והיום איננו כלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
והיום איננו כלה
И дольше века длится день
והיום איננו כלה.jpg
מידע כללי
מאת צ'ינגיס אייטמטוב
שפת המקור רוסית
סוגה רומן ריאליסטי
הוצאה
הוצאה עם עובד
שנת הוצאה 1980. הורחב ב-1991.
תרגום לעברית דינה מרקון ואמציה פורת
מספר עמודים 398
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-0-253-11595-9
הספרייה הלאומית 001349465, 002786647

"והיום איננו כלה"רוסית: И дольше века длится день, בתרגום מילולי "יותר ממאה נמשך היום") הוא רומן מאת צ'ינגיס אייטמטוב, יצא לאור בברית המועצות בשנת 1980.

נכתב במקור ברוסית, יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד בתרגומם של דינה מרקון ואמציה פורת.

בשנת 1991, לאחר התפרקות ברית המועצות, הוסיף אייטמטוב לספר פרק שכנראה לא יכול היה לפרסם תחת השלטון הסובייטי, בו מוצגת נקודת המבט האופורטוניסטית של חוקר משטרתי, המבקש להתקדם בדרגות כדי ליהנות ממנעמי השלטון, על ידי האשמות שווא של אזרחים תמימים בדבר בגידה במולדת וחשיפת "קונספירציה" נגד השלטון הסאטניליסטי. בספר מסופר על קורותיו של בּוּרָאנִי יֵדִגֵיי, איש זקן ומשפחתו, הגרים בקצה המדבר האוזבקי, בשליחות השלטון הקומוניסטי. תושביו המעטים של הכפר מקיימים את תחנת הרכבת היחידה שחוצה את המדבר. הסיפור נפתח עם מותו של חברו הקרוב ביותר של יֵדִגֵיי, ומלווה במקביל את ההווה בו ההכנות להלוויה מתנהלות, ובמקביל את הזכרונות המציפים את יֵדִגֵיי על כל מאורעות החיים שהובילו אותו לנקודת ההווה. בד בבד, שוזר אייטמטוב מעשיות עם אוזבקיות, ביקורת על השלטון הקומוניסטי ואת מבטו המפוקח על תהליך המודרניזציה שמוביל באופן בלתי נמנע ההיפרדות מערכי העבר.

לפי חוקר הספרות נח (נורמן) שניידמן, הספר סובב סביב האסיר בעל הנפש המומתת - מנקורט, מונח קירגיזי לשבויים שלפי סיפורי הקירגיזים - העם שמולדתו קירגיזסטן, היו מכסים את ראשו בעור גמלים ומעמידים אותו בשמש הקופחת, העור היה מתהדק סביב ראשו ומענה את השבוי עד שאיבד כל רוח עצמאית וסממן לאישיות. כך היה הופך לעבד נרצע לאדונו, ואף היה מתכחש לאמו אם היה פוגש אותה. האזור בו חי גיבור הסיפור הוא סוג של מנקורט וכך גם לאומים, קבוצות ואנשים בודדים בברית המועצות אז, התלושים מסביבתם אשר איבדו כל זהות לאומית ואפילו עצמית.[1]

מסגרת העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הספר מתרחשת במשך יממה אחת במרחבי ערבות הסָארוֹזֵק שבקזחסטן. העלילה סובבת סביב עובד המסילה, בּוּרָאנִי יֵדִגֵיי, ביום שבו הוא מוביל את ידידו המנוח, קָזַנְגָפּ, לקבורה בבית הקברות העתיק, אנה בֵּית, לאחר שישים שנה של שלטון סובייטי. במהלך מסע הקבורה ידגיי נזכר ומהרהר במהלך חייו במדבר הסארוזק ובאגדות עם עתיקות מן המסורת הקזחית.

