ואסיף ג'והריה
 | |
| לידה |
14 בינואר 1897 ירושלים, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
1972 (בגיל 74 בערך) ביירות, לבנון |
  | |
ואסיף ג'והריה (14 בינואר 1897–1972) היה מלחין, נגן עוד, משורר והיסטוריון פלסטיני נוצרי. הוא ידוע בזכות ספר זיכרונותיו, "יומניו של ואסיף ג'והאריה", המתפרש על פני שישה עשורים מ-1904 עד 1968, ומכסה את ההיסטוריה המודרנית הסוערת של ירושלים, כולל ארבעה משטרים וחמש מלחמות.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ואסיף ג'והאריה נולד לג'ריס והילנה ברקת ב-14 בינואר 1897, חברי הקהילה הנוצרית אורתודוקסית בירושלים. אביו, ג'יריס (גירגיס), היה המוח'תאר של הקהילה האורתודוקסית המזרחית בעיר העתיקה (1884) וחבר מועצת העירייה של ירושלים, כיהן תחת ראשי הערים סלים אל-חוסייני ופיידי אל-עלמי. הוכשר כעורך דין, היה בקיא בדיני השריעה המוסלמיים ושלט במספר שפות, כולל יוונית, טורקית וערבית. הוא עבד זמן קצר כשמאי ממשלתי, אך מאוחר יותר פנה לעסקים פרטיים, והפך לחקלאי משי מצליח באל עזרייה ולבעל בית קפה. הוא גם היה יצרן איקונים מיומן ומוזיקאי חובב, מה שהביא את ואסיף ללמוד לנגן בעוד בגיל צעיר. אמו, הילנה ברקת, נצר למשפחה אורתודוקסית מובילה ממה שנודע לימים כרובע הנוצרי.[2]
מעמד המשפחה בתוך מערכת המעמדות של ירושלים בתקופה העות'מאנית מיוחס לקשרים שלהם כבני חסות של משפחת חוסייני, בעלי אדמות שהחזיקו בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים בחיים הציבוריים הפלסטינים. הם היו תלויים במשפחת חוסייני לצורך מינויים למשרות באדמותיהם ובשירות המדינה.[2]
ילדותו של ואסיף הושפעה מאוד מאביו. אביו פיקח על חינוכו של ואסיף, ובחר בתי ספר ומדריכים לילדיו. בגיל תשע פיתח עניין במוזיקה (במיוחד בנגינה בעוד) בני הזוג ג'והאריה ערכו לו חגיגת יום הולדת שבה הופיעה המוזיקאי קוסטנדי אל-סוס. זמן קצר לאחר מכן הוא ייקח שיעורי עוד, בהנחייתו של עבדול חמיד קוטאינה. בערך באותו זמן, אביו של ואסיף שלח אותו להתלמד במספרה מקומית, בין יתר ההכשרות שהשלימו את השכלתו הפורמלית ולעיתים קרובות קידמו את הקריירה המוזיקלית המתפתחת שלו.[3]
חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
השכלתו של ואסיף מהווה דוגמה למגוון התרבותי של ירושלים. כתביו של ואסיף שיקפו, "... מידה ניכרת של חינוך פורמלי. . . שפתו המלוטשת, הדמיון הפיוטי העשיר שלו."[5] בין בתי הספר והמקצועות שלמד היו:
I. בית הספר דבאגה (של הכנסייה הלותרנית) עד 1909, ולימודיו כללו: דקדוק ערבי בסיסי, הכתבה, קריאה וחשבון.
II. בית הספר הלאומי של דוסטוריה, מוסד פרוגרסיבי בניהולו של ח'ליל א-סכאכיני. כאן למד את מקצועות החינוך הגופני, אנגלית, צרפתית, וטורקית.[6] כמו גם לימודי קוראן, שעזרו לו ללמוד אחר כך מוזיקה ושירה ערבית.[5]
III. בית הספר אל-מוטראן, שם עודד אותו חוסייני נדיב ללמוד אנגלית.[5]
השכלתו של ואסיף חשובה בהקשר למידת הגיוון בתוך ירושלים. הוא היה נוצרי שלמד במוסדות נוצריים ומוסלמיים כאחד, שם למד את שפות המזרח התיכון ואירופה כאחד, את הטקסטים של התנ"ך והקוראן.
