התעללות רגשית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התעללות רגשית, המכונה לעיתים קרובות התעללות נפשית, היא סוג של התעללות, שבה אדם מתנהג בצורה שעלולה לגרום לטראומה נפשית, אובדן הערך העצמי, תלות נפשית וכלכלית בתוקף, חרדה, דיכאון קליני ואף הפרעת דחק פוסט-טראומטית.[1][2][3]

בחוק העונשין הישראלי, אלימות נפשית מוכרת כעבירה פלילית בהקשר מוגבל של "התעללות בקטין או בחסר ישע."[4] אך בניגוד למדינות אחרות בעולם, אין בחוק הישראלי הכרה בהתעללות נפשית כעבירה פלילית העומדת בפני עצמה בהקשרים רחבים יותר של מעשי אלימות במערכות יחסים. כך למשל בספרד, אלימות נפשית שגרתית במסגרת יחסים משפחתיים היא עבירה פלילית שבצידה עונש מרבי של שלוש שנות מאסר.[5]

דו"ח מ-2012 מטעם האו"ם שעוסק בחקיקה בנושא אלימות נגד נשים, ממליץ למדינות העולם, בין השאר, לאמץ בחקיקתן הגדרה רחבה של המושג אלימות במשפחה, שתכלול "אלימות פיזית, מינית, נפשית, וכלכלית".[6]

סוג זה של אלימות עשוי להיות מבוצע גם על ידי אנשים שמנהלים חקירות. כך למשל, בשנת 1987 המליצה ועדת לנדוי בדו"ח שהוגש לממשלה כי לצורך סיכול פעולות טרור, יש לאפשר לחוקרי השב"כ להפעיל נגד הנחקרים "לחץ פסיכולוגי לא-אלים ושימוש בתחבולות."

מרבית המחקר בנושא מתמקד באלימות פיזית[7] ולעיתים קרובות אלימות נפשית נחקרת בספרות המקצועית לצד אלימות פיזית שכן סוגים שונים של אלימות יכולים להופיע יחד, ומשום שלעומת אלימות פיזית, אין לאלימות נפשית הגדרה אמפירית מקובלת בקרב החוקרים.[8][9]

הגדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלבול וחילוקי דעות בנוגע להגדרת המונח משאירים שאלות רבות ללא מענה. מחקר משנת 2000 בדק קטגוריות שונות של התנהגויות במטרה לבנות מסגרת תאורטית. עבודתם של החוקרים אספה מידע מ-1,000 פסיכולוגים כדי לגלות אילו התנהגויות נתפסות כהתעללות נפשית. בתוצאות נמצאו שלושה אשכולות שזוהו באופן גורף על ידי פסיכולוגים כפוגעניים; (א) איומים על הבריאות הגופנית - למשל, איום בפגיעה או פגיעה במשפחה, בילדים, או בחברים, (ב) שליטה על חירויות פיזיות בסיסיות - למשל, מנע מבת הזוג שינה, (ג) התנהגות מערערת יציבות - למשל, פגיעה ברכוש, פגיעה בחיות מחמד, הערות מעליבות, איומים בהתאבדות, מונופליזציה של אמצעים כלכליים. פריטים באשכול רביעי, (ד) התנהגויות דומיננטיות או שתלטניות, כמו, קנאה, חשדנות מוגברת, סחיטה רגשית, הצבת אולטימטום, הפגנת בוז כלפי בת הזוג דורגו כפוגעניים על ידי מחצית מהפסיכולוגים, אך נתפסו כפוגעניים בהתאם לתדירות התרחשותם וכמה זמן נמשכו. באופן כללי, פסיכולוגים ראו את תדירות ומשך ההתנהגות הפוגענית כחשובים יותר מאשר כוונת בן הזוג או תפיסת בת הזוג.[10]

אנדרו ואכס, סופר, עורך דין, וחוקר משפטי, מגדיר התעללות רגשית כ"הפחתה שיטתית של אדם אחר. באופן מכוון, לא מודע (או שניהם), אבל תמיד כדרך התנהלות, ולא כאירוע בודד."[11]

