היסטוריה של מצרים העתיקה

ההיסטוריה של מצרים העתיקה מתחילה באלף הרביעי לפנה"ס ומסתיימת עם נפילתה של הממלכה והפיכתה לפרובינקיה רומית לאחר מותה של המלכה קלאופטרה בשנת 30 לפנה"ס.

הלוח הכרונולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הכרונולוגיה המצרית

הלוח הכרונולוגי של מצרים העתיקה מתחלק לתקופות הבאות:

התקופה הנאוליתית: מתוארכת בין האלף התשיעי לפנה"ס לאלף השביעי לפנה"ס
התקופה הקדם שושלתית (אנ'): מתוארכת בין האלף השישי לפנה"ס לאלף הרביעי לפנה"ס. מצרים בתקופה זו מחולקת לתרבויות שונות, תרבויות של מצרים התחתונה (הצפונית) ותרבויות מצרים העליונה (הדרומית). התרבויות נבדלו זו מזו בתרבותן החומרית.
התקופה השושלתית הקדומה: מתוארכת לשנים 3,000–2,686 לפנה"ס. וכוללת את השושלות 1–2.
הממלכה הקדומה: מתוארכת לשנים 2686–2,181 לפנה"ס. וכוללת את השושלות 3–6.
תקופת הביניים הראשונה (אנ'): מתוארכת לשנים 2,181–2,125 לפנה"ס. וכוללת את השושלות 7–11.
ממלכה תיכונה (אנ'): מתוארכת לשנים 2,125–1,773 לפנה"ס. וכוללת את השושלות 12–13.
תקופת הביניים השנייה (אנ') (חיקסוס): מתוארכת לשנים 1,773–1,550 לפנה"ס. וכוללת את השושלות 14–17.
ממלכה חדשה (אנ') (אימפריה): מתוארכת לשנים 1,550–1,070 לפנה"ס. וכוללת את השושלות 18–20.
תקופת הביניים השלישית (אנ'): מתוארכת לשנים 1,070–712 לפנה"ס. וכוללת את השושלות 21–25.
תקופה מאוחרת (אנ'): מתוארכת לשנים 712–332 לפנה"ס. וכוללת את השושלות 26–30.
התקופה ההלניסטית (תלמיית): מתוארכת לשנים 332–30 לפנה"ס. שלטון בית תלמי.

התקופה הקדם-שושלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בתקופה הפרה-היסטורית היה יישוב אנושי בעמק הנילוס. ישנן עדויות למעבר הדרגתי מכלי אבן לכלי מתכת, ומציד לחקלאות קבע. התושבים החלו לייבש ביצות, לברא שיחים ולהכשיר שטחי חקלאות.

מוצאם וגזעם של תושבי מצרים בתקופה זו איננו ידוע, אך כבר בשנת 4000 לפנה"ס התגבשו העמים השונים לעם בעל זהות משותפת אחת. עם הזמן, ובהשפעת סוחרים ממסופוטמיה שפקדו את הארץ, התפתחה תעשייה מקומית של טווייה, אריגה ובניית ספינות, וכן אמנות, ציור ופיסול.

תקופת הממלכה הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – השושלת הרביעית

מצרים בתקופה זו נחלקה לשתי ארצות עיקריות, מצרים העליונה ומצרים התחתונה, עד ששושלת שמוצאה ממצרים העליונה, בראשות הפרעה נערמר (ביוונית: מנס), השתלטה בכוח הזרוע על שני חלקי מצרים בשנת 3100 לפנה"ס וייסדה את שושלת הפרעונים שבירתם הייתה ממפיס, היא מוף, הנקראת גם קא.

בשנת 2700 לפנה"ס התאחדו אזורי מצרים השונים לממלכה אחת ^{[דרושה הבהרה]}. זוהי תחילתה של השושלת השנייה וראשית תקופת הזוהר של מצרים העתיקה הפרעונית. מלכי השושלת השנייה, והשושלות הבאות אחריהם, בנו מבני קבר אדירים מלבנים שיובשו בשמש, ומאוחר יותר מאבן שנחצבה במחצבות מרוחקות. הפירמידות ומיזמי בנייה אדירים אחרים נחשבים גם בימינו לפלא הנדסי, משיאי האדריכלות בהיסטוריה. הפירמידה הגדולה של גיזה נכללת בשבעת פלאי העולם העתיק ובשבעת פלאי תבל החדשים, ומפליאה את התיירים הרבים.

