התעלה הקלדונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מראה מערכת תאי השיט מדרגות נפטון שבקצה המערבי של התעלה

התעלה הקלדוניתאנגלית: The Caledonian Canal) היא נתיב מים פנים-ארצי מלאכותי בחלקו באזור ההיילנדס שבסקוטלנד, המחבר בין חופה המזרחי וחופה המערבי. אורכה הוא 97 קילומטרים, מהם כ-35 קילומטרים מעשה ידי אדם, אשר נבנו בתחילת המאה התשע-עשרה. כיום היא מהווה יעד תיירותי בסקוטלנד.

תיאור התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעלה משתרעת בתוואי שמצפון-מזרח לדרום-מערב, לאורך שקע האגמים הגדול (The Great Glen) שבאזור ההיילנדס. קצה אחד שלה נמצא בעיר אינוורנס שבחוף המזרחי והקצה האחר - בכפר קורפאך (Corpach) שבחוף המערבי, ליד העיר פורט ויליאם. כשני שלישים מתוואי התעלה עובר בארבעה אגמים – לוך דוכפור (Loch Dochfour), לוך נס, לוך אויך (Loch Oich) ולוך לוכי (Loch Lochy). לאורכה מצויים 29 תאי שיט וארבעה אקוודוקטים לשיט[1], וכן מתוחים על פניה עשרה גשרים. רשאים לשוט בה כלי שיט באורך מקסימלי של 45 מטרים וברוחב מקסימלי של 10.7 מטרים.

שמונה מתאי השיט מצויים בקטע המכונה "מדרגות נפטון" (Neptune's Staircase) שבקרבת החוף המערבי. הם משמשים להעברת כלי שיט על פני הפרש אנכי של 20 מטרים. זמן המעבר בכולם יחד הוא כ-90 דקות.

תולדות התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה קטע מהתעלה בחלקה המרכזי, ליד הכפר פורט אוגסטוס

בניית התעלה הייתה רעיון שנהגה בראשית המאה התשע-עשרה כאמצעי לספק עבודה, שהייתה נחוצה מאוד לאוכלוסיית אזור ההיילנדס, אשר סבלה בשנים שלפני כן מדיכוי תרבותי ודיכוי כלכלי (בעקבות פינויי אוכלוסים כפויים (ה-Highland Cearances)). היא נחשבה גם כאמצעי שיספק מעבר קצר יותר ובטוח יותר לכלי שיט מעץ בין שני חופיה של סקוטלנד, ללא צורך לשוט סביב הקצה הצפוני של סקוטלנד.

סקר ראשון של נתיב התעלה העתידי נערך כבר בשנת 1773 עבור הממשלה על ידי ג'יימס ואט. המהנדס הסקוטי תומאס טלפורד (Thomas Telford) חיבר דין וחשבון על אפשרות בניית התעלה ב-1801. ב-1803 חוקק הפרלמנט הבריטי חוק אשר אישר את בניית התעלה. טלפורד הוזמן לתכנן ולבנות את התעלה. הוא עשה זאת בשיתוף פעולה עם המהנדס ויליאם ג'סופ (William Jessop) עד מותו של האחרון ב-1814.

מאחר שנתיב התעלה היה מרוחק ממרכזי האוכלוסייה והייצור, הבנייה החלה בשני קצותיו, כך שחלקי התעלה שהושלמו נוצלו על מנת להשיט עליהם את חומרי הבנייה הנחוצה להמשך הנתיב. הבנאים התמודדו עם קשיים הנדסיים שונים בבניית תאי השיט, הגדולים ביותר שנבנו עד אותה עת. בין השאר נמצא בוץ עמוק באתר שנועד לבניית תא השיט המזרחי ביותר, והיה צורך לערום עליו כמות גדולה של סלעים. כ-3,000 איש הועסקו בעבודת הבנייה. חלק ניכר מהעובדים שגויסו נעדרו מעבודתם, במיוחד בעת עונות איסוף תפוחי האדמה והכבול בהיילנדס. טלפורד הביא עובדים אירים למילוי מקומם, דבר שגרר תסיסה לאור מטרת התעלה לספק עבודה לתושבי ההיילנדס. בניית התעלה הייתה אמורה לארוך שבע שנים, אך התארכה ל-19, עד 1822. גם עלות הבנייה, שמומנה על ידי ממשלת בריטניה, תפחה מהסכום המתוכנן (474 אלף לירות שטרלינג) ל-910 אלף. במאמץ לחסוך בהוצאות נבנה הנתיב המלאכותי עד לעומק של 4.6 מטרים במקום 6.1 המטרים המתוכננים.

עד שנפתחה התעלה לשימוש כבר פחתה הכדאיות הכלכלית שבהפעלתה: אוניות בעלות שלדת מתכת והנעה בקיטור החלו להיכנס לשימוש, והן היו גדולות מכדי לשוט בתעלה. כמו כן, לאחר תבוסת נפוליאון ב-1815 נעלם האיום על הצי הבריטי בתעלת למאנש והים הצפוני, והצי לא נזקק להשתמש בתעלה.

בעת בניית התעלה נעשה שימוש בחומרים פגומים, ולאחר הפעלתה החלו להתגלות תוצאות הדבר. ב-1843 קרס חלק מתא השיט המערבי, ובעקבות זאת הוחלט לסגור את התעלה לשיט, לערוך בה תיקונים ולהעמיק אותה (עד ל-5.5 מטרים). העבודות נעשו בפיקוח המהנדס ג'יימס ווקר (James Walker) והושלמו ב-1847. תנועת כלי השיט בתעלה לאחר מכן הייתה מעטה מן המקווה. לעומת זאת החלה התעלה להפוך לאטרקציה תיירותית בזכות הנופים הדרמטיים שדרכם עבר נתיבה. תרם לכך גם מסעה של המלכה ויקטוריה לאורך התעלה ב-1873.

במהלך מלחמת העולם הראשונה חלה גאות במספר כלי השיט שעברו דרך התעלה: היא הייתה בטוחה יותר לשיט לספינות דיג מאשר הנתיב סביב צפון סקוטלנד, ושימשה גם להשטת חומרי גלם לנשק (בעיקר למוקשים) מארצות הברית למזרח סקוטלנד.

ב-1920 קיבל משרד התחבורה הבריטי את התעלה לידיו, וב-1962 העביר אותה לידי התאגיד British Waterways. ב-2012 העביר התאגיד את התעלות בסקוטלנד לידי החברה הציבורית Scottish Canals.

בשנים 1964-1969 הוחלפו מנגנוני שערי תאי המים שבתעלה מהפעלה ידנית להפעלה מכנית (הידראולית). בשנת 1990 היה ברור שיש לשפץ את התעלה, אך הממשלה הבריטית לא הראתה נכונות לממן את השיפוץ. בכל זאת יזם תאגיד British Waterways תוכנית שיפוץ מוצלחת, שבוצעה בהדרגה בשנים 1995-2005.

התעלה מופיעה כיום ברשימת האתרים ההיסטוריים המוגנים של בריטניה. חצי מיליון אנשים מבקרים בה מדי שנה. בין השאר רוכבים מבקרים על אופניים לאורך נתיבה או שטים בה על גבי אסדות נופש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלו הם גשרים שהם תעלות בפני עצמם, אשר כלי שיט מסוגל לשוט על פניהם.