עלילת הספר חובקת "עולם ומלואו" ונעה במרחבי הזמן והמקום. במהלך הספר, העלילה נעה בין זמנים שונים בהיסטוריה וקופצת בין תקופות ומאורעות שונים. העלילה נעה בין אגדות עם קזחיות עתיקות ובין העידן המודרני, היא חוזרת למאורעות שונים שהתרחשו במהלך השלטון הסובייטי (כמו תקופת הטיהורים תחת שלטונו של סטלין ומותו של סטלין) ומגיעה עד לפגישה היסטורית עם ציוויליזציה מן החלל החיצון.

אגדות העם בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך "והיום איננו כלה" מופיעות כמה אגדות עם מן המסורת הקזחית. אגדות אלו משקפות את המסורת והתרבות של האנשים שבהם הרומן עוסק ומתקשרות למהלך העלילה ולמצב שבו גיבורי הסיפור נמצאים באותה נקודה.

פרטי העלילה הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה ברומן מתרחשת על פני יום אחד ביישוב קטן שנקרא בוראנלי-בוראני, השוכן בערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, הסארוזק. היישוב הקטן שוכן, בסמוך לצומת מסילת הברזל ותושביו אחראים לתפעולה השוטף. גיבור העלילה, ידיגיי, לוקח את גופת חברו, קזנגפ לקבורה דתית, בבית קברות העתיק אנה-בית. במהלך המסע, ידיגיי מספר על ההיסטוריה האישית שלו ועל חייו בערבת סרוזק ביחד עם קטעים מהפולקלור הקזחי. בנוסף לכך, מתרחשת עלילת משנה, בה שני קוסמונאוטים, אמריקאי וסובייטי, יוצרים קשר עם ציוויליזציה תבונית בכוכב בת יערה. השניים יוצאים מפאריטט, תחנת החלל המופעלת בשיתוף אמריקאי-סובייטי. המיקום של אתר השיגור, בסמוך למסילת הברזל של ידיגיי, וכך משתלבת עלילת המשנה בסיפור העיקרי של הרומן.

הסופר פותח עם היוודע דבר מותו של ידידו הוותיק, קזנגפ אסנבייב, לידיגיי. שני ילדיו של קזנגפ הגיעו למקום, עם היוודע דבר מותו. ידיגיי משכנע את התושבים לקבור אותו ביום שלמחרת באנה- בית. לתדהמת בנו, סביטז'אן, שהיה אדיש לקבורת אביו, הוחלט לחצות את סארוזק לבית הקברות באנה-בית, על מנת להביאו לקבורה. השיירה יצאה בבוקר שלמחרת, תוך סיפור חוויות בחייו של ידיגייב ואגדות של הסארוזק המוזכרות ברומן.

בתחילה נזכר ידיגיי כיצד נלחם במלחמת העולם השנייה ושוחרר משירותו בעקבות הלם קרב. בעקבות כך, הוא נשלח לעבוד במסילות הברזל. במהלך עבודתו הוא הכיר את קזנגפ, ששכנע אותו לעבור לצומת בוראנלי-בוראני, שעתיד להיות ביתו ומקור שמו. ידיגיי וקזנגפ הפכו לחברים קרובים. קזנגפ העניק לו במתנה את קרנר, גמל, שהפך לאגדה בשל כוחו, מראהו ומוצאו.