הפירמידה הראשונה היא פירמידת המדרגות של הפרעה ג'וסר בסאקרה, אשר נבנתה בשנת 2700 לפנה"ס בקירוב.

שיא פארה של מצרים הגיע בתקופת השושלת הרביעית, בשנים 2650–2500 לפנה"ס. הפרעונים של תקופה זו, סנפרו, ח'ופו וחעפרע, בנו פירמידות עצומות, הגדולות ביותר במצרים על ידי אלפי בני המעמד הנמוך ובסיוע הגאות הכלכלית והמסחר המשגשג. ההמון העריץ את המלכים האדירים ואת הישגיהם הכבירים שהעידו על חכמתם ועצמתם. ההמונים כינו את המלך "פרעה", כלומר הבית הגדול, על שם היכלו האדיר. סביב מפעלות הבניה הללו התפתחה פקידות ענפה שעסקה בגיוס עובדים, גביית מיסים ואחסון מוצרי מזון שנלקחו כמס במחסנים המלכותיים, יין, דבש, שמן, מלח, קמח וכו'.

המצרים האמינו בהישארות הנפש, הם חנטו את חשובי מתיהם, קברו אותם עם רכושם וכלים לשימושם אחרי המוות. ככל שהאדם היה חשוב יותר כך בנו לו קבר גדול, גבוה וחזק שיגן על גופו החנוט, שכן הם האמינו בקשר בין שלמות הגוף להשארות הנפש. כמו כן, הם בנו פסלים למת, פסלי הקא, כדי שנשמת המת תעבור לפסל במקרה והגופה תינזק.

התפתחה תרבות מפותחת בעלת הישגים רבים במדעים, הנדסה, רפואה, ספרות ועוד.

בתקופה זו ניהלה מצרים קשרי מסחר ענפים עם סודאן, לוב, ארץ ישראל ופניקיה. אמצעי התשלום היה מטיל מתכת בעל משקל קבוע.

תקופת הביניים הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוארכת לשנים 2250–2000 לפנה"ס. בשם זה מכנים את התקופה מתחילתה של השושלת ה-7 ועד השושלת ה-11. תקופה זו מאופיינת בהתרופפות השלטון המרכזי . זו הייתה תקופת שפל בתולדות מצרים. תקופה של ריבוי מלכים אשר חלקם מלכו תקופות קצרות מאד.

תקופת הממלכה התיכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הממלכה התיכונה מתוארכת לשנים 2000–1750 לפנה"ס וכוללת את השושלת ה-12. השושלת ה-12 (1990–1780 לפנה"ס) הגיעה להישגים גבוהים העולים על אלו של תקופת הפירמידות הקודמת. מדע הרפואה ותורת הניתוח הרפואי הגיעו לשיאים חדשים. התפתחו תרבות, ספרות ושירה המעידים בין היתר על מודעות חברתית, דאגה לעני ולחלש ותקוה לעתיד טוב יותר. במקביל התפתחה ספרות מסעות והרפתקאות מהווי הספנים והסוחרים המצרים.

בתקופה זו נחצבה תעלה שקישרה את הים האדום לים התיכון וחיזקה את הקשר בין מצריים לבין האיים האגאיים, יוון, כריתים, פיניקיה וסוריה. המסחר התפתח מאוד, והתרבות המצרית התעשרה עוד יותר.

