ואניטי פייר (כתב עת, 1983)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Internet-news-reader.svg ואניטי פייר
Vanity Fair
Vanity Fair Logo.svg
מו"ל הוצאת קונדה נאסט עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים הוצאת קונדה נאסט עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך Graydon Carter עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי הופעה 1913–הווה (כ־108 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה אנגלית, צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ISSN 0733-8899
www.vanityfair.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ואניטי פייר (באנגלית: Vanity Fair; מילולית: יריד ההבלים) הוא כתב עת, שיוצא לאור בארצות הברית.

הגרסה הראשונה של ואניטי פייר התפרסמה בין השנים 1913–1936. המגזין הושק מחדש בשנת 1983, הוא כולל חמש מהדורות בינלאומיות ועוסק בתרבות פופולרית, אופנה ואקטואליה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזין המקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונדה מוטרוז נאסט החל את צעדיו בתחום העיתונות כשרכש את מגזין האופנה Dress (לבוש) בשנת 1913. נאסט שינה את שם המגזין ל"לבוש ויריד ההבלים" (Dress and Vanity Fair) והוציא לאור ארבעה גיליונות של כתב העת בשם זה, לאחר שרכש את הזכות להשתמש בשם "יריד ההבלים" בארצות הברית. בשנת 1914 שינה נאסט את שם כתב העת ל"יריד ההבלים", ומינה את פרנק קרונינשילד לעורך כתב העת, תחתיו זכה כתב העת להצלחה רבה. בין היתר כתבו בעיתון סופרים רבים ובהם אלדוס הקסלי, טי. אס. אליוט, פרנץ מולנר, גרטרוד שטיין ודיונה בארנס.

בשנת 1919 מונה רוברט בנצ'לי לעורך העיתון בפועל, יחד עם דורותי פארקר שעבדה קודם לכן בכתב העת "ווג". בנצ'לי שכר את המחזאי רוברט אי. שרווד לעבוד עמו על העיתון. בשנת 1925 כבר נחשב "ואניטי פייר", לצד כתב העת "הניו יורקר", לאחד מכתבי העת המובילים בתרבות האמריקאית. במגזין כתבו הסופרים תומאס וולף, טי. אס. אליוט ופי. ג'י וודהאוס ואדוארד שטיכן צילם עבורו.

בעקבות השפל הכלכלי הגדול שאירע בשנת 1929 החל המגזין לסבול הפסדים בשל הירידה בכמות המפרסמים בו. בדצמבר 1935, בשל הירידה בפופולריות שלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, מוזג עם המגזין "ווג".

חידוש המגזין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 החליטה הוצאת קונדה נאסט להוציא את המגזין מחדש באותו השם.

המהדורה הראשונה פורסמה בפברואר 1983 (תאריך הכריכה היה מרץ), בעריכת ריצ'רד לוק, שהיה קודם סגן עורך The New York Times Book Review. לאחר שלוש גליונות הוחלף לוק על ידי ליאו לרמן, עורך הכתבות של המגזין ווג. בגיליונות הראשונים השתתפו בין השאר: גבריאל גארסיה מארקס, פרננדו בוטרו, קלמנט גרינברג, אנדי וורהול, אירווינג פן, הלמוט ניוטון, יוסף ברודסקי, פיליפ רות וסוזן סונטג[1].

בשנת 1984, מונתה, בגיל 31, העיתונאית הבריטית טינה בראון לתפקיד העורכת הראשית. בראון שינתה את הדגש של המגזין והוא החל להתמקד יותר בתרבות פופולרית ואופנה. תחת ניהלה תפוצת המגזין עלתה מ-200,000 לכ-1.2 מיליון עותקים בחודש[2]. בראון עזבה את המגזין ב-1992 והוחלפה בגריידון קרטר[3]. בראון המשיכה אחר כך בקריירה של עורכת ומול"ית מובילה[4].

כתבים ובעלי טור קבועים כללו את דומיניק דאן[5], סבסטיאן יונגר, מייקל וולף, מורין אורת וכריסטופר היצ'נס. בין הצלמים המפורסמים של המגזין נמנו ברוס וובר, אנני ליבוביץ'[6], מריו טסטינו והרב ריטס, שכולם סיפקו למגזין שורה של שערים מפוארים ודיוקנאות של עמודים מלאים של ידוענים. בין המפורסמים שבהם היה צילום השער של ליבוביץ, באוגוסט 1991, ובו דמי מור עומדת עירומה, בהריון, תמונה שכותרתה "עוד דמי מור" ונחשבת לאיקונית בתרבות הפופ[7].