סיפור חינוכו של ג'והאריה מדגים את נזילות הגבולות באימפריה העות'מאנית בימי נעוריו של ג'והאריה. בעולם העכשווי זהויות האנשים ותפקידיהם החברתיים והפוליטיים קבועים יחסית. בעולם נעוריו של ג'והאריה, הגבולות המפרידים בין חייהם של נוצרים או יהודים למוסלמים היו זורמים יותר, וכך גם גבולות חברתיים עירוניים והגבולות המפרידים בין דרכי חיים מודרניות מסורתיות כביכול. - גלווין, המזרח התיכון המודרני: היסטוריה[7]
קריירת מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקריירה המוזיקלית של ואסיף החלה בגיל תשע. הוא חונך על ידי מוזיקאים שונים מירושלים. הקריירה המוזיקלית של ואסיף חשפה אותו לתרבויות שונות של האזור וגם במערב. הוא פיתח יחסים קרובים עם עמיתים מוזיקאים שהגיעו מלבנון, מצרים, סוריה, טורקיה ורוסיה. הוא ניגן עם ולמען נוצרים, מוסלמים ויהודים. שיתוף הפעולה של אמנים באותה תקופה חצה את הזהות האתנית והעדתית.[8]
השכלתו והקריירה המוזיקלית של ואסיף עמדו בסימן ההשפעה הגוברת של תרבות אל-נהדה[9]
יומניו של ואסיף ג'והאריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"יומניו של ואסיף ג'והאריה" מתארים תקופה המאופיינת בשינוי פוליטי וסוציו-אקונומי נרחב בתוך העיר ירושלים. בתחילת המאה העשרים החלה עידן המודרניות בירושלים, שהתבטא בהתקדמות הטכנולוגיה, התעשייה, הממשל, התשתיות, האמנויות והחינוך.[10] כתביו של ג'והאריה משמשים מקור ראשוני רב ערך שסייע לחקר התקופה; בעיקר על השפעות המודרניזציה ותפקידן של האתניות והזהויות העדתיות במהלך התקופה.
מודרניזציה בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיר ירושלים, בתחילת כתיבתו של ג'והאריה בשנת 1904, תוארה כנקודה כושלת בשולי האימפריה העות'מאנית. ככזו, העיר נכנסה מאוחר יחסית לעידן מודרניזציה של המאה התשע-עשרה, וג'והאריה היה עד לשינוי זה.[11] המודרניזציה של ירושלים הביאה לעלייתם של מעמדות חדשים בחברה, כמו בעלי קרקעות עשירים והקמת מועצות עירוניות בערים ברחבי האימפריה העות'מאנית, עד סוף המאה התשע-עשרה.[6]
סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
"יומניו של ואסיף ג'והאריה" הם אוסף קורותיו של ג'והאריה המתפרשים על פני שישה עשורים (1904–1968), של ההיסטוריה המודרנית הסוערת של ירושלים, המכסה ארבעה משטרים וחמש מלחמות.[12] הוא חווה תקופות יוצאות דופן, אך הוא עצמו לא נמנה עם האליטה הפוליטית או התרבותית של ירושלים.[10] עם זאת, חשיבות כתביו של ג'והארי מיוחסת למעמדו של כחבר רגיל בחברה. מעמדו החברתי בא לידי ביטוי בתוך סגנון כתביו, הזיכרונות כתובים ברובם בסגנון האנקדוטלי של החכוואתי (מספר סיפורים) שהרשים אותו בילדותו.[12] הטקסט של היומנים עמוס בפרשנות ובביקורות חברתיות על התרבות, הפוליטיקה החברתית-כלכלית של ירושלים. הוא תיעד את חיי היום יום בצומת קריטי בתולדות העיר.[10]
סלים תמרי על חשיבות "יומניו של ואסיף ג'והאריה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
אינטראקציה חברתית בין תושבי ירושלים בתחילת המאה העשרים נטענה על ידי חוקרים רבים כפי שהוגדרו על ידי,
החלוקה האתנית של ארבע קהילות: מוסלמית, נוצרית, ארמנית ויהודית. ברבעים אלה, טוענים הדיווחים המקובלים, הצמתים החברתיים היו פחות או יותר בלעדיים, מוגדרים פיזית ומחוזקים על ידי מנגנונים של עזרה הדדית, התמחות במלאכה, חגיגות פולחן, מערכות חינוך פנימיות ומעל לכל, כללי האנדוגמיה הקהילתיים. —סלים תמרי, " וסיף ג'והאריה, מוזיקה פופולרית ומודרניות מוקדמת בירושלים "[13]
עם זאת, הופעתם של כתבי ואסיף ג'והאריה סיפקו לחוקרים כמו סלים תמרי מקור ראשוני המסוגל להפריך טענה כזו. באמצעות התיעוד של ג'והאריה, תמרי טוען לחולשת הפרדיגמה, הנאמרת לעיל ומציעה,
המודרניות של ירושלים הייתה מאפיין של הדינמיקה הפנימית בעיר העות'מאנית ומציעים שהמבנה החברתי של העיר המוקפת חומה היה הרבה יותר נזיל ממה שמקובל לחשוב; בנוסף, "אני מציע ששיטת הרבעים המרמזת על חלוקת העיר העתיקה לתחומים קהילתיים הוכנסה ונכפתה רטרואקטיבית על העיר על ידי תקנות קולוניאליות בריטיות."[13] —סלים תמרי, "וסיף ג'והאריה, מוזיקה פופולרית ומודרניות בירושלים".