ד"ר אדם מ' טומיסון כתב, "התעללות רגשית מאופיינת באקלים או דפוסי התנהגות המתרחשים לאורך זמן [...] לפיכך, 'מתמשך' ו'חוזר על עצמו' הם המרכיבים המכריעים בכל הגדרה של התעללות רגשית" בניגוד לאלימות פיזית או התעללות מינית בה פרק אחד בלבד נחשב לפוגעני.[12]

ביטויים שונים של התעללות רגשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעללות פסיכולוגית נבנית על בסיס רחב של טקטיקות שמטרתן להפעיל כוח ושליטה על הקורבן והיא כוללת, בין היתר, השפלות מילוליות, ניבולי פה, איומים, מניעת אמצעים כלכליים, מעקב סמוי (פיזי, דיגיטלי), ענישה, בידוד חברתי ומשפחתי, סחיטה, הגחכה, ועוד.

מניפולציות רגשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מניפולציה (התנהגות)

סחיטה רגשית או מָנִיפּוּלַצְיָה רגשית, היא סוג של השפעה חברתית, בה אדם מנסה לשנות את תפיסתו או התנהגותו של אדם אחר, באמצעות טקטיקות הנקשרות עם ערמומיות (הצגה משכנעת של מידע מסולף), רמייה או ניצול, אך דבר אינו מחייב וניתן לפרשנות אישית. במצב זה האדם מנסה להביא אדם אחר לחוש, לחשוב, או להתנהג באופן מסוים, על ידי הצבת טענה בפני מושא המניפולציה, אשר עשויה להישמע אמינה ואפילו מדויקת, אך ככלל אינה כזו, והיא משקפת סילוף מודע של המציאות, ומביאה להטעיית המאזין; זאת לצורך רווחתו או טובתו האישית של מבצע המניפולציה.

Gaslighting[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Gaslighting

Gaslighting הוא סוג של התעללות רגשית, הכרוכה בהכחשות מתמשכות של עובדה, אשר גורמות לקורבן לחרדה מתמשכת, לבלבול, וגורמות גם לכך שהקורבן מתחיל לפקפק ביכולת לבטוח בזיכרון שלו ובהבנה הכללית שלו של המציאות.[13] אנשים עלולים לנקוט סוג זה של התעללות, במודע או באופן לא מודע, בשילוב עם מגוון טקטיקות מניפולטיביות או פוגעניות אחרות, כדי להדוף ביקורת, או להישאר בהכחשה של מעשיהם.

טיפול בשתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיפול בשתיקה

טיפול בשתיקה הוא סירוב לתקשר מילולית עם מישהו אחר שמעוניין בתקשורת. ההתנהגות יכולה לנוע החל מהזעפת פנים ועד לכדי התנהגות פוגענית ומרושעת. מתן יחס שכזה יכול להיות צורה של התנהגות פסיבית-אגרסיבית כחלק מהתעללות רגשית במסגרתה אי שביעות רצון, זלזול ובוז מוצגים באמצעות מחוות לא-מילוליות תוך שמירה על שתיקה מילולית[14]. הפסיכולוגית הקלינית הרייט ברייקר מזהה את הבחירה לנקוט התנהגות זו כסוג של ענישה מניפולטיבית[15].

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, ישנה הסכמה רחבה בקרב חוקרים בתחום כי התעללות פסיכולוגית יכולה להשפיע על הרווחה הנפשית של הקורבן באותה מידה כמו התעללות פיזית, ועלולה למעשה לנבא אלימות פיזית מצד התוקף. למשל, במחקר אורך שנערך על 393 זוגות מאורסים, מצאו החוקרים כי המשתתפים שלא היו אגרסיביים מבחינה פיזית לפני הנישואין, אך כן זוהו כאגרסיביים מבחינה פסיכולוגית, היו בסיכון גבוה יותר להכות את בת הזוג בתוך 30 חודשים מהנישואין. ממצאי המחקר היו עקביים בין המינים.[16]

מחקר נוסף בחן 234 קורבנות אלימות במשפחה בין הגילאים 19 ל-64 כדי לחקור את הקשר בין התעללות רגשית והתעללות פיזית. ניתוח גורמים זיהה שישה סוגים של התעללות רגשית: איומים, לעג, קנאה, הגבלה, ופגיעה ברכוש. כל משתתפי המחקר למעט חמישה דיווחו כי חוו לפחות פרק אחד של התעללות פסיכולוגית לפני תחילת האלימות הפיזית. רוב המשתתפים (72%) דיווחו כי חוו לפחות 4 סוגים של התעללות רגשית.[17]