המצרים בתקופה זו החלו מנהלים מדיניות חוץ פעילה יותר ומעורבות בארצות השכנות. נלחמו בשבטים הפולשים מדרום, כבשו חלקים מנוביה, ערכו מספר מסעות לארץ ישראל והשליטו את ההגמוניה שלהם בארצות הסביבה שחלקן הפכו מדינות חסות מצריות. אנו למדים רבות על כיבושים ומסעות אלו מ"כתבי המארות". אלו הם חרסים ועליהם קללות שמטרתן לפגוע באופן מאגי באויב ולהחלישו, מעין תפילות לעזרת האלים. חרסים אלו נשברו בכוונה, לאחר כתיבתם, להעיד על שברונו הקרוב של האויב. בחרסים אלו נזכרות הערים אשקלון, לכיש, אפק, בית שמש, ירושלים (אשמם), ועוד ערים רבות ועליהם ציורים של שבויים ושלל מלחמה המובאים לפני פרעה המנצח.

תקופת ביניים שנייה: פלישת החיקסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה התיכונה המפותחת, החזקה והיציבה, נפלה בפתאומיות בשנת 1750 לפנה"ס. אולי בשל התחזקות כוחם של האצילים, שליטי המחוזות, חולשתם של מלכי השושלת האחרונים ופלישות חוזרות ונשנות של שבטי הדרום והתקוממויות מלכויות החסות באזור המזרח הקרוב. החלה "תקופת הביניים השנייה" המתוארכת לשנים 1750 - 1550 לפנה"ס, שושלות 13–17.

נדידת העמים הגדולה בשנים אלו הביאה למצרים את החיקסוס. ככל הנראה מדובר במהגרים מבני העמים שהתגוררו באזור כנען וסוריה וסביבתן, אשר היגרו לאזור הדלתא של מצרים במהלך המאות ה-20 - ה-18 לפסה"נ, ובשלב מסוים, במהלך התרופפות שלטון השושלת ה-13 במאה ה-18 לפסה"נ, הצליחו למרוד בשליטים המצרים המקומיים והקימו בדלתא ממלכה חדשה ובירתה אווריס. לפי טענת ההיסטוריוגרפים המצרים הם נהגו בכח ובתוקפנות בתושבים המצריים, לא נטמעו באוכלוסייה המקומית, וקיימו תרבות מקבילה משלהם שהייתה צבאית למחצה ואכזרית (מחקרים ארכאולוגיים וגנטיים שנערכו באתרי התקופה שבדלתא הראו דווקא שהאוכלוסייה הזרה אימצה באופן סינקרטיסטי אלמנטים דתיים מצריים, והתערבבה גנטית עם האוכלוסייה המצרית המקומית). החיקסוס הביאו למצרים כלי נשק חדשים ויעילים ממערב אסיה, כמו מרכבות אישיות או זוגיות רתומות לסוס, קשתות ירי מצוינות, פגיונות ומגינים מיוחדים, ופיתחו קשרי מסחר ענפים עם כנען וסוריה ואף עם קפריסין והתרבות המינואית של כרתים ויוון.

הם לא כבשו את מצרים העליונה - שם נשארו לשלוט מלכים מצריים (שבחלק מהזמן היו כנראה בני חסות נאמנים להם) ששלטו על ממלכה עצמאית לכאורה ובירתה תבאי.

ממלכה חדשה: תקופת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוארכת לשנים 1550–1070 לפנה"ס, כוללת את השושלות ה-18–20. הממלכה החדשה נוסדת לאחר גירוש החיקסוס על ידי המלך יעחמס אשר יסד את השושלת ה-18. המרכז האדמיניסטרטיבי עובר לתבאי במצרים העליונה, אשר הייתה מולדת השושלת החדשה. תקופה זו מצטיינת בשינוי ניכר במדיניות החוץ של מצרים. במקום מדיניות של התגוננות עברה מצרים למדיניות של כיבוש. מצרים חדרה מזרחה וניכרת ההשפעה של התרבויות אותן פגשה על האומנות, לבוש, מותרות ועוד.

