והארץ הייתה תוהו ובוהו: תולדות ארץ ישראל

והארץ הייתה תוהו ובוהו: תולדות ארץ ישראל
סוגה	תעודה
מנחים	מהרטה ברוך; עומר סרגי ; מרב בטיטו; גיא שטיבל ; יואב בר לב ; ניסים מוסק ; עמית ראם ; יסכה הרני ; ישי גולן
ארץ מקור	ישראל
מספר עונות	1
מספר פרקים	15
הפקה
עורכים	איתי לנדסברג נבו
מוזיקה	אבי בללי
אורך פרק	55–57 דקות
שידור
רשת שידור	הערוץ הראשון
תקופת שידור מקורית	6 בנובמבר 2016; – 19 בפברואר 2017
קישורים חיצוניים
	דף התוכנית ב-IMDb

והארץ הייתה תוהו ובוהו: תולדות ארץ ישראל היא סדרת טלוויזיה תיעודית של הערוץ הראשון, העוסקת בתולדות ארץ ישראל מהתקופות הפרהיסטוריות, תקופות האדם הקדמון ועד התקופה העותמאנית, הסדרה שודרה בערוץ הראשון והופקה על ידי רשות השידור. הסדרה הציגה את החלק השלישי והאחרון במסגרת הסדרות "עמוד האש", שעסקה בתולדות הציונות, ו"תקומה", העוסקת בהיסטוריה של מדינת ישראל.

הסדרה עלתה לשידור בערוץ הראשון ב-6 בנובמבר 2016. היא כוללת 15 פרקים באורך 55–57 דקות. בסדרה משתתפים ארכאולוגים והיסטוריונים בכירים מהאקדמיה ומרשות העתיקות.

ב-3 בנובמבר 2020 פרסם תאגיד כאן שלסדרה הוסף תרגום בעברית ובערבית והיא זמינה עם התרגומים באפליקציה של תאגיד כאן.^[1]

הפקת הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להפקת הסדרה עלה בשנת 2000, הארכאולוג רוני רייך הציע את הרעיון ליהודה קווה שהיה מנהל התוכניות הדוקומנטריות בערוץ הראשון. נכתב מתווה, אבל הוא לא התממש בגלל בעיות תקציב. בשנת 2012, עם מינויו למנהל התוכניות, העלה יואב גינאי את הרעיון להפקת הסדרה בפני ועדת התוכן של רשות השידור ועם אישורה החל לקדמו ב-2014 מצא איתי לנדסברג נבו את התכתובת בארכיון. לנדסברג ורייך עבדו על מתווה התוכנית שהיה גדול יותר מהמתווה המקורי. ולאחריו הערוץ יצא במכרז ונבחרו מפיקים שונים, כשכל מפיק בחר את המומחים שילוו את ההפקה שלו.

הפקת הסדרה נמשכה כשלוש שנים, והשתתפו בה שישה מפיקים ועשרה במאים. עורך הסדרה הוא איתי לנדסברג נבו והיועץ המדעי היה הארכאולוג פרופ' רוני רייך, מפיקי הפרקים השונים הם: רון כחלילי, שרון שביט, ליזקה אסא, טובי ארבל, שמי שינפלד ונפתלי גליקסברג. במאי פרקי הסדרה השונים הם: רון כחלילי, יפעת קידר, הגר קוט, אבי המי, אורי שין, עומר יפמן, גיל קרני, טובי ארבל, אורי בורדא, ניסים מוסק ואבי אמבר. הסדרה כוללת צילומים מאתרים ארכאולוגיים שונים בארץ ישראל וכן אתרים במדבר סיני, ירדן, מצרים, אפריקה, עיראק, טורקיה, יוון, איטליה, צרפת ואנגליה.

בסיומו של כל פרק, שודר דיון על הנושאים שהוצגו בפרק, בשידור חי ברשת ב'. בדיון לקחו חלק מפיקי הפרק וכן חלק מאנשי המדע שהשתתפו בו. הציבור הוזמן לצלצל ולשאול שאלות בזמן השידור וכן להעלות שאלות בדף הפייסבוק של הסדרה. פרקי הסדרה הועלו גם לאתר יו טיוב.

בנוסף נעשה שיתוף פעולה עם רשות העתיקות, ושלושה פרקים הוקרנו בהקרנות בכורה ברחבי הארץ בשיתוף היוצרים. במגדל דוד בירושלים, ב-13 בדצמבר 2016, ובבית גבריאל על גדות הכנרת ב-14 בדצמבר 2016, הפרק "בין עצמאות לחורבן" העוסק מכיבוש רומא ועד נפילת מצדה. באולמות האבירים בעכו הוקרן ב-18 בדצמבר 2016, הפרק "צל, חרב ורוח הקודש" העוסק בתקופה הצלבנית בארץ ישראל.

פרקי הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק 1 - "שחר האדם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר לראשונה ב-6 בנובמבר 2016. הפרק עוסק בתקופות פרהיסטוריות (התקופה הפלאוליתית, התקופה האפיפלאוליתית והתקופה הנאוליתית) ומציג את האבולוציה של האדם בארץ ישראל. הנושאים המרכזיים הם תחילת יציאת האדם מאפריקה דרך ארץ ישראל, ולאחר מכן הופעת האדם הניאנדרטלי וההומו סאפיינס. מוזכרים שרידי בעלי החיים הקדומים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות, גילוי והשימוש באש, המעבר מתרבות של ציידים-לקטים ניידים להתיישבות קבע בסוף התקופה האפיפלאוליתית (התרבות הנאטופית), ולבסוף המהפכה החקלאית, ביות בעלי חיים, ביות צמחי בר לתועלת האדם.

המידע מוצג באמצעות ממצאים שנמצאו באתרים ארכאולוגים שונים. האתרים המוצגים הם: גשר בנות יעקב, מערת קסם, תל עובדיה, אתרי נחל מערות, ברכת רם שבה נמצא הפסלון ונוס מברכת רם ששימש כנראה למטרות סמליות או דתיות. בנוסף נערכו גם צילומים במוזיאון הלאומי של אתיופיה, בו נמצא השלד של לוסי - שלד מאובן של הומיניד שגילו מוערך ל-3.2 מיליון שנים. צילומים נערכו גם במחסני אוצרות המדינה של רשות העתיקות בבית שמש של ממצאים שנמצאו באתרים ומאוחסנים שם. מוזיאון ישראל ומוזיאון האדם הקדמון, שבו נמצא שלד של אישה עם כלב שנמצא באתר עינן ומתוארך לתרבות הנאטופית, תרבות שהתקיימה כ-15,000 עד 11,700 שנים לפני זמננו.

במאי ומפיק פרק 1 הוא רון כחלילי, עורכת: שרה סלומון, צלם: עודד קירמה, עורכת תוכן ותחקיר: רינה ראש. יועץ תוכן: מאיר שניצר. היועצים המדעיים של הפרק הם: הארכאולוגית פרופ' אמריטוס נעמה גורן-ענבר ופרופ' דני נדל מאוניברסיטת חיפה.

אנשי האקדמיה שהשתתפו בפרק הם: הארכאולוגים פרופ' גונן שרון ממכללת תל-חי, פרופ' נעמה גורן-ענבר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, נטליה גובנקו אוצרת התקופות הפרהיסטוריות ברשות העתיקות, ד"ר דני נווה, פרופ' רן ברקאי מאוניברסיטת תל אביב, פרופ' מינה עברון מאוניברסיטת חיפה, ד"ר חמודי חלאילה מרשות העתיקות, פרופ' גיא בר עוז מאוניברסיטת חיפה, פרופ' אבי גופר מאוניברסיטת תל אביב, פרופ' יואל רק ופרופ' ישראל הרשקוביץ מהמחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה אוניברסיטת תל אביב, מיכה חנונה מארגון "בני אדמה" וממיטו ילמה מהמוזאון הלאומי של אתיופיה.

פרק 2 - "שחר האמונה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר לראשונה ב-13 בנובמבר 2016. טווח הפרק הוא מהתקופה הכלכוליתית (תקופת האבן והנחושת) ועד סוף תקופת הברונזה המאוחרת, טווח תאריכים הכולל גם את תקופת האבות. הדגש של הפרק הוא תחילת האמונה, אמונה באלים רבים ותחילת האמונה באל אחד.

הפרק מציג את מורכבותה של התרבות הכלכוליתית שהתקיימה לערך בין 4500 לפנה"ס ועד 3500 לפנה"ס, היכולת הטכנולוגית הגבוהה שבאה לידי ביטוי במטמון נחל משמר שנמצא במדבר יהודה, היבטים פולחניים שבאו לידי ביטוי במקדש הכלקוליתי בעין גדי, והקבורה בבתי קברות כפי שנמצאו בגלוסקמאות במערת הקבורה הכלקוליתית שנמצאה בפקיעין. תחילת העיור בארץ ישראל בתקופת הברונזה הקדומה (טווח תאריכים 3500–2500 לפנה"ס), ריבוד חברתי, הקמת מקדשים ומזבחות, ושליטה על טריטוריה סביב העיר, שבאו לידי ביטוי בתל ערד ובתל מגידו. לאחר פער של 500 שנים, החלה תקופת הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת, שבהן חזרו הערים לארץ ישראל. במקביל במסופוטמיה קמו תרבויות גדולות כמו שומר, אכד ובבל. הוקמו שם ערי ענק והומצא כתב היתדות אשר שימש בתחילה למסמכים כלכליים, ולאחר מכן גם לאפוסים דתיים, כמו עלילות גילגמש, הכולל בתוכו סיפור המזכיר את סיפור המבול (אתרחסיס שולח את העורב, את היונה ואת הסנונית, לראות האם הים נסוג) . במצרים העתיקה קמה תרבות מפותחת שכללה את הכתב ההירוגליפי וארץ ישראל הייתה ארץ מעבר בין תרבויות אדירות והושפעה מהן. השתלטות החיקסוס, שהיו כנענים, על מצרים העתיקה במאה ה-18 לפנה"ס, הקמת העיר אווריס וגירושם משם.