בסופה של שנת 1951 אבוטאליפ וזאריפה קוטיבייב עברו לצומת מסילות הברזל בבוראנלי-בוראני עם שני ילדיהם הקטנים. בתחילה הם התקשו להסתגל לחיים בסארוזק, בגלל הסביבה הקשה, אך בסופו של דבר הם הסתגלו. לפני המעבר, הם שימשו כמורים. גם אבוטאליפ השתתף במלחמה ונפל בשבי הגרמנים, אך הוא הצליח להימלט ולחם עם הפרטיזנים היוגוסלבים. אף על פי כן, הייתה לו סטיגמה של אסיר והוא סבל מרדיפות פוליטיות. כדי להנציח את חוויותיו האישיות למען ילדיו וכדי לשמור על כושרו המנטאלי בשממה של סארוזק, אבוטאליפ כתב אודות התקופה בה היה שבוי מלחמה, בריחתו ולחימתו בשורות הפרטיזנים ביוגוסלביה. הוא גם העלה על הכתב את האגדות שסיפר לו ידיגיי. לרוע המזל, פעילותו דווחה לרשויות הגבוהות. תושבי בוראנלי-בוראני ואבוטאליפ נחקרו על ידי טאנסיקבייב מהק.ג.ב. הוא מואשם בחתרנות נגד המשטר. בהתאם למערכת הסובייטית הוא נאסר למשך תקופה ארוכה. אבוטאליפ מחליט לשים קץ לחייו, כשהוא מטיל עצמו לפני גלגלי הרכבת, לפני אחת מהחקירות. קזנגפ נסע לקומבל הסמוכה, כדי לבקר את בנו. שם הוא מוצא מכתב המיועד לזאריפה, המבשר לה על מותו של אבוטאליפ. קזנגפ סובר שטוב יותר להודיע לה שיש עבורה מכתב בעניין בעלה ולא להודיע לה על מות בעלה. בדרך מקרה, גם סטלין מת באותו היום. אך קזנגפ היה מוכה צער, מכדי להתייחס לחדשות. זריפה מחליטה שהדבר הטוב ביותר הוא למנוע מהידיעה על מות אבוטאליפ מלהגיע מילדיה. בקשתו האחרונה של אבוטאליפ הייתה לידיגיי, לספר להם על ימת אראל, משום ששניהם במוצאם משם.

ידיגיי ששב בזיכרונותיו לים, נזכר באותה הפעם שהוא תפס חדקן-הזהב, כדי להשביע את רצונה של אשתו, אוקובאלה. את ידיגיי גם פקדה טרגדיה, כאשר התבשר עם שיבתו מהמלחמה, שבנו בכורו מת. ידיגיי, לאחר מותו של אבוטליפ, הפך לדמות האב עבור ילדיו של אבוטליפ ואף אהב אותם, יותר מאשר את בנותיו. הוא התאהב בזאריפה ובילה זמן רב בחברתה ובחברת ילדיה, אך היא לא נעתרה לאהבתו. זאריפה ושני ילדיה העתיקה את מגוריה ביום אחד, כאשר ידיגיי נסע למפגש המסילה הבאה, כדי להשיב את גמלו המיוחם. ידיגיי כילה את כעסו בקרנר, הכה אותו עד שנמלט שוב, ושב רק כאשר רעב ותשש כוחו.

שנים אחר כך, לאחר הרפורמות בברית המועצות, ידיגיי הפעיל לחץ על השלטונות לחקור את מותו של אבוטאליפ, במטרה לטהר את שמו ולמען ילדיו. שמו של אבוטאליפ טוהר והאחראים הובאו לדין. ידיגיי גילה שזאריפה נישאה בשנית ושבה לעבודתה בהוראה.

בסמוך לסופה של העלילה, הגיעו משתתפי השיירה סמוך לבית הקברות באנה-בית. אולם, השיירה נתקלת בגדר תיל שהוצבה בידי הצבא באמצע הדרך. כדי להתגבר על המכשול, הם הולכים מסביב לה בדרך אחרת, כדי להגיע לתחנת הביקורת הצבאית, המאוישת בידי חייל צעיר. לחרדתם, נאמר להם שהגישה לאנה-בית היא אסורה. החייל מטלפן למפקדו, לבדוק אם ניתן לחרוג מהנוהל.

לידיגיי נודע ששם מפקדו הוא טאנסיקבייב, אך הוא נוכח לדעת שמדובר באדם אחר. אולם גם טאנסיקבייב החדש נוהג ברודנות ודוחה את בקשתם ומודיע להם שבית הקברות ייהרס בעתיד הקרוב בגלל תוכניות ממשלתיות. במהלך שיבתם, למעט בנו של קזנגפ, סביטז'אן, החליטו כי יהא זה מנוגד למסורת, לשוב מהלוויה עם הגופה. הם מחליטים לקברו במדרון מלקומדיצ'פ שבסארוזק, שהיה זירת ההתרחשויות לאחת מאגדות העם הקזחיות.