השושלת ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1571 לפנה"ס התמרד שליט החסות של תבאי, המלך יעחמס הראשון, נגד השלטון של אווריס (בירת החיקסוס). תחת שלטונו התקוממו המצרים, כבשו את אווריס ב-1570 לפנה"ס ורדפו את החיקסוס צפונה עד כנען. על מצרים השתלטה השושלת ה-18 (1570–1305 לפנה"ס). זוהי תקופה של עוצמה צבאית אימפריאליסטית. השלטון המצרי השתרע ממסופוטמיה ועד מקורות הנילוס במרכז אפריקה. מלכים אחדים בשושלת היו גדולים וחזקים. המלכה חתשפסות הנהיגה משטר וסדר ושיפרה את המנהל הפנימי. היא גם פיתחה את סחר החוץ והפכה את העיר תבאי לעיר מפוארת מאוד, ובנתה אנדרטת קבר לתפארתה על גדת הנילוס. המלך תחותמס השלישי (1490–1436 לפנה"ס) ערך מסעות מלחמה לסוריה ולארץ ישראל, שם הכה את ברית מלכי כנען שמרכזה היה במגידו. השליט על המחוזות שליטים מטעמו שיהיו נאמנים לו ולקח את בניהם כבני ערובה למצרים כדי להבטיח את התנהגותם הטובה של אבותיהם.

גם הוא פיאר את עצמו במפעלות בנייה ופסליו האדירים קיימים עד היום. בירתו נא-אמון הייתה העיר המפוארת ביותר במזרח הקדום. לצורך פרויקטים אלו התרחבה תופעת העבדות ושבויים רבים, כמו גם רבבות עבדים מצריים הועסקו בכפייה בבניה.

בתקופתו של תחותמס השלישי עלה מעמד חדש. מעמד כוהני האל אמון-רע, ובראשם הכוהן הראשי רב העצמה, שמעמדו היה מעל מפקדי הצבא, שרי המדינה ולעיתים גם מעל המלך. הממסד הכוהני צבר עצמה כלכלית ושלט על אוצרות, אדמות וצוותי חרטומים, כוהנים ואריסים, סמכויות משפט וגביית מיסים.

מערכת המשפט והפקידות התפתחו מאוד. נתמנה שר ראשי למצרים העליונה, שר ראשי למצרים התחתונה, ומשנה למלך, בדרך כלל בן המלך, האחראי לאימפריה הדרומית ולמכרות הזהב בנוביה. על האימפריה בצפון היה אחראי המלך עצמו.

השלטון הדתי עובר באותם הימים מהאל רע לאל אמון וכוהניו ונוספים אלים חדשים נוספים. מתרחב פולחן המתים, ומונהג "ספר המתים" שהוא מעין וידוי שהמת לוקח אל עולם המתים, על מעשים שעשה או לא עשה בחייו. האמונה בצורך בהישארות הגוף ממשיכה ואף גוברת. מטרת הפירמידות החזקות היא לשמור על הגוף לנצח כדי שהנשמה תתקיים לנצח בעולם המתים. קבר נבמון, שנחשף בשנת 1820 בנקרופוליס של העיר תבאי, מכיל ציורים המתארים את החיים בתקופת השושלת ה -18

המהפכה הדתית של פרעה אחנתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנהלות הדתית הקלוקלת, וריבוי האלים וכוהניהם הובילו לחוסר שביעות רצון במצרים. כוחם ההולך וגובר של כוהני האל אמון היושבים בתבאי, עושרם ושחיתותם לא היו לרוחו של פרעה אמנחותפ הרביעי (1336–1353 לפנה"ס)^[1]. אגדה מספרת כי בעת שאמנחותפ טייל במדבר, התגלה אליו האל אתון, וסיפר לו כי הבריאה החלה במקום זה. אמנחותפ ביטל את פולחן אמון שטוף הכשפים והקסמים והנהיג במקומו את פולחן האל אתון, הריהו גלגל השמש, כאל יחיד. פולחן האל אתון היה מצוי עוד קודם לכן ואף נבנה לכבודו מקדש בבירה נא-אמון. חרף הנהגת פולחן לאל יחיד, המצרים ייחסו דמות גוף לאל אתון, ומהפכה דתית זו אינה מעבר מלא לאמונה מונותאיסטית.

הבירה הועברה מתבאי (נא אמון) ל"אחאת אתון" (אל-עמארנה של היום), אשר הוקמה במקום שבו התגלה אתון לאמנחותפ. שמו של אמון הוסר מכל המקדשים. גם פרעה עצמו שינה את שמו לאחנתון (העומד לשירות אתון), וגם במלבושו ומנהגיו הופיע כמלך פילוסוף, איש משפחה נקי כפיים.