בתל חצור הייתה עיר כנענית גדולה שכללה מקדשים. החלו ניצני המונותאיזם, האמונה בסין, אל הירח, שהיה האל של העיר אור וכן של חרן - שמות המוזכרים במקרא בהקשר של אברהם. צמיחת ערי מדינה בכנען שבאו ליד ביטוי במכתבי אל-עמארנה (מכתבים שנשלחו על ידי שליטי כנען למלכי מצרים, ומעידים על היותה של כנען כבת חסות של מצרים. התעודות/שברי החרס נמצאו באדמת אל-עמארנה שבמצרים) . בתקופה זאת כנען הייתה פרובינציה מצרית. בירושלים נחפרה נקבה כנענית שהובילה את מי מעיין הגיחון לירושלים, הבנייה המסיבית בנקבה מצביעה על יכולת טכנולוגית גבוהה של הכנענים. בכנען התקיים סחר בינלאומי שכלל יצוא יינות, טקסטילים ועוד. המצאת האלפבית פרוטו-כנעני. הפרק מסתיים בדיון על מקור ישראל הקדום, שנת 1200 לפנה"ס.

במאי, תסריטאי ומפיק: רון כחלילי, עורכת: שרה סלומון, צלם: עודד קירמה, עורכת תוכן ותחקיר: רינה ראש, יועץ מדעי: ד"ר יובל גדות, יועץ תוכן: מאיר שניצר. היועצים המדעיים של הפרק הם: ד"ר שרון צוקרמן מהאוניברסיטה העברית ופרופ' איילת גלבוע מאוניברסיטת חיפה.

אנשי האקדמיה שהשתתפו בפרק הם: הארכאולוגים פרופ' יובל גורן, פרופ' רפאל גרינברג ופרופ' ישראל פינקלשטיין, שלושתם מאוניברסיטת תל אביב. ההיסטוריון פרופסור יורם כהן מאוניברסיטת תל אביב, הארכאולוג פרופ' אמנון בן-תור מהאוניברסיטה העברית, חוקר המקרא פרופ' יאיר זקוביץ מהאוניברסיטה העברית. הארכאולוג פרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה, ד"ר אסף יסעור-לנדאו מאוניברסיטת חיפה, האגיפטולוגית פרופ' אורלי גולדווסר מהאוניברסיטה העברית, ד"ר גלית ליטני נבות וד"ר מיכאל סבן, שניהם מרשות העתיקות, וכן העיתונאי והנוסע צור שיזף.

פרק 3 - "שחר האומה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר לראשונה ב-20 בנובמבר 2016. הפרק עוסק בתקופת ההתנחלות, המקבילה לספר יהושע וספר שופטים במקרא, המלכת שאול המלך ותחילת מלכות בית דוד עם עלייתו לשלטון של דוד המלך. טווח הזמן הוא 1000-1200 לפנה"ס.

הפרק עוסק בוויכוח בין הארכאולוגים לגבי תהליך ההתנחלות בארץ ישראל, האם היה כיבוש או התנחלות הדרגתית. האם הישראלים הגיעו ממקום אחר, או שעיקר הישראלים הגיעו מתוך הכנענים. ויכוח נוסף נסוב על קיומה וגודלה של ממלכת דוד המלך - האם התקיים כדמות היסטורית ואם כן - האם מלך בממלכה גדולה או בממלכה מקומית קטנה באזור ירושלים. תקופה של משבר עולמי שהביא לקריסת ממלכות כמו החתים וחורבן אוגרית, ולתזוזת אוכלוסיות.

האתרים הארכאולוגים המופיעים בפרק הם: עזבת צרטה בו מצאו שרידים מן המאה ה-10 לפנה"ס ומתקופות קדומות יותר, וזוהו ביישוב שלוש תקופות התיישבות מימי ההתיישבות הישראלית, תל חצור שבתקופה זאת ירדה מגדולתה והייתה בשלה לכיבוש שריפתה וחורבנה, מזבח הר עיבל, בו הוצג הוויכוח בין הארכאולוגים האם היה המזבח שבו זבחו בני ישראל לאחר מעבר הירדן, או אתר אחר. תל צפית שבו נמצא העיר הפלשתית גת, המציג את ההתיישבות הפלשתית בארץ ישראל כחלק מפלישת גויי הים, במקביל להתיישבות הישראלית. מוצגת גם מצבת ישראל, בה הוזכר לראשונה בממצא ארכאלוגי, השם "ישראל". חירבת קייאפה שחופריה זיהו בה אתר ארכאולוגי מתקופת הברזל, ראשית תקופת ממלכת ישראל המאוחדת. עיר דוד כולל הוויכוח היכן באמת שכנה העיר המקורית. בנוסף הוצגו גם טיילת החומות, מכון המקדש, הרובע היהודי בירושלים, מוזיאון ישראל וכן ממצאים במחסני רשות העתיקות בבית שמש.

במאי הפרק הם: יפעת קידר ורון כחלילי, עורכת: שרה סלומון, צלם: עודד קירמה, עורכת תוכן ותחקיר: רינה ראש. מפיק ותסריטאי: רון כחלילי, יועץ מדעי: ד"ר יובל גדות, יועץ תוכן: מאיר שניצר.

אנשי האקדמיה שהשתתפו בפרק הם: הארכאולוגים פרופ' אמנון בן תור, פרופ' ישראל פינקלשטיין, ד"ר יובל גורן, פרופ' אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה, פרופ' אסף יסעור- לנדאו, פרופ' אהרון מאיר מאוניברסיטת בר-אילן, פרופ' עמיחי מזר מהאוניברסיטה העברית, פרופ' יוסף גרפינקל, ההיסטוריון פרופ' עודד ליפשיץ מאוניברסיטת תל אביב, ד"ר עומר סרגי מאוניברסיטת תל אביב. שרה ברנע, הרב ישראל אריאל ממכון המקדש והמדריך יהודה כהן. יועץ למחלקת התעודה: פרופסור עודד ליפשיץ.

פרק 4 - "מעצמה אזורית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר לראשונה ב-27 בנובמבר 2016. הפרק עוסק בתקופת ממלכת ישראל הצפונית ותקופת הזמן היא בין 1000 לפנה"ס עד 720 לפנה"ס.

בין הציר המקראי לממצאים הארכאולוגיים והכתובים החוץ-מקראיים התרחשו מהמאה ה-10 לפנה"ס ועד 720 לפנה"ס אירועים שעיצבו את ממלכת ישראל כמעצמה אזורית. לפני כשלושת אלפים שנה, במאה ה-10 לפנה"ס, שלטה באזור צפון ארץ ישראל ממלכת ישראל הצפונית, שהשתרעה בשיאה מצפון הגליל לאורך מישור החוף ועבר הירדן המזרחי, גבולה הדרומי נשק לממלכת יהודה ושלוחותיה הגיעו עד מדבר סיני. המקרא מספר שממלכת ישראל קמה לאחר שנקרעה ממלכת המלך דוד לשניים בתקופת נכדו רחבעם, בנו של המלך שלמה. עדויות היסטוריות מתארות את בתי המלוכה העוצמתיים ששלטו בממלכה: שושלת המלך עמרי, המבסס את שלטונו בהפיכה צבאית ומקים בירה חדשה – העיר שומרון - שבה הופיעו הפאר והגדולה של ממלכה עשירה וקוסמופוליטית. בתקופת אחאב, בנו של עמרי, צומחת הממלכה לכדי מעצמה אזורית עשירה, בעלת הצבא הגדול בלבנט, שמנהלת מערכת בריתות וכיבושים עם שכנותיה בצפון: צור, צידון וארם דמשק, במזרח: מואב ועמון ובדרום: ממלכת יהודה. יחסי ממלכת ישראל עם ממלכת יהודה - האחות הדרומית והקטנה - הם יחסי חסות והשפעה פוליטית-מדינית, לעיתים בדיפלומטיה ולעיתים בכוח. כשמופיע האיום המרכזי על אזור הלבנט בדמות האימפריה האשורית, כרת המלך אחאב ברית עם הממלכות השכנות כדי להיאבק בצבא האשורי שפלש לאזור. יורם, בנו של אחאב, המלך האחרון לבית עמרי, מת בקרב מול האשורים והגנרל יהוא, שהיה מצביא בצבאו, תפס את השלטון. בשנת 842 לפני הספירה חיסל יהוא את בית עמרי והקים שושלת מפוארת שהביאה את הממלכה לשיא של צמיחה. האימפריה האשורית המשיכה את התפשטותה והחריבה את כל ערי ישראל, בהן מגידו (ארמגדון), שבה על פי הברית החדשה יגיע העולם לסופו. בשנת 720 לפנה"ס השמידו האשורים את עיר הבירה שומרון, הגלו את האצולה ואת האינטלקטואלים ומחקו את ממלכת ישראל.

האתרים הארכאולוגים המופיעים בפרק הם: שומרון, תל רחוב ותעשיית יצור הדבש בתל, ערוער בממלכת ירדן, העיר שומרון בירת ממלכת ישראל, תל יזרעאל, תל מגידו, בקעת תמנע, תל בית צידה שהייתה בירת ממלכת גשור, תל דור שהייתה עיר פיניקית בעלת נמל עשיר ששרידיו נמצאים למרגלות התל מתחת למים, תל דן וכתובת תל דן שנמצאה בה. בנוסף הוצגו גם ממצאים ממחסני רשות העתיקות בבית שמש, מוזיאון המזגגה בנחשולים, המעבדה לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מוזיאון ישראל בירושלים ומוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

במאית הפרק היא: הגר קוט, עורכת: שרה סלומון, מפיקה: שרון שביט, צלמים: עודד קירמה ואיתן נדל, תחקיר: גולן שלוי, ייעוץ מדעי והנחיה: ד"ר עומר סרגיי.