ידיגיי, מנהל את הטקס הקבורה על פי כללי דת האסלאם, אומר תפילות ונושא הספד אישי. הוא משביע אותם שיקברו אותו בסמוך לקזנגפ, הואיל והוא הזקן ביותר ועתיד להיות המת הבא. כולם עזבו את האתר בתום טקס הקבורה, מלבד ידיגיי שנותר מעל קברו של קזנגפ עם קרנר וכלבו, ז'ולבארס, כשהוא מהרהר בעבר ובאירועי היום. הוא מחליט לשוב לתחנת הביקורת כדי להטיח את כעסו במדיניות הצבא והרס הנכסים ההיסטוריים. סדרה של טילים ששוגרו לחלל מהשטח המגודר, גרמו לידיגיי, לכלבו ולגמל להימלט מהמקום לעבר הסארוזק.

עלילת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיגור הסובייטי מהסארוזק והשיגור האמריקאי מנבדה בעלילה ונסיבותיהם הוסתרו מן הציבור. השיגורים היוו למעשה את שיאו של מבצע "חישוק". הרקע למבצע המשותף האמריקאי-סובייטי הייתה הפרשה בתחנת החלל, פאריטט. שני הקוסמונאוטים בתחנת החלל באופן מסתורי ניתקו מגע עם בסיסי ההפעלה שלהם. בדיעבד מתברר, כי עם הגעתם, של שני הקוסמונאוטים לפאריטט, הם נוכחו לגלות שאבדו עקבותיהם של קודמיהם. לפני העזיבה, השאירו השניים מכתב בו טענו, שיצרו קשר עם ציוויליזציה תבונית מפותחת בכוכב הלכת, בת יערה. תושבי בת יערה משגרים רכב חלל לפאריטט והעבירו את שניהם לכוכב שלהם. משם העבירו הקוסמונאוטים תשדורת לתחנה, בה הם מתארים את הכוכב, הרחוק מיליוני שנות אור מהארץ.

הכוכב גדול בהרבה מכדור הארץ, מושג המלחמה אינו קיים בקרב תושביו וקיים בו ממשל ייחודי. תושביו נפגעו מתהליך "התייבשות המעמקים" וחלקים גדולים בכוכב הפכו לאזורים שוממים, שאינם ראויים למחיה. אף על פי כן, בעיה זו אינה קריטית למיליוני השנים הבאות ותושבי הכוכב כבר החליטו מה לעשות בנידון וכיצד לתקנו. הציוויליזציה מבקשת לבוא במגע עם תושבי כדור הארץ, למען שיתוף פעולה ויחסי שלום. בתגובה למעשי הקוסמונאוטים, מתכנסים נציגי שתי המעצמות בנושאת המטוסים, "קונבנציה", לדיון דחוף בצומת הגורלי ביותר בתולדותיה של האנושות. הנציגים בוועידה החליטו למנוע מהקוסמונאוטים מלשוב לצמיתות לכדור הארץ. החלטתה המשמעותית ביותר של הוועידה הסודית הוא מבצע "חישוק" – שיגור טילים לאטמוספירה של כדור הארץ, שמטרתם להשמיד כל חללית זרה שתחדור לאטמוספירה ולמנוע כל מגע עם הציוויליזציה בבת יערה. השיקול המרכזי של הסובייטים והאמריקאים, הוא להבטיח שמאומה לא ישתנה על פני אדמת הארץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הספרות הסובייטית בעשור של תמורה משנות ה-80 - שניידמן נח נורמן, הוצאת אוניברסיטת טורונטו מסת"ב ISBN 978-0-8020-5812-6.