הרפורמה הדתית והתעסקותו של המלך בשיקום המנהל הפנימי הביאו למשבר כלכלי ולפריקת עול על ידי עמי האימפריה. לכנען חדרו שבטי נודדים בשם "חבירו", שיש הסבורים שהם (או חלק משבטים אלו) היו שבטי ישראל הנודדים במדבר. ארץ כנען התפצלה לעשרות מלכויות, ברובן לא נאמנות לכתר המצרי. גם באסיה התמרדו עמים שונים.

ישנה סברה שבשנות שלטונו האחרונות, מלך אתו במשותף, סמנח כא רע ( Smenkhkare 1335-32) עם מותו של אחנתון, אחרי 17 שנים בשלטון, בשנת 1332^[2] לפנה"ס, עלה לשלטון בנו מאישה משנית^[3] וחתנו^[4], תות ענח' אתון, ששינה את שמו לתות ענח' אמון, לאחר שלש שנות מלכות באמרנה הוא שב לעיר תבאי^[4], החזיר את הדת הקודמת ויישר את ההדורים עם כוהני הדת המנושלים. האל אתון נמחק לחלוטין מהדת. עדויות שונות מתקופה זו מספרות על פולחן לאל אחד, אבל אמון ולא אתון.

קברו של תות-אנאח-אמון נמצא בשלמותו, כמו גם גופו החנוט ואוצרות שהושארו לו לקיומו בעולם המתים. ממצא ארכאולוגי חסר תקדים שממנו לומדים רבות על מצרים העתיקה.

השושלת ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי השושלת ה-19 (1305–1200 לפנה"ס) הם ימי תור הזהב של מצרים הפרעונית. בשנת 1290 לפנה"ס עלה לשלטון אחד מהענקים שבמלכי מצרים, פרעה רעמסס השני שמלך עד מותו ב-1224. רעמסס השני יצא במרץ רב להשבת כבודה ותפארתה של האימפריה.

בשנת 1269 לפנה"ס יצא רעמסס צפונה, במסע צבאי כנגד האימפריה החתית, על מנת לכבוש מחדש את לבנון ודרום סוריה של ימינו. המלך החתי, מוותליש השני, טען לשלטון באזור זה, אשר היה תחת השפעה מצרית באותם ימים. שיאו של מסע זה היה קרב קדש, שהתרחש בסמוך לעיר קדש אשר בארם צובא, ובו השתתפו אלפי מרכבות ורבבות חיילי רגלים. המערכה רבת התהפוכות, שתיעוד מפורט שלה השתמר, נסתיימה ללא הכרעה טקטית, והצבא המצרי שב על עקבותיו בלא שהשיג את מטרת מסעו. בעדויות שנמצאו, כל צד טוען לניצחונו, אך נסיגת הצבא המצרי מהווה ניצחון אסטרטגי לצד החתי. כ-16 שנים לאחר הקרב, כרתו רעמסס ויורשו של מוותליש, חתושיליש השלישי את הסכם השלום החיתי - מצרי, בו הוסכם על שיתוף פעולה כלכלי וברית אסטרטגית כנגד אויבים משותפים. שטחי המריבה חולקו בהסכמה בין הצדדים, כשכנען ודרום לבנון נמצאות תחת שלטון מצרי. כמו כן נחתם הסכם הסגרה להשבת מהפכנים שיקומו נגד אחת משתי המדינות וימצאו מקלט בשכנתה. חוזה זה נחקק על שני לוחות מכסף טהור, אחד בשפה המצרית והשני באכדית, והעתקי חרס של שניהם נמצאו.

רעמסס ערך מסע כנגד השבטים המתמרדים בארץ ישראל ושבטי הנוודים הפולשים (שוסו), הכפיף אותם למרותו בשנית והשתלט על החופים והעמקים. בכך הוא הבטיח את דרכי המסחר הבינלאומיות למסופוטמיה וארם. עם זאת, באזורי ההר אשר בכנען לא טיפל.