אנשי האקדמיה שהשתתפו בפרק הם: הארכאולוגים פרופ' ישראל פינקלשטיין, פרופסור עודד ליפשיץ, ד"ר עומר סרגיי מאוניברסיטת תל אביב, פרופסור אמריטוס יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס עמיחי מזר, פרופ' איילת גלבוע, פרופ' אסף יסעור-לנדאו, ד"ר ארז בן יוסף, פרופ' רמי ערב, ד"ר זאב משל.

פרק 5 - "ממלכות לגלות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר לראשונה ב-4 בדצמבר 2016. הפרק עוסק בממלכת יהודה ותקופת הזמן היא בין 1000 לפנה"ס עד 586 לפנה"ס חורבן ירושלים.

בין הסיפור המקראי של ממלכת יהודה כפי שבאים לידי ביטוי במקרא לבין הממצאים הארכאולוגיים כפי שבאים לידי ביטוי בחפירות הארכאולוגיות השונות, ובממצאים הקשורים לממלכת ישראל. על פי המקרא שנכתב מזווית יהודאית, ממלכת ישראל התפלגה מממלכת יהודה ונראית כמשנית לה. ומוצגת במקרא כממלכה גדולה ששטחה היה מדן ועד אילת. לדעת הארכאולוג פרופ׳ ישראל פינקלשטיין הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על מצב אחר, והצגת הדברים נעשים על פי שיטתו: ממלכת ישראל כממעצמה אזורית חזקה ואילו ממלכת יהודה, היא ממלכה קטנה שבתחילתה שלטה רק על ירושלים ושטחים הקרובים אליה. הממלכה נוסדה במאה ה-10 לפנה"ס. הגרעין הקדום של העיר נמצא בעיר דוד והיא נוסדה על ידי דוד המלך כשעל הר הבית ניצבו המקדש וארמון מלכי בית דוד. השרידים בעיר דוד לא מצביעים על מלך מסוים, אבל נמצאה בעיר דוד בנייה מונומנטלית "מבנה האבן המדורג" המצביע על ראשיתה של המלוכה. אבל עדיין בעיר קטנה. ממערב לממלכת יהודה השטח היה בשליטתה של העיר גת הפלשתית שהייתה העיר הגדולה בארץ ישראל במאה ה-10 לפנה"ס בגודל של 500 דונם. העיר נהרסה לאחר שחזאל מלך ארם דמשק שמלך בסוף המאה ה-9 לפנה"ס, הגיע לאזור לאחר מותו של אחאב מלך ישראל, והרס אותה.

הריסת העיר גת אפשרה לממלכת יהודה להתפשט דרומה ומערבה לאזור שבו שלטה קודם גת. ממלכת יהודה הקימה את העיר לכיש שהייתה העיר הגדולה והחשובה בערי ממלכת יהודה לאחר העיר ירושלים. ממלכת יהודה הקימה סדרה של מצודות כמו בתל ערד שהגנו על צידה המזרחי כנגד ממלכת אדום וקבוצות נוודים. במחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס התחזקה ממלכת אשור שכבשה את ארם דמשק והרסה את ממלכת ישראל. מלך יהודה אחז העדיף להשתעבד לממלכת אשור ולא להילחם בה. הצורך להעלות מס לאשור הכריח אותה לפתח את הכלכלה שלה כדי שיהיו לה מקורות לתשלום מס. בירושלים חל גידול רב באוכלוסייה, שמקורו כנראה בתושבי ממלכת ישראל ושטח העיר גדל מאוד. הגידול בשטח הביא גם לבניית החומה הרחבה שהקיפה את העיר ונבנתה על ידי המלך חזקיהו שמלך ברבע האחרון של המאה ה-8 לפנה"ס, במסורת יהודאית. שיא ההתפשטות של ממלכת יהודה הביא אותה גם לספר המדבר לתל באר שבע.

בירושלים במסגרת ביצור העיר נחצבה על ידי חזקיהו נקבת השילוח. על פי המקרא חזקיהו ביצע בממלכה רפורמה דתית שמטרתה הייתה לרכז את הפולחן בירושלים ולחזק את מעמדה. חלק מהחוקרים טוענים שלא הייתה רפורמה דתית בירושלים. בערד נמצא מזבח ללא כל פסל או צלמיות, וההנחה היא שמי ששרת בערד היו כהנים שנשלחו מירושלים והעדר פסל הוא הוכחה שכבר בשלב זה דת ישראל התייחדה בהיעדר הגוף. גם בתל באר שבע נמצא מזבח שנמצא מפורק. חלק מהיסטוריונים טוענים שמזבח מפורק זה מעיד על הרפורמה שביצע חזקיהו. חזקיהו כרת ברית עם מצרים כדי למרוד באשור. סנחריב במסע המלחמה שלו בשנת 701 לפנה"ס. המיט חורבן קשה על ערי הממלכה היהודאיות בראשן לכיש ועזקה. המצור על לכיש מתואר בתבליט לכיש המראה על החשיבות הגדולה שייחסו האשורים לכיבוש העיר. את ירושלים לא כבש סנחריב, על פי המקרא מפני שמלאך האלוהים הכה את מחנהו של רבשקה. אירוע זה נותן לירושלים עליה גדולה, ומעמיד אותה בעמדה ייחודית ויוצר את המיתוס של קדושת ירושלים. במציאות ההיסטורית המרד של חזקיהו נכשל והוא מעלה מס כבד לסנחריב והממלכה נותרה משועבדת לאשור. לאחר חזקיהו עלה לשלטון בנו המלך מנשה בתקופתו השתקמה הממלכה מהחורבן, תחת פיקוח האשורים שבנו ארמון מפואר ברמת רחל. במקרא התדמית שלו היא שלילית כמלך חוטא. הממצאים הארכאולוגיים מראים תמונה אחרת של פיתוח הממלכה ושיקומה והשתלבותה במרחב. במנזר סנט אטיין נמצאה מערכת קבורה מפוארת ששימשה את עשירי ירושלים מהתקופה הזאת. במערות שבכתף הינום, נמצאו לוחיות ברכת כהנים שיש בהן הצהרה על אמונה באלוהים. על פי המקרא המלך יאשיהו ציווה לעשות שיפוץ במקדש ומצא בו את ספר דברים שבעקבותיו ציווה לעשות רפורמה פולחנית כולל הרס המקדשים האחרים. על פי הממצאים הארכאולוגיים, מלכי אשור כרתו בריתות עם המלכים שהיו כפופים להם, יש דמיון בין נוסח הבריתות שכרתו מלכי אשור לנוסח בספר דברים, ועל פי הארכאולוגים, הם היוו השראה לנוסחים בספר דברים בכינון הברית בין אלוהים לעם ישראל.

בסוף המאה ה-7 לפנה"ס מתלכדות ממלכות רבות במאבק כנגד שלטון האשורים. במסופוטמיה עלה כוחה של בבל הבבלים כבשו את האימפריה האשורית והיא נעלמה. התנהל מאבק בין הבבלים ממזרח לנהר הפרת ומצרים העתיקה ממערב לפרת. בשנת 609 לפנה"ס התנהל קרב מגידו, המלך נכו השני עבר דרך ארץ ישראל ויאשיהו נלחם נגדו ונהרג בקרב. המלך הצדיק האחרון מת, ומתחיל המיתוס בברית החדשה של ארמגדון ממקום זה במגידו יצמח המלך הצדיק הבא. ב-609 לפנה"ס עלה לשלטון בבבל נבוכדנצר השני לשלטון. הוא נלחם במצרים, ניצח אותם וביסס את השלטון הבבלי עד עזה. סביב 590 לפנה"ס מצרים מתחזקת, והממלכות הקטנות חיפשו דרך להיפטר מהשלטון הבבלי, גם המלך צדקיהו כינס בארמונו את נציגי מלכי האזור כדי לתכנן מרד כנגד הבבלים. זה הביא את הבבלים לצאת לקרב כנגד הממלכות. בשנת 588 לפנה"ס עם פרוץ מרד צדקיהו, הבבלים יצאו כנגדו במטרה להחריבה, להגלות את עלית העם, להגלות את בית דוד ולמנות פקיד מטעמם שישלוט בממלכה. הממצאים הארכאולוגיים כמו חרסי לכיש שנמצאו בתל לכיש מעידים על החורבן שהתרחש באזור. הבבלים שמו מצור על ירושלים וכבשו אותה בשנת 586 לפנה"ס, העלו באש את בתי העלית, שרפו את המקדש ואת ארמון בית דוד.

במאית ותסריטאית: הגר קוט, מפיקות: שרון שביט והגר קוט. צלם: עודד קירמה, עורכת: שרה סלומון, תחקירן: גולן שלוי. מנחה ויועץ מדעי: ד"ר עומר סרגיי.

אנשי אקדמיה ומומחים: פרופ' עודד ליפשיץ, פרופ' ישראל פינקלשטיין, פרופ' רוני רייך, פרופ' יאיר זקוביץ, ד"ר יובל גדות מאוניברסיטת תל אביב, ד"ר מיכה גודמן ממכון שלום הרטמן, ד"ר גבי ברקאי, ד"ר יפעת טהרני מהמכון לארכאולוגיה ומקרא ע"ש נלסון גליק, ד"ר דורון בן עמי ודר' סער גנור מרשות העתיקות.