מחקר משנת 2003 מצא כי 80% ממדגם יחסית גדול (3,370) של קורבנות אלימות במשפחה דיווחו כי הם חוו התעללות פסיכולוגית לפני שהם חוו התעללות פיזית. במחקר זה, רק לעיתים רחוקות אלימות פיזית התרחשה בהיעדר אלימות פסיכולוגית קודמת, וצוין כי התעללות פסיכולוגית, שלא הייתה קשורה לאלימות פיזית, הייתה קשורה באופן משמעותי לתוכניות של הקורבנות להפסיק את הקשר הזוגי.[18]

למרות הראיות המעידות על הסכנות האפשריות או הנזק הקשורים להתעללות נפשית, המחקר בתחום זה נותר דל ולא עקבי.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודלים תאורטיים רבים ושונים מנסים לאתר את גורמי הסיכון והגורמים לאלימות בין בני זוג, כולל אלה המבוססים על גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, וחברתיים בין המינים. גורמי סיכון מסוימים מזוהים באופן עקבי במחקרים ממדינות רבות ושונות, בעוד שאחרים הם ספציפיים להקשר מסוים ומשתנים בין מדינות ואזורים (למשל, אזור כפריים ועירוניים).[19] עוד נמצא כי נשים או גברים אלימים היא קבוצה הטרוגנית של אנשים.[20][21] לכן, סביר מאוד להניח שגורם ספציפי אחד אינו יכול להסביר את התנהגותם של כולם.[21][20]

מחקרים מצביעים על מספר גורמי סיכון עקביים המגבירים את הסיכוי להתנהגות אלימה (כתוקף) וכקורבן:[19]

גורמים דמוגרפיים: גיל צעיר, הכנסה נמוכה, השכלה נמוכה ואבטלה.[19]

גורמים בהיסטוריית הילדות: חשיפה בילדות לאלימות בין ההורים, חווית הורות לקויה, התעללות והזנחה כולל אלימות מינית.[19]

גורמים ברמת הפרט: גורמים שעלולים להוביל להתנהגות אלימה בזוגיות הם דחק, חרדה, הפרעות אישיות, תקשורת והיסטוריה של מערכות יחסים משפחתיות דוחות.[19]

גורמי סיכון הקשורים לעמדות: עמדות שעוסקות בשימוש באלימות במערכות יחסים ואמונה קפדנית ונוקשה בחלוקת תפקידי מגדר במערכת היחסים.[19]

גורמי סיכון התנהגותיים: ביצוע וקורבנות לאלימות זוגיות במערכות יחסים קודמות, בריונות, היסטוריה של שימוש בסמים או אלכוהול, עבר פלילי, וסגנון תקשורת עוין.[19]

גורמי סיכון ברמת הקהילה והסביבה: יעילות קולקטיבית נמוכה בשכונות (collective  efficacy) למשל, נכונות נמוכה של שכנים להתערב כאשר הם רואים אלימות, ונורמות מגדריות מזיקות. כלומר, אמונות וציפיות לגבי תפקידם של והתנהגותם של גברים ונשים בחברה. עם זאת, יש לציין כי הראיות לגבי גורמי סיכון אלה הם מוגבלות בשל המחקר המצומצם בנושא.[19]

תאוריית ההיקשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תאוריית ההתקשרות, להתקשרות המוקדמת בילדות עם דמות המטפל העיקרי, יש השפעה מכרעת על אופיים ואיכותם של הקשרים הרומנטיים בבגרות. לפי ג'ון בולבי, כאשר המטפל העיקרי (שהיא לרוב האם), הוא עקבי, יציב, אמין, ורגיש לצורכי התינוק, יפתח הילד תחושה של ביטחון ויחוש בנוח ביחסי אהבה. אולם, אם המטפל העיקרי אינו כזה והוא נוטש או דוחה את התינוק, יפתח הפרט בבגרותו יחס של חרדה ואמביוולנטיות ביחס לאהבה, או שינסה להימנע לחלוטין מהסכנות הכרוכות בה.