תקופת שלטונו הצטיינה בשגשוג כלכלי, וקופת הכתר התעשרה מאוד, מה שאיפשר ביצוע מיזמי בנייה גרנדיוזיים אשר רבים מהם קיימים גם היום. התחבורה והמסחר שגשגו, כולל המסחר הימי ולאורך הנילוס. כרית הנחושת בסיני והזהב בנוביה חודשו.

נפילת האימפריה הפרעונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לימי פריחה ושגשוג אלו, החלו איומים מבחוץ. בתקופת משבר תקופת הברונזה המאוחרת פלשו שבטי גויי הים מיוון ומכריתים והשתלטו על אזורים פוריים תוך כדי שהם זורעים הרס וחורבן. הפלשתים ישבו בשפלת החוף הדרומית (אשדוד - עזה), הסקאלים התיישבו בדור, מדרום לחיפה. וגם אזורים אחרים באימפריה סבלו גיחות ביזה ושוד, או כיבוש על ידי השבטים הפולשים מהים.

המלך רעמסס השלישי (1195–1164 לפנה"ס), נאלץ להתמודד עם ההתקפות הקשות של גויי הים, הממלכה נחלשה, הברית עם החיתים התמוססה בהדרגה, ומצרים איבדה את שליטתה בכנען. הכוהנים צברו כח מחודש והשתלטו על נתח משמעותי מהכלכלה. הם שלטו על 107,000 עבדים וחמישית מאדמת מצרים, והמלך נאלץ להעביר לידיהם מיסים כבדים בזהב, כסף ותבואה אשר דלדלו את הקופה הציבורית. מה גם שהמסחר הבינלאומי של מצרים דעך.

עם מותו של רעמסס השלישי הפסיקה האימפריה להתקיים. מצרים ירדה מגדולתה ופרט ל-300 שנים של שלטון הממלכה התלמית לא חזרה אליה עוד.

תקופת ביניים שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוארכת לשנים 1070–712 לפנה"ס, כוללת את השושלות ה-21–25.

בזמן כהונתו של רעמסס האחד עשר נחלש מאוד כוחה של השושלת ה-20, ובעקבות כך הכריז^{[דרושה הבהרה]} על הכהן הגדול מנוא אמון, חרי-חור, כפרעה. אירוע זה הביא לחלוקתה של מצרים בקרב השושלת החדשה שצמחה בדרום מצרים ובירתה נא אמון (תבאי) לבין יורשי השושלת הקודמת בצפון המדינה שבירתם טאניס. ניתן לבנות רשימה של שליטיהם הראשונים של השושלות המקבילות, אולם סופן קשה למעקב וזאת בשל חוסר תיעוד שנבע מתוהו ובוהו שלטוני במדינה.

הממלכה מתחלקת לצפון ולדרום.

כבר בסוף תקופת השושלת ה-22 החל השלטון המרכזי בממלכה^{[דרושה הבהרה]} מתפורר. מצב זה נוצל על ידי שליטי העיר בובסטיס שבצפון להקמת שושלת מקבילה לשושלת ה-22, השושלת ה-23. פילוג זה התווסף על הפילוג הקיים בין הצפון לדרום מתקופת השושלת ה-21 ולמעשה בתקופה זו היו במצרים מלכים כמספר משפחות האצולה.

השושלת ה-24 הייתה שושלת קצרה בת שני פרעונים בלבד אשר התקיימה בשנים 727–715 לפנה"ס בצפון המדינה במצרים התחתונה.

במקביל לשושלת ה-24 שמלכה במצרים התחתונה, התקיימה במצרים העליונה השושלת ה-25, שושלת של מלכים אשר פלשו לאזור מנוביה. תקופה זו הייתה משופעת במלחמות פנים ארציות כמו גם באיום מתמיד מצפון של ממלכת אשור. ואמנם, סופה של השושלת הגיע מאשור אשר כבשה את האזור כולו והבריחה את שליטי השושלת חזרה לנוביה. זהו למעשה סוף תקופת שלטון המצרים במצרים ותחילת שלטון הזרים במדינה.

תקופה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוארכת לשנים 712–332 לפנה"ס, כוללת את השושלות ה-26–30.