פרק 6 - "השיבה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר לראשונה ב-11 בדצמבר 2016. הפרק מוגדר לטווח הזמן מ-586 לפנה"ס, בעקבות חורבן בית ראשון ועד 332 לפנה"ס. בפועל, הפרק עוסק בתקופה שמראשית שיבת ציון, בעקבות הכרזת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס ועד וכולל, עליית נחמיה ופעילותו בארץ ישראל, תקופת הרבע האחרון של המאה ה-5 לפנה"ס.

בערך מוזכרים עליית ששבצר, עליית זרובבל בן שאלתיאל ועליות עזרא ונחמיה. הפרק בהנחייתה של מרב בטיטו, חוקר את התהליכים שהתקיימו בארץ ישראל לאחר העלייה, יחסי הגומלין בין תושבי ארץ ישראל הוותיקים שלא גלו ובין השומרונים ובין העולים מבבל. בניגוד לדעה שרווחה בקרב עולי בבל, הארץ לא הייתה ריקה. מטרת עליית ששבצר הייתה לבנות מקדש בירושלים, אבל הבנייה מתחילה רק לאחר עליית זרובבל. עזרא מגיע לארץ ישראל בערך בשנת 457 לפנה"ס. הוא אינו מרוצה מההתנהלות בבית המקדש ומהתנהלות העם. הוא מבקש להנהיג מדינת הלכה על פי הדרך בה הוא מבין אותה. הוא דורש מהיהודים לגרש את נשיהם הנוכריות. נחמיה, העולה אחריו, לאחר שמונה כפחה על פחוות יהודה על ידי מלך פרס, דואג לתעסוקה לאנשים על ידי בניית חומה סביב ירושלים. הוא ממוטט את העשירים, ודואג לעניים. רוב הידוע לנו על תקופה זו מבוסס בעיקרו על המידע המופיע במקרא. המידע באתרים הארכאולוגים המעיד על התקופה הזאת הוא מועט ביותר. הפרק צולם במקומות הבאים: הגן הארכאולוגי, ברמת רחל, ירושלים, חירבת א-ראסם, רגמים בדרום מערב ירושלים תל דור, אתר בתחומי היישוב עלי, הר גריזים מוזיאון ארצות המקרא ומוזיאון ישראל.

במאי: אבי המי, מפיקה ועורכת תוכן: ליזקה אסא, תסריטאית: יעל פז, מנחה: מרב בטיטו, עורך: שלמה חזן, צלמים: יונתן ויצמן, עמוס רפאלי, אור ויינר, עידן עטר. ציורים: פריאל חכים, מיקי רוט. תחקיר: אלעד וקסלר, גדי גולן, קולן חייקין, לוטוס צורף. עיצוב הפסקול: אופיר לוקיי אליאסף, יועץ מדעי: פרופ' אוריאל רפפורט.

אנשי אקדמיה ואחרים המשתתפים בפרק הם: פרופ' עודד ליפשיץ, פרופ' דב גרא, פרופ' אברהם פאוסט, ד"ר יובל גדות, חנניה היזמי, פרופ' דלית רום שילוני, פרופ' יאיר הופמן, ד"ר חגי משגב, ד"ר יפתח שלו, פרופ' זאב ספראי, יפת כהן (שומרוני) ויוכי ברנדס.

פרק 7 - "הממלכה האחרונה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר לראשונה ב-18 בדצמבר 2016. הפרק עוסק בתקופה שבין 332 לפנה"ס כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון ועד 37 לפנה"ס - מותו של מתתיהו אנטיגונוס השני וסיום שושלת מלכי החשמונאים.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון ותפיסתו הפילוסופית של אלכסנדר שיש להנחיל את התרבות ההלניסטית לעמים שנכבשו בדרכי שלום, מתחילים את ההיסטוריה של ההלניזם ביהודה. עם מותו הפתאומי של אלכסנדר מתחילות מלחמות הדיאדוכים שמשפיעות באופן ישיר על ההיסטוריה בארץ ישראל. הפרק מדלג על מעל ל-140 שנים שבה יהודה נשלטת על ידי בית סלאוקוס וההלניזם תופס את מקומו התרבותי בה, ומגיע לתקופת שלטונו של אנטיוכוס הרביעי שהחלה ב-175 לפנה"ס. המתח הגדול שבין תומכי ההלניזם (המשולב בדת היהודית), המרוכזים בעיקר בערים ובין אנשי הפריפריה המתנגדים לתרבות ההלניסטית, שבא לידי ביטוי בבניית מצודת החקרא בירושלים על ידי אנטיוכוס ובפרוץ מרד החשמונאים (שניהם בשנת 167 לפנה"ס), נגרמו בשל צירוף נסיבתי של מאבקים על הכהונה בירושלים ושל כפיית הרפובליקה הרומית על אנטיוכוס לסגת ממסע לכיבוש מצרים. המאבקים על משרת הכוהן הגדול שלוו בשחיתות שלטונית הביאו לאיבוד אמון מצד חלק נרחב מהיהודים במוסדות הדתיים והשלטוניים, ובמקביל אנטיוכוס שיצא למסע עונשין במזרח, חפץ לבסס את שלטונו שהתערער בעקבות חולשתו מול כוחה העולה של רומא, ובנוסף הפילוג בקרב היהודים הביא אותו לצדד במתיוונים, דבר שהעמיק את הפילוג והחמיר את הגזירות.

בהמשך הפרק נסקרת הטקטיקה של יהודה המכבי כמפקד הצבאי של החשמונאים ותפיסתו האסטרטגית של התקרבות לרומא ונסקרים חלק מקרבות החשמונאים, דוגמת קרב אמאוס. בעקבות הצלחת המרד עלתה האדיקות הדתית בעם ומתפתחים דיני הטהרה ביהדות ומוקמים לראשונה מקוואות. מתואר מותו של יהודה המכבי בקרב אלעשה ואת עלייתם של אחי יהודה: יונתן ולאחריו שמעון כמנהיגי החשמונאים. שמעון כובש את מצודת החקרא, מחדש את הברית עם רומא ומתחיל שושלת של שליטים חשמונאיים. לאחר הירצחו של שמעון, עולה לשלטון בנו יוחנן הורקנוס הראשון ומרחיב את גבולות ממלכת החשמונאים. הוא כובש את מרשה ומאלץ את האדומים שחיו בה להתגייר. לעומת זאת, בתל דור, שנכבשה על ידי אלכסנדר ינאי (שמלך אחרי אחיו, יהודה אריסטובולוס - שניהם בניו של הורקנוס), נמצאו שרידים המוכיחים המשך פולחן שמבוסס על התרבות היוונית. בתקופתם של הורקנוס ואלכסנדר ינאי, שהרחיב את גבולות ממלכת החשמונאים בצורה ניכרת, היה שלטון מסודר יחסית ושגשוג כלכלי.

באותה עת החלו להתפתח שלושה זרמים מרכזיים בדת היהודית: הצדוקים שהתבססו על האליטה הכוהנית. הפרושים שהעדיפו את התורה שבעל פה, סחפו חלק גדול מהעם אחריהם וזכו כך להשפעה רבה והאיסיים שהקצינו את ההתרחקות ממרכזיות המקדש והכהונה בדת. הצדוקים נהנו מתמיכתו של אלכסנדר ינאי, אך עם מותו, העבירה אשתו שירשה אותו, שלומציון המלכה, את תמיכתה אל הפרושים. המחלוקות בין הזרמים הללו היו קשות והגיעו עד כדי מלחמת אחים אותה דיכא אלכסנדר ינאי בתקיפות חסרת רחמים. לאחר מות שלומציון החלה מלחמת ירושה בין שני בניה וניצח בה אריסטובולוס השני, אך שלטונו היה קצר ימים לאחר שפומפיוס עלה בראש כוח של הצבא הרומי כבש את ירושלים ואת בית המקדש בשנת 63 לפנה"ס ובכך בא הקץ לשלטון העצמאי של ממלכת החשמונאים.

במאי ותסריטאי: אורי שין שידורסקי, מפיקה ועורכת תוכן: ליזקה אסא, מנחה: מרב בטיטו, עורך: שלמה חזן, צלמים: יונתן ויצמן, עמוס רפאלי, אור ויינר, עידן עטר. ציורים: פריאל חכים, מיקי רוט. תחקיר: אלעד וקסלר, גדי גולן, קולן חייקין, לוטוס צורף. עיצוב הפסקול: אופיר לוקיי אליאסף, יועץ מדעי: פרופ' אוריאל רפפורט.

אנשי אקדמיה ואחרים המשתתפים בפרק הם: ד"ר גיא שטיבל, פרופ' רוני רייך, פרופ' דניאל שוורץ, חנניה היזמי, פרופ' אורן טל, ד"ר יועז הנדל, ד"ר חגי ספר, פרופ' בועז זיסו, ד"ר יפתח שלו, ד"ר דורון בן עמי, פרופ' אוריאל רפפורט, ד"ר אדולפו רויטמן, פנינה שור, דוד מבורך, רפי דילהרוזה.

האתרים הארכאולוגים המופיעים בפרק הם: הר כמון וחירבת ארס, חניון גבעתי, חורבת עקד, תל מרשה, תל דור, שער האשפות, ארמון הנציב, מערת אבה.