ממצאים אמפיריים מאוששים הנחות תאורטיות אלה. נמצא, כי גברים אלימים, הן פיזית, מינית[22] או נפשית, מאופיינים בדפוס התקשרות לא-בטוח באופן מובחן בהשוואה לגברים לא-אלימים, וכי דפוס זה קשור באופן מובהק לקיומם של רגשות זעם, עוינות, וקנאה לצד תלותיות מוגזמת, המוסברים על רקע של התקשרות מוקדמת בעייתית שמקורה בהורים דוחים ועוינים[20], או כתוצאה מנטישה רגשית או התעללות פיזית שהאדם חווה בילדותו.[20]

עוד נמצא, כי ביטויי אלימותם של גברים בעלי דפוס התקשרות מסוג "חרד" התרחשו בתגובה לחרדות הנטישה שחשו בקשר, בעוד שגברים בעלי דפוס "נמנע" נקטו באלימות במטרה להוכיח עליונות ושליטה על בת-הזוג.[23]

גברים אלימים נמצאו מובחנים מגברים לא-אלימים גם בהיעדר מיומנויות יעילות תקשורת בין-אישית בקרבם[23], שלא  אפשרו להם  להשיג  כוח ושליטה אלא באמצעים כוחניים.[24] מאפיין רגשי נוסף נמצא קשור לדימוי עצמי נמוך בקרבם, כאשר לשם העלאת דימויים העצמי, נקטו הגברים באלימות שהציגה אותם בעיני בנות-זוגם כחזקים ושולטים.[25] ממצאים אלה מוסברים בכך, שהגבר האלים זקוק לבת-זוגו לצורך הגדרתו העצמית עד כדי טשטוש זהויות בינו לבינה.[25]

מכאן, שהרפרטואר הרגשי של גברים אלימים כולל בעיקר רגשות שליליים ואגרסיביים. אולם, בעוד שהגבר האלים בעל דפוס התקשרות מסוג "נמנע" משתמש באלימות  ביחסיו האינטימיים כאמצעי לשליטה  וכפייה על בת-הזוג, ה"חרד-אמביוולנטי" משתמש באלימות כלפי בת-זוגו בעיקר במצבים רגשיים מעוררי חרדה כמו פרידה, המתקשרים אצלו עם כאבי הנטישה שחווה בילדותו המוקדמת.[23]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התעללות רגשית בוויקישיתוף