שליטי השושלת ה-26 (אנ') ("הסאיטית") היו אלו אשר גירשו את האשורים בעזרת צבאות של שכירי חרב יוונים. מלכי שושלת זו היו בעלי מעורבות גבוהה במתרחש באזור המזרח התיכון כולו באותה התקופה. במסגרת זאת המצרים בנהגת פרעה נכו יצאו ממצרים ב-609 לפנה"ס להילחם עם המעצמה העולה בבל בטרם תשתלט על מה שנשאר מאשור המתפוררת. מסע מלחמה זה ידוע בתולדות ממלכת יהודה כשמלכה יאשיהו יצא לקראת פרעה נכו בדרכו צפונה ונלחם עמו בקרב מגידו. צבא יהודה נחל מפלה בקרב זה ויאשיהו נפל בו. פרעה נכו המשיך בדרכו לנהר פרת ושם נלחם עם הבבלים אך ללא הכרעה למשך 4 שנים. בזמן זה מצרים שלטה בפועל בכל השטח מהנילוס ועד הפרת ואף הדיחה את יהואחז יורשו של יאשיהו ומינתה במקומו את יהויקים. מצב זה נגמר תוך 4 שנים עת בבל בהנהגת נבוכדנצר הביסה את המצרים בקרב כרכמיש. המצרים נסוגו בחזרה למצרים וההפסד שלהם היה כל כך מוחלט עד כדי כך שהמקרא פירט: ”וְלֹא-הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לָצֵאת מֵאַרְצוֹ: כִּי-לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל, מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד-נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם.” (ספר מלכים ב' פרק כ"ד פסוק ז'). למעשה פסוק זה מהווה מעין סיכום לדמות של מצרים כאימפריה בתנ"ך, ועד לחתימתו כ-100 שנים מאוחר יותר מצרים לא תוזכר יותר כמעצמה אלא כגורם שולי.

בשנת 525 לפנה"ס נכבשה מצרים בידי הפרסים והממלכה סופחה לשטח פרס עד לשנת 404 לפנה"ס. בתקופה זו ראו המלכים הפרסים בעצמם כפרעוני מצרים בני השושלת ה-27 (אנ').

לשושלת ה-28 היה פרעה אחד: אמירתאיוס, אשר מרד בשליטים הפרסיים וחידש את השלטון המצרי במדינה.

השושלת ה-29 – שליטיה היו ממוצא מצרי, אך הסתמכו רבות על עזרת היוונים במלחמתם נגד הפרסים.

השושלת ה-30 ידועה גם כשושלת האחרונה של הפרעונים המצרים. בתקופה זו הפנו המצרים עורף ליוונים ובתגובה חברו האחרונים לפרס במלחמתה מול מצרים.

תקופה הלניסטית: שלטון בית תלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מצרים התלמיית

בשנים 305–30 לפנה"ס שלט במצרים בית תלמי, שושלת מלוכה הלניסטית. השושלת שלטה בחלק מהזמן גם על האי קפריסין ועל שטחי ארץ ישראל. השליט הראשון בשושלת היה תלמי הראשון שהיה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול. כאשר כבש אלכסנדר הגדול את מצרים ב-332 לפנה"ס, הוא הקים עיר חדשה, קרא לה אלכסנדריה, ומינה את תלמי לסטראפ (נציב) מצרים.

שושלת תלמי, בעלת האוריינטציה ההלניסטית, שלטה במצרים כ-300 שנה. למרות השליטה על מצרים, בניה אינם מצריים, וחלקם אף לא ידעו את שפת העם. שלטונם היה נגוע ביריבויות קשות בין האצילים, ומתנגדים רבים הוגלו ונרצחו.

המלכה האחרונה לבית זה הייתה קלאופטרה, שנודעה כמאהבתו של יוליוס קיסר ומאוחר יותר גם של מרקוס אנטוניוס. קלאופטרה הצליחה לשמור על עצמאותה של מצרים, אך לאחר הפסדו של אנטוניוס לאוגוסטוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס), היא התאבדה. לאחר מותה בא הקץ על בית תלמי, ומצרים הפכה לפרובינקיה רומית.