פרק 8 - "בין עצמאות לחורבן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק עוסק בתקופה של 136 שנים, שבין קץ עצמאות ממלכת החשמונאים (63 לפנה"ס) ובין פסק הזמן שבין חורבן בית שני ובין כיבוש מצדה על ידי הרומאים (73 לספירה). הפרק שודר לראשונה ב-25 בדצמבר 2016.
במקביל לסופו של בית חשמונאי, מכריעה האימפריה הרומית את הממלכות ההלניסטיות ואת הפרתים ומתחיל בארץ ישראל שלטון רומי של כ-400 שנה. מעל לעשרים שנה אחרי שפומפיוס כבש את ירושלים ונכנס לקודש הקודשים (63 לפנה"ס), הכניע הורדוס את מתתיהו אנטיגונוס השני ועלה לשלטון בירושלים בחסות הרומאים (37 לפנה"ס). כבנאי הגדול בארץ ישראל של העת העתיקה, הקים הורדוס בהרודיון קרייה שלטונית ומכלול ארמונות ובנה ארמון גדול בירושלים. הוא הקים את קיסריה כולל בניית נמל גדול ב-31 לפנה"ס והעיר הפכה בשנים מאוחרות יותר לעיר הראשית למשך מאות שנים. הורדוס הפך אותה לעיר קוסמופוליטית שחיקתה בכול את התרבות הרומית. 40 שנות שלטונו של הורדוס אופיינו בשלום ושגשוג. נטען כי הבנייה הנרחבת נועדה להשיג לגיטימיות שלטונית כלפי נתיניו שראו בו חצי יהודי ועבד אדומי, וזאת, לעומת הלגיטימיות של בית חשמונאי ששליטיו היו גם כוהנים גדולים, וככאלו, שאבו את מקור סמכותם מהדת. מפעלו הבולט ביותר היה חידוש בית המקדש (20 לפנה"ס). נסקרו בפרק טכניקות הבנייה, כולל גלגל מטגנס לשינוע אבנים כבדות. עולי הרגל שהגיעו לאזור המקדש המחודש והמס ששילמו, הפכו את אזור המקדש גם למרכז של עושר ומסחר. ב-4 לפנה"ס מת הורדוס ונקבר בהרודיון במסע הלוויה מפואר שיצא מארמונו ביריחו.

ישו נולד בכפר היהודי בית לחם. נדחה מבית הכנסת של קהילתו בשל אופי דרשותיו על נבואות ישעיהו. הוא עבר לירושלים והחל לדרוש בזכות צדק לפרט. הוא הגיע מפולחן דתי של תפילות אל בית המקדש בירושלים ואל פולחן של קרבנות ונתקל בסיאוב ובשחיתות של הממסד הדתי הנהנתן בירושלים. הוא החל בפעילות של מחאה כנגד ממסד זה כשהביקורת שלו היא ביקורת פנים יהודית ואינה מכוונת כלפי הגויים. הוא נתפס על ידי הממסד הכוהני כאיום אנרכיסטי המעורר סקנדלים. הממסד הכוהני והסנהדרין העבירו אותו לנציב הרומי פונטיוס פילאטוס באשמת רצונו להיות מלך – כלומר מורד ועל כן הוא נידון לצליבה – עונשם של מורדים.

המחאה על השחיתות השלטונית והכוהנית נמשכה גם אחרי מות ישו. הרומאים הם אלו שמינו את הכוהן הגדול שבתמורה העביר להם מיסים. הפילוג בחברה היהודית גבר והתחילו מהומות דמים בערים מעורבות. בשנת 66 הפסיקו הכוהנים בירושלים להקריב קרבנות למען הקיסר הרומי. צעד זה נתפס כמרדני ונשלח לגיון בראשות נציב סוריה, קסטיוס גאלוס. הלגיון נוצח בקרב והושמד על ידי הקנאים ובכך הייתה הכרזת מרד רשמית. נירון שלח את אספסיינוס וטיטוס בראש צבא בן 60 אלף חיילים לדיכוי המרד הגדול. מתוארים בפרק כניעת ציפורי, המצור, הכיבוש והטבח ביודפת, הליכת יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל, לשבי הרומי, והמצור על גמלא וכיבושה שהסתיים (על פי יוסף בן מתתיהו) בהתאבדות יהודית המונית, עובדה הנתונה במחלוקת בין החוקרים. מתואר המצור הרומי על ירושלים, מלחמת האחים שהתפתחה בעיר והרעב בעקבות המצור, כיבוש העיר ושריפתה על ידי הרומאים בשנת 70, והרס ובזיזת המקדש על ידי הלגיונות הרומאים בחודשים שלאחר כיבוש ירושלים. הפרק מסתיים במבט אל מצדה שטרם נכנעה.

מפיק תסריטאי ובמאי – טובי ארבל, עורך – שלמה חזן, צלם ראשי איתן נאדל, יועץ מדעי ראשי ד"ר גיא שטיבל, ייעוץ מדעי נוסף – יסכה הרני, פרופ' דניאל שוורץ, רות טווייג, ד"ר יעקב אשכנזי, תחקיר – אנה גסנר, רז חזון, רות טווייג, קריינים – דורי פרנס, יעל צדוק.

אנשי אקדמיה ואחרים המשתתפים בפרק הם: ד"ר גיא שטיבל - מנחה, רועי פורת, עמית ראם, פרופ' רוני רייך, דינה גורני, ד"ר ירדנה אלכסנדר, יסכה הרני, יוכי ברנדס, פרופ' דניאל שוורץ, ד"ר מרדכי אביעם, ד"ר גיל גמבש.

האתרים הארכאולוגים המופיעים בפרק הם: הרודיון, גמלא, קיסריה, נקבת מי קדם בפארק אלונה, הגן הארכאולוגי מרכז דוידסון ירושלים, חפירות מגדלא ליד הכנרת, חפירת מרכז מרים נצרת, כנסיית הבשורה בנצרת, כנסיית המולד, כנסיית בית הכנסת נצרת, בית הכנסת בכפר נחום, הקישלה - מוזיאון מגדל דוד, תל יודפת, שערי חולדה - הכותל הדרומי, כנסיית הקבר הקדוש, מחסן רשות העתיקות בית שמש, בית יגאל אלון בגינוסר, מוזיאון וואהל לארכאולוגיה - הרובע ההרודיאני העיר העתיקה, מוזיאון ישראל ירושלים, רחבת הכותל, מנהרות הכותל ומתחם עיר דוד.

פרק 9 - "רומא בירושלים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק עוסק בתקופה שבין 73 לספירה, לאחר חורבן בית שני ובין שנת 313 שבה ניתן צו מילאנו שהפך את הנצרות לדת מותרת באימפריה הרומית.
הפרק נפתח במצור על מצדה שנערך ב-73, בפקודת הקיסר אספסיאנוס על ידי הלגיון העשירי והסתיים בכיבוש המבצר לאחר שמגיניו התאבדו. החשיבות שנתנו הרומאים לדיכוי המורדים במצדה, מוסברת במצב הפוליטי שבו היה מצוי אספסיאנוס לאחר עלייתו לשלטון ובניסיון הסיקריקים, שהיוו את הגרעין המוביל בקרב מגיני מצדה, הן לייצא את האידאולוגיה הלאומנית-מרדנית שלהם גם לפרובינקיות שכנות, והן ולאיים על מרכז גידול האפרסמון בעין גדי הסמוכה, שהיווה חומר גלם לייצור בשמים יקרים שהיו נחשקים ברומא.
עם חורבן בית המקדש חרב מרכז הפולחן הדתי וירד מעמד הכהונה. הנהגת העם היהודי עברה לחכמים ובראשם, יוחנן בן זכאי שיחד עם חכמים נוספים קבע את מושבו ביבנה. הדגש ביהדות עבר מפולחן המבוסס על עלייה לרגל והקרבת קרבנות אל יהדות המבוססת על קיום מצוות ולימוד תורה.
לאחר החורבן נותרו בארץ ישראל כמיליון יהודים. תוך שנים לא רבות השתקמו קהילות יהודיות כפריות רבות שהיו מבוססות על חקלאות ועל בעלי מלאכה. המיסים הכבדים של הממשל הרומי הקשו על האוכלוסייה וזו החלה לחפור מחסנים נסתרים להעלמת תוצרת חקלאית מהשלטון. במרד בר כוכבא, שהחל בשנת 135, בהנהגת שמעון בר כוכבא, הורחבו המסתורים התת-קרקעיים לכדי מערכת מחילות ומנהרות ששירתה את המורדים היהודים. המרד החל לאחר שהקיסר הדריאנוס החל במדיניות של ליכוד הפרובינקיות תחת תרבות משותפת, ובמסגרת זו החל בבניית ירושלים כעיר רומית, איליה קפיטולינה, ובמרכזה מקדש רומי על הר הבית. בר כוכבא, שנתמך על ידי רבי עקיבא, שצייר את דמותו כמשיח, הצליח בתחילה לגרום אבדות לרומאים, אולם תוך 3 שנים דוכא המרד במחיר דמים קשה ביותר לאוכלוסייה היהודית. שם הפרובינקיה הוסב מיהודה לסוריה פלשתינה. מאה השנים שלאחר המרד התאפיינו בארץ ישראל בשלווה יחסית (תקופת הפקס רומנה באימפריה הרומית) והארץ התפתחה בעיקר בתחום הדרכים שנסללו והורחבו, נבנו ערים, מתקנים הנדסיים דוגמת אמות מים ובתחום מבני הציבור שיועדו גם לתיאטרון, קרקסים וספורט. לאחר החורבן, התרכז רוב היישוב היהודי בגליל, בהנהגתו של רבי יהודה הנשיא שישב תחילה בבית שערים ולאחר מכן בעיר ציפורי ומיוחסים לו כינוס המשנה וחתימתה.
מממצאים שנתגלו בכנסייה קדומה שנחשפה בחפירות בלגיו (בית סוהר מגידו), והמתוארכת לסוף המאה ה-3, עולה כי הנצרות נבדלה כבר בשלב זה מהיהדות והפכה לדת נפרדת, בשונה מקיומה כזרם ביהדות במאות השנים שלפני כן. עלייתה של הנצרות, שהביאה לשיא של התנגדות השלטון ברומא הפגאנית במחצית השנייה של המאה ה-3 מחד, ולתמיכתה של הקיסרות בה לאחר עליית קונסטנטינוס לשלטון בשנת 312, מוסברת בקיומו של ממסד כנסייתי מאורגן, המספק שירותים חברתיים, בעל הנהגה ובעל מסר תאולוגי ברור.

