed. 2011)
  • John McCormick. 1995. The Global Environmental Movement, London: John Wiley.
  • Shabecoff, Philip. 2003. A Fierce Green Fire: The American Environmental Movement, Island Press; Revised Edition, ISBN 1-55963-437-5
  • de Steiguer, J.E. 2006. The Origins of Modern Environmental Thought. The University of Arizona Press. Tucson.
  • Wapner, Paul. 1996. Environmental Activism and World Civil Politics, Albany: State University of New York, ISBN 0-7914-2790-0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באנגלית Board of Revenue, במקור גוף קולוניאלי בריטי שפעל במדינות הודו וטיפל בהכנסות ממסים, כיום מכונים כך גופי המיסוי המדינתיים בהודו
  2. ^ באנגלית shifting cultivation. שיטת עיבוד שהייתה נהוגה באזורי יער גשם טרופי. מבראים חלקת יער, מעבדים אותה, וכשהקרקע מתדלדלת, נוטשים את החלקה, מבראים חלקה אחרת וחוזר חלילה.[3]
  3. ^ באנגלית amenity movement, כינוי למגמה שהתפתחה בבריטניה של סלידה מהזוהמה בערים המתועשות וערגה לטבע ולשטחים הפתוחים.[12]
  4. ^ maypole, מסורת בארצות צפון אירופה עמוד עץ גבוה שסביבו נהוג לבצע ריקוד בתאריכים שונים, 1 במאי, או אמצע הקיץ
  5. ^ באנגלית Progressive Era. תקופה של פעילות חברתית ורפרמות פוליטיות נרחבות לרוחב ארצות הברית, משנות ה-90 של המאה ה-19 עד שנות ה-20 של המאה ה-20
  6. ^ צורה של אפליה לפיה נכפה על אנשים בעלי הכנסה נמוכה או קהילות מיעוטים להתגורר בסמוך לסביבה של חומרים מסוכנים, או בסביבה של בליה עירונית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wordsworth, William (1835). A guide through the district of the lakes in the north of England with a description of the scenery, &c. for the use of tourists and residents (מהדורה 5th). Kendal, England: Hudson and Nicholson. עמ' 88. 
  2. ^ Greg Barton (2002). Empire Forestry and the Origins of Environmentalism. Cambridge University Press. עמ' 48. ISBN 9781139434607. 
  3. ^ טיפוסים של חקלאות קיום
  4. ^ MUTHIAH, S. (5 בנובמבר 2007). "A life for forestry". Metro Plus Chennai (Chennai, India: The Hindu). 
  5. ^ Cleghorn, Hugh Francis Clarke (1861). The Forests and Gardens of South India (מהדורה Original from the University of Michigan, Digitized 10 February 2006). London: W. H. Allen. OCLC 301345427. 
  6. ^ P. K. R. Nair, An Introduction to Agroforestry
  7. ^ Association for the Protection of Sea-Birds
  8. ^ Makel, Jo (2 בפברואר 2011). "Protecting seabirds at Bempton Cliffs". BBC News. 
  9. ^ "Milestones". RSPB. 
  10. ^ Jayne Shrimpton, In the Name of Fashion: Feathers, Carnage and Protest in Victorian England
  11. ^ Anthony Kessel, Air, the Environment and Public Health
  12. ^ John McCormick, Reclaiming Paradise: The Global Environmental Movement
  13. ^ Hunter Davies, Rawnsley! Thou shouldst be living at this hour
  14. ^ The National Trust Acts 1907 - 1971
  15. ^ Derek Wall, Green History: A Reader. London, Routledge, pgs. 9-14.
  16. ^ John Ruskin, FORS CLAVIGIERA: Letters to the Workmen and Labourers of Great Britain", Letter V, May 1871
  17. ^ "'Back to nature' movement nothing new - dates back to 1880". 
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Chapman, Roger (2010). Culture wars: an encyclopedia of issues, viewpoints, and voices. M.E. Sharpe, Inc. עמ' 162. ISBN 0-7656-1761-7. 
  19. ^ Theodore Roosevelt, Address to the Deep Waterway Convention. Memphis, TN, 4 October 1907
  20. ^ Griswold, Eliza (21 בספטמבר 2012). "How 'Silent Spring' Ignited the Environmental Movement". New York Times. 
  21. ^ נטע אחיטוב, תביאו פחות ילדים, או צפו לגרוע מכל, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2012
  22. ^ Walker, J. Samuel (2004). Three Mile Island: A Nuclear Crisis in Historical Perspective (Berkeley: University of California Press), pp. 10-11.
  23. ^ Robin Herman Nearly 200,000 Rally to Protest Nuclear Energy
  24. ^ Jakopovich, Dan (1 בינואר 1970). "Uniting to Win: Labor-Environmental Alliances". Informaworld.com. 
  25. ^ Dark green environmentalism term 1
  26. ^ Dark green environmentalism term 2