תמרי מתייחסת לסצנת התרבות של העיר כאל "היברידית" של זהויות אתניות ועדתיות שונות,
במקרה של ירושלים העות'מאנית שלפני המלחמה... העיר טיפחה זהות קהילתית, תודעה הקהילתית קדם-לאומית המתחרה בלאומיות הערבית שהחלה להתחזק אך עם סממנים מקומיים פלסטינים וכן תנועה יהודית ציונית עוברית.[14] —סלים תמרי, "וסיף ג'והאריה, מוזיקה פופולרית ומודרניות בירושלים".
הניסיון של ואסיף בקרב קבוצות אתניות ועדתיות שונות היה ברובו ידידותי. הוא למד ערבית וקוראן, שיחק עם מוסלמים, טורקים, אירופאים והתייחס ליהודים כאל אבנא אל-בלד (בני המדינה), 'בני הארץ', 'יהוד אולאד ערבי' (יהודים, בנים של ערבים)." [15] הטיעון של תמרי משמש כדחייה של הנרטיב הקונסטרוקטיביסטי, וטוען בעד מודל מבני בהבנת החברה בירושלים בתחילת המאה. תקופה של מודרניזציה, שליטה אימפריאלית תחת שיטת המנדט הבריטי אחראית לגבולות הקהילתיים של ירושלים בעידן המודרני.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Tamārī, Salīm (2008), Mountain Against the Sea: Essays on Palestinian Society and Culture, University of California Press, ISBN 978-0-520-25129-8 "A Musician´s lot"; p.71 ff.
- Salim Tamari. "Ishaq al-Shami and the Predicament of the Arab Jew in Palestine".
- Salim Tamari. "Jerusalem's Ottoman Modernity: The Times and Lives of Wasif Jawhariyyeh".
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דליה קרפל, זכרונות של מושל ירושלים, ג'נטלמן בריטי, בשנות העשרים של המאה שעברה, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2010
- ^ 1 2 Tamari, "Jerusalem's Ottoman Modernity: The Times and Lives of Wasif Jawhariyyeh", Jerusalem Quarterly, Summer 2000; Issue 9, p. 1.
- ^ Tamari, "Jerusalem's Ottoman Modernity", Jerusalem Quarterly, Summer 2000; Issue 9, p. 33.
- ^ William McClure Thomson (1860): The Land and the Book: Or, Biblical Illustrations Drawn from the Manners and Customs, the Scenes and Scenery, of the Holy Land, Vol II, p. 578.
- ^ 1 2 3 Tamari, Salim, "Wasif Jawhariyyeh, Popular Music and Modernity in Jerusalem", in Rebecca Stein and Ted Swedenberg (eds), Palestine, Israel, and the Politics of Popular Culture. Durham: Duke University Press, 2006, p. 33.
- ^ 1 2 Gelvin, James L. The Modern Middle East: A History. New York: Oxford University Press, 2008, p. 103.
- ^ Gelvin (2008), p. 105.
- ^ Tamari, "Wasif Jawhariyyeh, Popular Music and Modernity in Jerusalem" (2006), pp. 42-44.
- ^ Gelvin (2008), p. 106.
- ^ 1 2 3 Gelvin (2008), p. 100.
- ^ Gelvin (2008), p. 101.
- ^ 1 2 Tamari, "Wasif Jawhariyyeh, Popular Music and Modernity in Jerusalem" (2006), p. 30.
- ^ 1 2 Tamari, "Wasif Jawhariyyeh, Popular Music and Modernity in Jerusalem" (2006), p. 28.
- ^ Tamari, "Wasif Jawhariyyeh, Popular Music and Modernity in Jerusalem" (2006), p. 29.
- ^ Tamari, Salim, "Ishaq al-Shami and the Predicament of the Arab Jew in Palestine", Jewish Quarterly, August 2004, issue 21.