מפיק - טובי ארבל, תסריט ובימוי – עומר יפמן, עורכת – רבקה יוגב, צלם ראשי - עידן גליקזליק, יועץ מדעי ראשי ד"ר גיא שטיבל, ייעוץ מדעי נוסף – יסכה הרני, רות טווייג, ד"ר יעקב אשכנזי, תחקיר – עומר יפמן, אנה גסנר, קריין – עומר יפמן. הפרק הוקדש לזכרו של פרופ' יורם צפריר.

אנשי אקדמיה ואחרים המשתתפים בפרק הם: ד"ר גיא שטיבל - מנחה, יסכה הרני, פרופ' ישעיהו גפני, פרופ' מנחם מור, פרופ' זאב ספראי, פרופ' יורם צפריר, פרופ' בועז זיסו, ד"ר יעקב אשכנזי, ד"ר איל בן אליהו, יוכי ברנדס, פרופ' חיים בן דוד, ד"ר איתן קליין, ד"ר מיכה גודמן, פרופ' זאב וייס, ד"ר יותם טפר, גיא ארליך.

האתרים הארכאולוגים המופיעים בפרק הם: חורבת עתרי, הגן הארכאולוגי מרכז דוידסון ירושלים, גן לאומי בית שאן, כפר נחום, גן לאומי קיסריה, גן לאומי בית גוברין, גן לאומי ציפורי, מצדה, גן לאומי בית שערים, חורבת קינים, חניון גבעתי בירושלים, מוזיאון ישראל בירושלים, חוות האפרסמונים בקיבוץ אלמוג.

פרק 10 - "עולמות מצטלבים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר ב-8 בינואר 2017. הפרק עוסק בארץ ישראל בתקופה הביזנטית משנת 325 לספירה (ועידת ניקיאה) ועד 640 לספירה (כיבוש קיסריה והשלמת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל).
לאחר ועדת ניקיאה, שהכירה בדת הנוצרית כדת הרשמית באימפריה הרומית, הפכה ארץ ישראל מפרובינקיה נידחת לאזור בעל חשיבות מרכזית. הוקמה בה כנסיית הקבר הקדוש על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס הראשון שנחשבת כעולת הרגל הנוצרית הראשונה. החלה תופעה של הפיכת אתרים בארץ ישראל למקודשים לנצרות בעקבות קשירתם למאורעות המסופרים בברית החדשה. בעקבות עלייתו לשלטון של הקיסר הביזנטי יוליאנוס הכופר נעשה ניסיון להשיב את הפגאניות למעמדה השולט וכצעד לדחיקת הנצרות נעשה ניסיון לבניית בית מקדש יהודי שלישי שבנייתו הופסקה בעקבות רעידת האדמה בגליל (363) ומותו של יוליאנוס. הנצרות המשיכה להתחזק בארץ ישראל וכנסיות נבנו לצד בתי הכנסת. הקהילה היהודית באותה עת התרכזה בעיקר בגליל אך הייתה לה נוכחות גם באזור יהודה. גם הקהילה שומרונית, שידעה תקופה של פריחה, נדחקה על ידי הנצרות למעמד של קהילה מצומצמת. הפרק סוקר גם את היווצרותה של תופעת הנזירות הנוצרית, שהחלה עם הנזירים הילריון (אזור עזה) וחריטון (מנזר פרן בנחל פרת) בתחילת המאה הרביעית, שמופעה הבולט ביותר הוא בנזורת מדבר יהודה ובראשה, מנזר מר סבא. ב-614 נכבשה ירושלים על ידי הפרסים הסאסאנים ורוב אוכלוסייתה נטבחה. הביזנטים, בראשות הקיסר הרקליוס הצליחו לכבוש חזרה את ירושלים כעבור 16 שנה, ב-630 לספירה. הפרק מסתיים בתיאור עליית האימפריה הערבית בראשות מוחמד ובכיבוש הערבי של ארץ ישראל שהושלם ב-640 לספירה לאחר מצור בן שבע שנים על קיסריה.

הפרק צולם בכנסיית הקבר, כנסיית אלאונה, כנסיית המולד, כנסיית ציון הקדושה, כנסיית הניאה, גן הארכאולוגי, קיסריה, בית שאן, טבריה, ציפורי, יישובי הנבטים בנגב, מנזר פארן, מנזר מרטיריוס, מנזר מרסבא, כפר נחום, טבחה, מנזר כורסי, סוסיא, בית אלפא, חמת טבריה, בית הכנסת באום אל קנטיר, הר גריזים, מוזיאון ישראל, מוזאון השומרוני הטוב, הגן לאומי קיסריה.

אנשי אקדמיה ואחרים שמשתתפים בפרק הם: יסכה הרני, ד"ר יקי אשכנזי, ד"ר מוטי אביעם, פרופ' גדעון אבני, פרופ' יורם צפריר. מפיקים: שמי שינפלד - אורי בורדה,

תסריט ובימוי: אורי בורדה, תחקיר: ראובן שדה, לילי יודינסקי, אורי בורדה, צלמים: אופיר מורדוב, רוני אקרמן, דניאל מילר, עורכת: רבקה יוגב, יועץ מקצועי: ד"ר מוטי אביעם, מנחה: יואב בר לב

פרק 11 - "אסלאם בארץ הקודש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר ב-15 בינואר 2017. הפרק עוסק בתקופת הראשונה של השליטה המוסלמית בארץ ישראל: מהכיבוש המוסלמי ב-641 לספירה ועד 1099 לספירה - כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים במסע הצלב הראשון.
בתחילת הפרק נסקרת התפתחותו של האסלאם בחצי האי ערב, הגירתו של מוחמד ממכה לאל-מדינה וקשריו עם השבטים היהודיים המקומיים; קשרים שנקטעו עם קרב ח'ייבר והטבח בשבט בני קוריט'ה. מתוארת התפשטות האימפריה המוסלמית ברחבי המזרח התיכון, פרס וצפון אפריקה וכיבוש ארץ ישראל וירושלים על ידי עומר בן אל-ח'טאב. עומר העדיף לאפשר לנוצרים המשך פולחן, שהתמקד בכנסיית הקבר, ובמקביל, בנה בסמוך אליה את מסגד שבהמשך נבנה באתרו מסגד כיפת הסלע. בהר הבית, שהושאר חרב במופגן על ידי הנוצרים הביזנטים, החליט עומר להקים מסגד שיהווה מרכז דתי וציווה להקים את מסגד אל-אקצא, באתר שסבר כי בו נמצאת אבן השתייה. הצהרת עומר שניתנה לתושבי ירושלים ככתב חסות, היוותה את הבסיס ליחסי הגומלין בין השליט המוסלמי והעמים הנשלטים במשך מאות השנים שבאו לאחר מכן: היהודים והנוצרים זכו להגנת וחסות המוסלמים והתאפשר להם חופש פולחן מסוים, אך במקביל, בשל מעמדם הנחות, הוטלו עליהם מגבלות רבות, ביניהן דתיות, והם נדרשו לשלם מיסים כבדים.

חליפי בית אומייה העצימו את קדושת ירושלים בקרב המוסלמים על רקע גירושם מחצי האי ערב וניסיונם ליצור על הר הבית מרכז דתי שיתחרה במכה. חליפי בית אומייה חילקו את אזור שלטונם לשלושה ג'ונדים (מחוזות). הדרומי שבהם נקרא ג'ונד פלסטין וכבירתו, בנה במאה ה-8 סלימאן אבן עבד אל מלכ את רמלה כבירת הג'ונד. חפירות שנערכו ב-30 השנים האחרונות באזור המרכז הביאו לשינוי בתפיסה שהייתה שלטת בקרב החוקרים עד אותה עת, כי הכיבוש הערבי של ארץ ישראל הביא להרס כל מה שהיה בארץ לפניו ולעזיבה גדולה של תושבים. הדעה הרווחת כיום היא כי לא היה שינוי גדול במרקם החיים וכי מערכת החיים הבסיסית בארץ ישראל המשיכה להתקיים ללא שינוי גדול. תופעה זו מתיישבת עם דרכם של הכובשים המוסלמים במקומות אחרים שהעדיפו להמשיך ולקיים מערכת כלכלית מפותחת דיה כדי לאפשר גביית מיסים בהיקף גבוה. על רקע המיסים הגבוהים שהוטלו על החקלאים החל מעבר בקרב היהודים מעיסוק בחקלאות לעיסוק במסחר ובמלאכה. הביזנטים שהחזיקו בעליונות בתחום הימי, תקפו את ערי החוף מדי פעם, גרמו להם נזק רב ואף הצליחו לכבוש את קיסריה. השלטון הערבי הקים בעכו נמל ששימש מרכז לבניין הכוח הימי הערבי שהתמודד מול הביזנטים. בפרק נסקר ארמון הישאם הסמוך ליריחו וממצאים חשובים ממנו שנמצאים במוזיאון רוקפלר הכוללים גם פסלי עירום נשי האסורים באסלאם. החפירות בבית שאן מראות את המעבר התכנוני שעברו הערים בתקופה זו. מהדגש הביזנטי על רחובות ומבני ציבור מפוארים לדגש המוסלמי על הכלכלה והדת הבא לידי ביטוי בשווקים פונקציונליים ובמסגדים. בשנת 740 פרצה מלחמת אחים באימפריה המוסלמית בין בית אומייה ובית עבאס. המלחמה שארכה כעשור ונסתיימה בניצחון בית עבאס, שהעביר את בירתו מדמשק לבגדד והרחיק את ארץ ישראל ממרכז העניינים האזורי. בנוסף, רעידת אדמה עזה שהתחוללה ב-749 החריבה חלק גדול מהערים בגליל ובמרכז. במאה ה-10 השתלטה השושלת הפאטמית השיעית על האזור. הפאטמים הביאו לפריחה באזור כשמוקד הכוח עבר למצרים. תקופה זו נחשבת כתור הזהב של האימפריה המוסלמית שנהנתה מפריחה, כלכלית, תרבותית ומדעית, כולל תחומי הפילוסופיה, האדריכלות והרפואה. ב-1070 השתלטו הסלג'וקים על מרכז הארץ כולל רמלה וירושלים בשעה שהפאטמים המשיכו לשלוט ברצועת החוף. הסלג'וקים דיכאו באכזריות מרד שפרץ, הרסו את כנסיית הקבר הקדוש והטילו הגבלות קשות על הנוצרים והיהודים.