ד"ר רונית דרור, ‏האלימות היא בעיה כלל-מגדרית, באתר גלובס

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dutton, Donald G. (Summer 1994). "Patriarchy and wife assault: the ecological fallacy". Violence & Victims 9 (2): 167–182. PMID 7696196. doi:10.1891/0886-6708.9.2.167. 
  2. ^ Dutton, Mary Ann; Goodman, Lisa A.; Bennett, Lauren (2000), "Court-involved battered women's responses to violence: the role of psychological, physical, and sexual abuse", in Maiuro, Psychological abuse in violent domestic relations, New York: Springer Publishing Company, עמ' 197, ISBN 9780826111463.  Preview.
  3. ^ Thompson, Anne E.; Kaplan, Carole A. (פברואר 1996). "Childhood emotional abuse". The British Journal of Psychiatry 168 (2): 143–148. PMID 8837902. doi:10.1192/bjp.168.2.143. 
  4. ^ תיקון מספר 26 לחוק העונשין - "חוק הגנה על קטינים וחסרי ישע", כל-זכות
  5. ^ עו"ד ליאור בן דוד, חקיקה בנוגע להתעללות נפשית וכלכלית במסגרת המאבק באלימות במשפחה
  6. ^ Handbook for Legislation on Violence against Women (עמ' 22), UN Women (באנגלית)
  7. ^ Maureen Outlaw, No One Type of Intimate Partner Abuse: Exploring Physical and Non-Physical Abuse Among Intimate Partners, Journal of Family Violence 24, 2009-05-01, עמ' 263–272 doi: 10.1007/s10896-009-9228-5
  8. ^ Julie A. Schumacher, Kenneth E. Leonard, Husbands' and Wives' Marital Adjustment, Verbal Aggression, and Physical Aggression as Longitudinal Predictors of Physical Aggression in Early Marriage., Journal of Consulting and Clinical Psychology 73, 2005, עמ' 28–37 doi: 10.1037/0022-006X.73.1.28
  9. ^ Edward W. Gondolf, D. Alex Heckert, Chad M. Kimmel, Nonphysical Abuse Among Batterer Program Participants, Journal of Family Violence 17, 2002-12-01, עמ' 293–314 doi: 10.1023/A:1020304715511
  10. ^ Diane R. Follingstad, Dana D. DeHART, Defining Psychological Abuse of Husbands Toward Wives: Contexts, Behaviors, and Typologies, Journal of Interpersonal Violence 15, 2000-09, עמ' 891–920 doi: 10.1177/088626000015009001
  11. ^ You Carry the Cure In Your Own Heart by Andrew Vachss (Parade Magazine): The Zero 5.0laf - The Official Website of Andrew Vachss, www.vachss.com
  12. ^ Emotional abuse: The hidden form of maltreatment, Child Family Community Australia, ‏1997-09-02 (באנגלית)
  13. ^ גזלייטינג: אלימות שקטה בתוך המשפחה, כיכר השבת
  14. ^ "The Silent Treatment". בדיקה אחרונה ב-1 באוגוסט 2016. 
  15. ^ Braiker, Harriet B. (2004). Who's Pulling Your Strings ? How to Break The Cycle of Manipulation. ISBN 0-07-144672-9. 
  16. ^ C. M. Murphy, K. D. O'Leary, Psychological aggression predicts physical aggression in early marriage, Journal of Consulting and Clinical Psychology 57, 1989-10, עמ' 579–582 doi: 10.1037//0022-006x.57.5.579
  17. ^ Diane R. Follingstad, Larry L. Rutledge, Barbara J. Berg, Elizabeth S. Hause, The role of emotional abuse in physically abusive relationships, Journal of Family Violence 5, 1990-06, עמ' 107–120 doi: 10.1007/BF00978514
  18. ^ Kris Henning, Lisa M. Klesges, Prevalence and Characteristics of Psychological Abuse Reported by Court-Involved Battered Women, Journal of Interpersonal Violence 18, 2003-08, עמ' 857–871 doi: 10.1177/0886260503253878
  19. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 WHO | Preventing intimate partner and sexual violence against women: taking action and generating evidence (עמ' 18-28), WHO
  20. ^ 1 2 3 4 A. Holtzworth-Munroe, G. L. Stuart, Typologies of male batterers: three subtypes and the differences among them, Psychological Bulletin 116, 1994-11, עמ' 476–497 doi: 10.1037/0033-2909.116.3.476
  21. ^ 1 2 Amy Holtzworth-Munroe, Jeffrey C. Meehan, Typologies of Men Who Are Maritally Violent: Scientific and Clinical Implications, Journal of Interpersonal Violence 19, 2004-12, עמ' 1369–1389 doi: 10.1177/0886260504269693
  22. ^ W. L. Marshall, H. E. Barbaree, Handbook of Sexual Assault, Boston, MA: Springer US, 1990, עמ' 257–275, ISBN 978-1-4899-0917-6
  23. ^ 1 2 3 Julia C. Babcock, Neil S. Jacobson, John M. Gottman, Timothy P. Yerington, Attachment, Emotional Regulation, and the Function of Marital Violence: Differences Between Secure, Preoccupied, and Dismissing Violent and Nonviolent Husbands, Journal of Family Violence 15, 2000-12-01, עמ' 391–409 doi: 10.1023/A:1007558330501
  24. ^ Joni E. Prince Ph.D, Ileana Arias Ph.D, The role of perceived control and the desirability of control among abusive and nonabusive husbands, The American Journal of Family Therapy 22, 1994-06-01, עמ' 126–134 doi: 10.1080/01926189408251306
  25. ^ 1 2 Ronda Redden Reitz, Batterers' Experiences of Being Violent: A Phenomenological Study, Psychology of Women Quarterly, 2016-06-24 doi: 10.1111/j.1471-6402.1999.tb00348.x