בנוסף לצילומיו השנויים במחלוקת, המגזין מפרסם גם מאמרים ותחקירים במגוון נושאים. בשנת 1996 כתבה העיתונאית מארי ברנר חשיפה על תעשיית הטבק שכותרתה "האיש שידע יותר מדי". המאמר עובד מאוחר יותר לסרט "המקור" (1999), בו כיכבו אל פאצ'ינו וראסל קרואו[8]. מאמר במהדורת מאי 2005, לאחר יותר משלושים שנות מסתורין, חשף את זהותו של "גרון עמוק", אחד המקורות למאמרים ב"וושינגטון פוסט" על פרשת ווטרגייט, מה שהוביל להתפטרותו של 1974 נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון[9]. המגזין מציג נוהג לערוך ראיונות ארוכים עם ידוענים, כולל שאלון פרוסט. ראיונות בולטים כללו את: טרי האטצ'ר, שחשפה במגזין שהיא עברה התעללות מינית בילדותה[10]; הריאיון הראשון של ג'ניפר אניסטון לאחר גירושיה מבראד פיט[11]; אנדרסון קופר, שדיבר על מות אחיו[12]; והריאיון הראשון של מרתה סטיוארט לאחר שחרורה מהכלא[13].

באוקטובר 2010, פרסם המגזין תחקיר על האחיות קלייר ושרה ברונפמן, בנותיו של אדגר ברונפמן (האב), שהצטרפו לארגון אמריקאי מסתורי בשם נקסיום, הזרימו אליו מיליוני דולרים מירושתן למרות התנגדות אביהן, ותובעו את מי שיוצא נגדו[14]. אחר כך התגלה כי הארגון היה למעשה כת שעסקה בסחר במין, עבודות כפייה וסחיטה באיומים, תוך כדי התחזות לחברה המספקת שירותי שיווק[15].

במאי 2011, השיק המגזין מהדורה אלקטרונית למחשב לוח אייפד על בסיס דמי מנוי[16]

ביוני 2012, ערך המגזין תחקיר על שרה נתניהו, בו טען כי היא "מנהלת את ההצגה וחורצת גורלות"[17].

בגיליון מאי 2014, התפרסם מאמר שכתבה מוניקה לווינסקי, שכותרתו "בושה והישרדות", ובו דנה בחייה ובפרשת עם יחסיה הנשיא קלינטון[18]. זמן קצר אחר כך הכריז המגזין שלווינסקי תהיה בעלת טור, ותכתוב על נושאים רלוונטיים שמעניינים אותה[19].

ביוני 2017, פרסם המגזין ריאיון עם הטניסאית האמריקאית סרינה ויליאמס, עם תמונת שער של ויליאמס בהריון בעירום מלא[20].

בנובמבר 2017, הוכרז כי ראדיקה ג'ונס, מנהלת המערכת של מדור הספרים של הניו יורק טיימס, תחליף כעורכת הראשית את גריידון קרטר לאחר 25 שנה, ב-11 בדצמבר 2017[21].

מהדורות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם חמש מהדורות בינלאומיות של המגזין; בממלכה המאוחדת (מאז 1991), איטליה (מאז 2003, גרסה המתפרסמת מדי שבוע), ספרד (מאז 2008)[22], צרפת (מאז 2013)[23], ומקסיקו (מאז 2015).

"ואניטי פייר" גרמניה הושק בפברואר 2007 בעלות של 50 מיליון יורו, אז כתב העת החדש היקר ביותר בגרמניה מזה שנים, וההשקעה הגדולה ביותר של הוצאת קונדה נאסט מחוץ לארצות הברית. לאחר שהתפוצה ירדה מחצי מיליון לפחות מ-200,000 בשבוע, המהדורה הגרמנית נסגרה בשנת 2009[24].

דירוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואניטי פייר נוהג לפרסם רשימות של דירוגים שונים, בין היתר מאז 2004 פרסם את "רשימת המתלבשים הטובים בעולם"[25]. כך לדוגמה בשנת 2009 נבחרה מישל אובמה במקום הראשון וקרלה ברוני בשני[26]. ואניטי פייר הפסיק לפרסם את רשימת המתלבשים בשנת 2017, לאחר מינוי ראדיקה ג'ונס לעורכת ראשית[27]. דירוגים נוספים כוללים את "רשימת האנשים המשפיעים ביותר בעולם"[28], ו"רשימת האנשים המשפיעים בתקשורת ובעולם התרבות"[29].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ואניטי פייר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אדם ברוך, ואניטי פייר - הכי יפה באמריקה, כותרת ראשית, 7 בדצמבר 1983
  2. ^ בראון בכתה, העורכים והכתבים מחאו כפיים, חדשות, 6 ביולי 1992
  3. ^ בני אבני, שיחת העיר, חדשות, 6 ביולי 1992
  4. ^ ריצ'ארד ווטרס, ‏טינה בראון, היצוא הבריטי לניו יורק, באתר גלובס, 3 באוגוסט 1999
    ג'פרי פפר, ארבעה עקרונות שאפשר ללמוד מאשת תקשורת מצליחה, באתר TheMarker‏, 6 בדצמבר 2010
  5. ^ דנה שוופי, דומיניק דאן: אובססיה לרצח, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2009
  6. ^ ג'ון גאפר, ‏מה הפיל את אנני לייבוביץ'?, באתר גלובס, 28 באוקטובר 2010
  7. ^ איתי יעקב, ותודה לדמי מור, שלא שמרה בבטן, באתר Xnet‏, 10 באוגוסט 2011
    איתי יעקב, מדמי ועד בר: שערי ההיריון המוצלחים ביותר בחצי יובל, באתר Xnet
  8. ^ נילי ברקן, ‏פצ'ינו יורק אש, כמו שהוא אוהב, באתר גלובס, 13 בפברואר 2000
  9. ^ נתן גוטמן, ואשינגטון, בתום 33 שנה נחשפה זהותו של "גרון עמוק", באתר הארץ, 31 במאי 2005
    איתמר לוין, ‏הטיפ שחרץ את גורלו של ניקסון, באתר גלובס, 1 ביוני 2005
  10. ^ סוכנויות הידיעותטרי האצ'ר סבלה מהתעללות מינית בילדותה, באתר הארץ, 8 במרץ 2006
    האצ'ר מתוודה, באתר גלובס, 9 במרץ 2006
  11. ^ יובל פגי, ‏"לא היה שם אושר": ג'ניפר אניסטון מדברת על הגירושים, באתר ‏מאקו‏‏, ‏9 בדצמבר 2018‏
  12. ^ שחר סמוחה,ניו יורק, סופר קופר, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2007
  13. ^ רונן סרברניק, מרתה סטיוארט משתחררת מהכלא; בהודעה שפירסמה היא מצהירה: השהות בכלא היתה "אזהרה לחיים", באתר הארץ, 4 במרץ 2005
  14. ^ שירות גלובס, ‏תחקיר "ואניטי פייר": האחיות ברונפמן הזרימו 150 מ' ד' לכת, באתר גלובס, 18 באוקטובר 2010
  15. ^ ניו יורק טיימסבית משפט בניו יורק גזר על מנהיג כת המין "נקסיום" 120 שנות מאסר, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2020
  16. ^ סוכנויות הידיעותקונדה נאסט מסתערת על אייפד: משיקה מהדורות דיגיטליות של "ואניטי פייר" ו"ניו יורקר", באתר TheMarker‏, 10 במאי 2011
  17. ^ ואניטי פייר: "שרה נתניהו מנהלת את ההצגה וחורצת גורלות", באתר גלובס, 7 ביוני 2012
  18. ^ מוניקה לוינסקי: "הגיע הזמן לשרוף את כובע הבארט ולקבור את השמלה הכחולה", באתר הארץ, 7 במאי 2014
  19. ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, "מרצה וסורגת". מוניקה לוינסקי עושה קאמבק, באתר ynet, 20 באוקטובר 2014
  20. ^ סרינה וויליאמס מצטלמת בעירום לשער המגזין "ואניטי פייר", באתר הארץ, 27 ביוני 2017
  21. ^ Michael M. Grynbaum, Graydon Carter to End 25-Year Run as Vanity Fair’s Editor, ‏4 באוגוסט 2017
  22. ^ ניו יורק טיימסשתי עורכות בינלאומיות למהדורות האירופיות של "ואניטי פייר", באתר הארץ, 24 במרץ 2008
  23. ^ סוכנויות הידיעותקונדה נאסט תוציא מהדורה צרפתית של "ואניטי פייר", באתר TheMarker‏, 19 בספטמבר 2012
  24. ^ מייקל לואיס-, גרמניה אחרת: הסיפור המדהים על הכלכלה שנבלעה באירופה, באתר TheMarker‏, 12 בנובמבר 2011
  25. ^ ניו יורק טיימס וקאתי הורין, האם קרלה ברוני תיכנס לרשימה?, באתר הארץ, 8 באפריל 2008
  26. ^ קרן בר לב, ‏אייקוני האופנה של וניטי פייר: מישל אובמה בטופ, באתר ‏מאקו‏‏, ‏10 באוגוסט 2009‏
  27. ^ איתי יעקב, המתלבשות הטובות בעולם בכל הזמנים: 80 שנה לדירוג הנוצץ של "וניטי פייר", באתר ynet, 8 בפברואר 2021
  28. ^ סוכנויות הידיעותפייסבוק שולטת: מרק צוקרברג בראש רשימת המשפיעים של "ואניטי פייר", באתר TheMarker‏, 2 בספטמבר 2010
    סוכנויות הידיעותהשולט? לויד בלנקפיין דורג בראש רשימת החזקים של "ואניטי פייר", באתר TheMarker‏, 3 בספטמבר 2009
  29. ^ ויוי נבו. מיליארדר, באתר הארץ