תסריט ובימוי: ניסים מוסק, הפקה: שרון שביט, צילום: מני אליאס, מוזיקה: אבי בללי, ייעוץ מדעי: פרופ' גדעון אבני, ד"ר קטיה ציטרין, ד"ר מילכה לוי-רובין, תחקיר: בר קריבוס, אמיתי מור, לילי יודינסקי.

פרק 12 - "הצלב, החרב, ורוח הקודש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הפרק שודר ב-22 בינואר 2017^[2]. הפרק עוסק במסע הצלב הראשון והשני, בשנים 1099 עד 1260 לספירה, מייסוד ממלכת ירושלים ועד חורבנה על ידי הממלוכים. מתוארים בפרק עלילותיהם של מליסנדה, מלכת ירושלים, רנו דה שטיון, קרב קרני חיטין, צלאח א-דין ומצביאים רבים נוספים בני התקופה. בפרק מפורט בצורה נרחבת אודות המסדרים הצבאיים אשר הוקמו באותן השנים בארץ הקודש. לאורך הפרק התראיינו היסטוריונים וארכאולוגים רבים אשר עוסקים בתקופה המדוברת ותארו בין השאר היבטים פחות מוכרים של אותה התקופה כגון הפקת הסוכר והסכסוכים הפנימים אשר היו בין המסדרים הצלבנים השונים (הטמפלרים וההוספיטלרים.

מפיק - טובי ארבל, תסריט ובימוי – גיל קרני, עורכים – הילה יצחקי ורון גולדמן, צלם ראשי -איתן נדל, מוזיקה מקורית - אבי בללי, יועץ מדעי ראשי - עמית ראם, ייעוץ מדעי נוסף - ד"ר איליה ברקוביץ יסכה הרני, ד"ר דונלד אריאל וד"ר רוברט קול, יועץ מדעי למחלקת התעודה - פרופ' אדריאן בועז, תחקיר - אנסה גסנר, שי פוגלמן, גיל קרני, קריינים - דורי פנחס וגליה חי.

אנשי אקדמיה ואחרים המשתתפים בפרק הם: הארכאולוג עמית ראם, יסכה הרני, פרופסור עמנואל סיוון, ד"ר אליעזר שטרן, ד"ר עדנה שטרן, ד"ר איליה ברקוביץ', גינאדי ניז'ניק, ד"ר רוברט קול, פרופסור אדריאן בועז, ד"ר ענת פלד האח סרגיי (הכנסייה הפרנציסקנית), האח אבטימיוס (הכנסייה היוונית אורתודוקסית), גד שמרון, חגי יוחנן.

האתרים הארכאולוגים המופיעים בפרק הם: מנזר בנבי סמואל, חומות ירושלים, מגדל דוד, כנסיית אוגוסטה ויקטוריה, העיר העתיקה בירושלים, כנסיית הקבר, כנסיית העלייה הרוסית, מנזר ההלקאה, קבר מרים, מבצר המונפורט, תל אפק, אולמות האבירים ומנהרת הטמפלרים בעכו, בשרידי מפעל הסוכר ליד מנות, מעלה אדומים, לטרון, אפולוניה, חאן אל-עומדאן, בבית הקברות הצלבני בעתלית.

פרק 13 - "קדושת ארץ הקודש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הפרק שודר ב-29 בינואר 2017. פרק חוצה תקופות שעוסק בקדושת ארץ ישראל. קדושת הארץ, ביהדות, בנצרות ובאסלאם, שימשה רקע למלחמות קודש (ג'יהאד) עקובות מדם שנמשכו אלפי שנים על אדמתה ונותנות אותותיהן גם בימינו. כבר בימי יהושע בן נון הייתה ארץ ישראל מרכז משיכה לאומות העולם.

שלושה אנשי דת מובילים את הפרק: השייח' סמיר עאסי, הרב ג'פרי וולף, האב דויד נוייהאוס. הם יוצאים אל המקומות הקדושים לנצרות: כנסיית הקבר, כנסיית המולד, כנסיית העלייה לשמים, ביתו של פטרוס הקדוש בכפר נחום. הם עולים להר הבית, מקום המריבה. מצלמות הפרק מגיעות גם לירדן ומתעדות את מפת מידבא, שם רואים בבירור שהקדושה הנוצרית נובעת מאוסף מקומות קדושים. לעומתה ניצבת כתובת רחוב היהודית, שמראה כי אמנם הקדושה העליונה היא בירושלים, אך היא נמצאת בכל הארץ. עם זאת, גבולות ממשיים של קדושת ארץ ישראל אפשר למצוא רק ביהדות, לעומת הנצרות והאסלאם.

אתרי צילום עיקריים: כיפת הסלע, מסגד אל אקצא, כנסיית הקבר, הר הבית, הר הזיתים, כפר נחום, בית הכנסת בבית אלפא, ציפורי, קיסריה, מוזאון ישראל, ירדן – כנסיית מידבא, תל חצור, המסגד הגדול בעכו, ארמונות האומאים בירושלים העתיקה, רחבת הכותל.

מפיקים: שמי שינפלד, אורי בורדה, במאי: אורי בורדה, תחקיר: ראובן שדה, לילי יודינסקי, צלמים: אופיר מורדוב, רוני אקרמן, דניאל מילר, עורכת: רבקה יוגב, יועץ מקצועי: ד"ר מוטי אביעם, מנחה: יואב בר לב, מומחים: ד"ר אייל בן אליהו, יסכה הרני, ד"ר ג'קי פלדמן, ד"ר מוטי קידר, פרופ' עמיקם אלעד, יועץ מדעי למחלקת התעודה: פרופ' רוני רייך.

פרק 14 - "עבד כי ימלוך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר ב-5 בפברואר 2017. הוא עוסק בתקופה הממלוכית בארץ ישראל, מקרב עין ג'אלות ב-1260 ועד תחילת התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ב-1517.
בתחילת הפרק נסקרה תופעת הממלוכים, שהיו עבדים שמוצאם מאסיה התיכונה, עברו התאסלמות ואימון צבאי והפכו למרכיב מרכזי בצבא השושלת האיובית עד שהשיגו שליטה במצרים והקימו את הסולטנות הממלוכית. ב-1260, עשור לאחר עליית הממלוכים לשלטון במצרים, הם התעמתו בקרב עין ג'אלות מול האימפריה המונגולית שנחשבה באותה עת כבלתי מנוצחת. לאחר ניצחון הממלוכים בקרב, בראשותם של קוטוז וביברס, הם השתלטו על ארץ ישראל ועל סוריה. לאחר הקרב רצח ביברס את קוטוז וירש אותו בשלטון. הממלוכים המשיכו להתעמת עם המונגולים ועם הצלבנים שישבו לאורך החוף (מתואר המצור על אפולוניה וכיבושה) ושמו את הדגש בשלטונם על הפן הצבאי. מרכזי השליטה שלהם היו במצרים ובסוריה וארץ ישראל הייתה מבחינתם ארץ מעבר. ביברס וממשיכיו הממלוכים שיקמו רק חלק מהמבצרים הרבים שהיו ברחבי ארץ ישראל, ובמקביל, עסקו בבנייה אזרחית שכללה מבני דת, מבנים אזרחיים והתמקדו בסלילת דרכים. רשת הדרכים המפורסמת שהקימו היא הבריד, שחיברה בין קהיר, דמשק, חלב ועד נהר הפרת. סלילת הדרכים לוותה בהקמת גשרים ומבני חאן. כמו כן, הממלוכים ניהלו ממשל יעיל שעסק בנושאי גביית מיסים, שפיטה ובנייה.

הפרק עובר לסקירת מצב היהודים בתקופת השלטון הממלוכי. מתוארת עליית הרמב"ן לארץ ישראל ולירושלים ב-1267 וניסיונו לשקם את הקהילה היהודית הקטנה, שלמעשה, חרבה בעקבות מסעי הצלב, כשלאחר שבי והגליית היהודים, אסרו השליטים הצלבניים על יהודים להתגורר בירושלים. עליית הרמב"ן פותחת תופעה של עליית חכמים יהודים מאירופה לארץ ישראל, כשאחרון העולים הבולטים בתקופה הממלוכית הוא עובדיה מברטנורא שעלה ב-1488. הקהילה היהודית בירושלים בסוף המאה ה-15 נבדלה מקהילות אחרות בכך שהייתה הטרוגנית וכללה: בני המקום, ספרדים, אשכנזים, צפון-אפריקאים וקראים. כפי שהיה תחת שלטון מוסלמי במאות הקודמות, גם תחת הממלוכים התאפשר ליהודים קיים את פולחנם הדתי, בתנאי שיכירו בעליונות האסלאם ולא יקיימו את הפולחן היהודי בפרהסיה. במקביל, הממלוכים נתנו משקל לקדושת ירושלים לאסלאם ועסקו בהקמת מסגדים, מדרסות ותמיכה כלכלית במוסדות ובאנשי הדת בירושלים. וזאת, בניגוד ליחסם לעיר בשאר המישורים, כמו מעמד מנהלי וכלכלי נחות. ירושלים אף נחשבה כגלות פוליטית שאליה נשלחו אמירים שסרחו. בהמשך הפרק נסקרת האדריכלות הממלוקית כפי שהיא באה לידי ביטוי ברחובות הרובע המוסלמי בירושלים. מודגמים תשליב האבנים אבלק ועיטורי המוקרנס שהם מסימני ההיכר הבולטים של הבנייה הממלוכית.

כבר בסוף המאה ה-14 החלה להיחלש הסולטנות הממלוכית, בין היתר, גם בשל פגיעת מגפת הדבר השחור ב-1349, שגרמה למוות של בין שליש למחצית מהאוכלוסייה וייתכן כי פגעה ביתר שאת בממלוכים שסבלו מחיסון טבעי נחות בשל מוצאם של העבדים הצעירים שהבאתם מאסיה התיכונה נמשכה במשך כל שנות השלטון הממלוכי. יחד עם דעיכתם הדמוגרפית ירדה גם עוצמתם הכלכלית והצבאית. ומנגד, עלתה האימפריה העות'מאנית שהשכילה לאמץ את השימוש בנשק החם, בניגוד לממלוכים שסירבו להשתמש בו מאחר שלא תאם את עמדותיהם לגבי ניהול המלחמה. בעשור השני של המאה ה-16 נוצחו הממלוכים על ידי העות'מאנים בראשות סלים הראשון ובכך הגיע הקץ לתקופה של מעל ל-250 שנים בה שלטו בארץ ישראל.

מפיק ועורך: נפתלי גליקסברג, במאי: אבי אמבר, תסריט: אודי ארמוני, עורכת תוכן: חגית בן יעקב, עורכת: מיכל רנון, מנחה: ישי גולן, צלם ראשי: יובל מיימון, תחקיר: אייל בן-זאב ויאיר שוגרמן, מוזיקה מקורית: אבי בללי, יועצת מדעית ראשית: פרופ' עמליה לבנוני.
משתתפים: פרופ' עמליה לבנוני, פרופ' יוסף דרורי, פרופ' ראובן עמיתי, ד"ר קייט רפאל, ד"ר קטיה ציטרין-סילברמן, ד"ר דניאלה טלמון-הלר, ד"ר דותן ארד, ד"ר תאופיק דעאדלה, ד"ר אורן טל, ד"ר נעמה אוחנה-ארום.
אתרי צילום: אפולוניה, מעיין חרוד, קלעת נמרוד, מצודת צפת, גשר ג'ינדס, המגדל הלבן ברמלה, קבר רבן גמליאל ביבנה, ג'וב יוסף, סידנא עלי, בית כנסת הרמב"ן בירושלים, בית הכנסת הקראי בירושלים, שוק הכתנים בירושלים ושער השלשלת בירושלים.

פרק 15 - "מזרח תיכון חדש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק שודר ב-12 בפברואר 2017. הוא עוסק בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל, מקרב מרג' דאבק ב-1516 ועד כיבוש ירושלים בידי הבריטים בדצמבר 1917.

לאחר קרב מרג' דאבק, שבו באה לידי ביטוי עליונות הנשק החם ובמיוחד הארטילריה, שהיו בידי העות'מאנים, על הלחימה המבוססת על הקשתים והפרשים שאפיינה את לחימת הממלוכים, כבש הסולטן העות'מאני, סלים הראשון, גם את דמשק, ירושלים ולאחר מכן את קהיר. לבנו, סולימאן הראשון, ששלט כבר באימפריה שהשתרעה מאלג'יריה ועד איראן, היה עניין מיוחד בירושלים. הוא הקים סביב העיר את חומת ירושלים וקבע בה שערים מסודרים. הוא שיפץ את כל רחבת הר הבית ואת המסגדים אל אקצה וכיפת הסלע. הוא הקים מחדש את מצודת ירושלים והפך אותה למצודה צבאית. הוא הקים מערכת מים חדשה שנסמכה על המאגר שהקים - בריכת הסולטן. הוא שיפץ ובנה מחדש את השווקים וחוקק חוקים מיוחדים שנועדו לעודד את המסחר בירושלים ותמך במערכת הסעד על ידי ייסוד וקף.

העות'מאנים קיבלו בברכה את מגורשי ספרד ואיפשרו להם להתיישב ברחבי האימפריה, כולל בארץ ישראל. במחצית השנייה של המאה ה-16 חכרו דונה גרציה ובעלה דון יוסף נשיא את טבריה ושיקמו אותה ואת הקהילה היהודית שבה, אך לאחר מותם דעכה הקהילה בטבריה. באותה תקופה החלה גם פריחה בקרב הקהילה היהודית בצפת, שהפכה למרכז תורני ובלטו בו יוסף קארו והאר"י. במאה ה-17, עם החלשות השלטון המרכזי בקושטא, החלו לשלוט בחלקים שונים של ארץ ישראל מנהיגים מקומיים (חלקם במקביל, באזורים שונים של הארץ), שנהנו מחסות העות'מאנים: פח'ר א-דין השני, אחמד טראבי (ולאחר מכן בניו), פרוח' בן עבדאללה, מחמד אבן פרוח' וחסן פאשה. בתחילת המאה ה-18 החל דאהר אל-עומר לשלוט באזור הגליל. מפעלו הגדול של דאהר היה הפיכת עכו (שנחרבה על ידי הממלוכים) לבירתו, תוך הקמת נמל מפותח במקום והתחלת בניית חיפה. כמו כן, בהסכמת דאהר חודש היישוב היהודי בטבריה. לאחריו עלה לשלטון אחמד פאשה אל-ג'זאר שהמשיך לבצר ולפתח את עכו וחיפה ובסיוע יועצו היהודי, חיים פרחי, הצליח גם לעמוד במצור שהטיל נפוליאון על עכו ב-1799.

ב-1831 כבש אבראהים פאשא את ארץ ישראל והביא לשינויים מהותיים בה: שינוי דמוגרפי מהותי בארץ, בכך שהביא עשרות אלפי מהגרים ממצרים, סודאן ומצפון אפריקה, פתיחת ארץ ישראל למערב: הכנסת חידושים טכנולוגיים, הקלות לתושבים הנוצריים, פתיחות לפעילות מיסיונרית ולפעילות דיפלומטית. פתיחות זו הביאה לכניסת המעצמות האירופיות ובמיוחד רוסיה, צרפת ובריטניה. במחצית הראשונה של המאה ה-19, על רקע התחזקות המעצמות האירופיות ובמקביל, אימוץ הרעיונות הלאומיים על ידי חלק מעמי האימפריה, החלה האימפריה העות'מאנית בתהליך הטנזימאט - "ארגון מחדש", שכלל אימוץ כלים, מוסדות ועקרונות מערביים. לתהליכים אלו הייתה גם השפעה בארץ ישראל בשיפור המערכת המשפט, חינוך, תשתיות, תחבורה, מוסדות בריאות ווטרינריה ותחומים נוספים רבים.

בעקבות המעבר העולמי לספינות קיטור גדולות, ואי יכולתן לעגון בנמל עכו, החל להתפתח נמל חיפה ובעקבותיו התפתחה העיר שחוותה גידול דמוגרפי מרשים של תושבים שהשתייכו לשלוש הדתות המרכזיות בארץ ישראל. במהלך המאה ה-19 המעצמות האירופיות השתלטו על ירושלים, הלכה למעשה, באמצעות הקפיטולציות, שאפשרו להן פתיחת קונסוליות, פתיחת בתי חולים ופתיחת מתחמים שלהן מחוץ לחומות, שהשפיעה גם על ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות שהחלה ב-1860 עם ייסוד משכנות שאננים. בסוף המאה ה-19 החלה הגירה יהודית במסגרת התנועה הציונית. תנועה זו, לא חששה מפגיעה במרקם החיים ובאיזונים שבין הקהילה היהודית, המוסלמית והאימפריה העות'מאנית, שהתייחסה בתחילה להגירה זו בשוויון נפש ואף בעידוד, עד שהבינה כי מצויים בה יסודות לאומיים חזקים השואפים לעצמאות והפכה את יחסה אליה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרפה טורקיה למדינות המרכז. ב-31 באוקטובר 1917 פתחו הבריטים (שנמנו עם מדינות ההסכמה) במתקפה על באר שבע (שנבנתה על ידי הטורקים ב-1900) ועל דרום ארץ ישראל ולאחר שלושה שבועות כבשו גם את ירושלים וסיימו בכך שלטון בן 400 שנים של האימפריה העות'מאנית.

מפיק ועורך: נפתלי גליקסברג, במאי: אבי אמבר, תסריט: אודי ארמוני, עורכת תוכן: חגית בן יעקב, עורכת: מיכל רנון, יועץ מדעי ראשי: פרופ' אמנון כהן, מנחה: ישי גולן, צלם ראשי: יובל מיימון, תחקיר: אייל בן-זאב ויאיר שוגרמן, מוזיקה מקורית: אבי בללי.
משתתפים: פרופ' אמנון כהן, פרופ' דוד קושניר, פרופ' דרור זאבי, פרופ' מירי שפר-מוסנזון, פרופ' יוסי בן-ארצי, ד"ר אבנר וישניצר, ד"ר יאלי השש, ד"ר איל דוידסון, ד"ר שריף שריף ספדי.

אתרי צילום: מסגד אל-ג'זאר, עכו, העיר העתיקה בצפת, כיכר השעון, יפו, נמל יפו, תחנת הרכבת חיפה מזרח, בית דונה גרציה, מגדל דוד, כיכר עומר אבן אל ח'טאב, ירושלים, מוזיאון בית העיר, חיפה, בית הכנסת האר"י הספרדי, צפת