וולארו האנטילופה

וולארו האנטילופה
וולארו זכר
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	קנגוראים
תת־סדרה:	דמויי-קנגורו
משפחה:	קנגוריים
סוג:	קנגורו
מין:	וולארו האנטילופה
שם מדעי
Macropus antilopinus ‏גולד, 1842
תחום תפוצה

וולארו האנטילופה או קנגורו האנטילופה (שם מדעי: Macropus antilopinus), הוא מין של יונק כיס בינוני-גדול בסוג קנגורו ובקבוצת הוולארו האנדמי לצפון אוסטרליה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1842 על ידי האורניתולוג האנגלי ג'ון גולד, והוא משויך לתת-הסוג Osphranter. המינים הקרובים אליו ביותר מבחינה גנטית הם הוולארו השחור והוולארו המצוי, ומבחינה חיצונית ואקולוגית הוא דומה בעיקר לקנגורו אדום. פירוש השם המדעי הוא "ארוך-רגל אנטילופה", והמקור לכך הוא רגליו האחוריות שארוכות כשל אנטילופה, וכמו כן במבט מאחור או בפרופיל צד הוא מזכיר במקצת אנטילופות בינוניות כאוריבי או פוקו. וולארו האנטילופה הוא יונק הכיס השלישי בגודלו בסדרת הקנגוראים לאחר הקנגורו האדום וקנגורו אפור מזרחי.

תיאור

אנטומיה ומאפיינים פיזיים

וולארו האנטילופה גבוה ורזה יותר באופן יחסי ממיני הוולארו האחרים ובשל כך הוא דומה יותר מבחינה חיצונית לקנגורו האדום ולקנגורו האפור; עם זאת, עדיין מבנה הלוע שלו דומה יותר לוולארו. לזכרים הבוגרים יש כפלים נפוחים ייחודיים מאחורי הנחיריים ועד לאמצע החרטום, ומשערים שהם משמשים לאידוי החום ולקירור הגוף באקלים החם שבהם חיים יונקים אלה.

וולארו אנטילופה זכר בצפון קווינסלנד.

ראשו של וולארו זה בינוני ביחס לגופו, והוא מתאפיין בחרטום מוארך ומרובע בדומה לקנגורו אדום, עם נחיריים עגולים ושפה שסועה המזכירה את שפת הסוס. גופו מעוגל ומקושת שנראה במיוחד בשעת האכילה, וזנבו ארוך ורחב ולעיתים קרובות הוא נשען עליו - בעיקר בעמידה זקופה. האוזניים גדולות ורחבות והן מעוגלות בקצוותיהן.

הגפיים הקדמיות של הוולארו קצרות ודקות ובעלות 5 אצבעות עם טפרים קטנים וחדים, בעוד שהגפיים האחוריות ארוכות ועבות באופן יחסי. כף הרגל ארוכה ודקה ומחולקת ל-4 אצבעות שנראות בפועל כ-3: זרת בינונית, אצבע גדולה וארוכה במיוחד במרכז, ואצבע אחת מאוחדת האופיינית לקנגוראים שלמעשה מורכבת משתי אצבעות; הבוהן נעדרת אצל הוולארו. הזרת בעלת טופר בינוני, האצבע המרכזית בעלת טופר גדול ועבה, ואילו האצבע המאוחדת בעלת שני טפרים קטנים. הקרסול של הוולארו ארוך מאוד ומשמש כמשענת העיקרית שלו.

וולארו האנטילופה מפגין דו-צורתיות זוויגית ניכרת, המתבטאת בעיקר בגודל, בצבע הפרווה ובמשקל; משקל של הזכרים למשל עולה לעיתים קרובות על 70 ק"ג, בעוד שהנקבות יגיעו רק לעיתים רחוקות למשקל של 30 ק"ג, ומשקלם הממוצע הוא כ-15 ק"ג. הראש של הזכרים גדול משל הנקבות, והגוף שלהם מאסיבי ושרירי יותר.

כסות ומראה חיצוני

הפרווה של וולארו האנטילופה גסה ומדובללת ואופיינית למיני הוולארו, והיא מורכבת משערות דלילות. צבע הפרווה משתנה בין הזכרים לנקבות:

• לזכרים צבע הפרווה הוא חום-אדמדם בהיר\דהוי עד ערמוני, נוטה להיות כהה יותר באזור הגב והקרקפת ובהיר יותר בצלעות. הפנים בצבע חולי בהיר יותר, וסביב הלוע והחרטום יש כתם אפרפר דהוי. החזה בצבע חום דהוי. בסיס האוזניים בצבע אדמאדאם דהוי והקצוות צהבהבות קרמיות.
• לנקבות צבע הפרווה הוא חום שזוף בגב ובצלעות, ואפור-כחלחל בכתפיים ובצוואר. הפנים בצבע אפרפר דהוי, הקרקפת אדמדמה דהויה, וסביב הלוע והחרטום יש כתם אפרפר כהה או שחור דהוי. הנקבות נבדלות בנקל מהזכרים גם בכך שיש להן לחיים לבנבנות וגבות קרמיות עבות מעל העיניים. בסיס האוזניים שלהן בצבע שחור דהוי\אפרפר כהה, והקצוות לבנבנות; יש להן גם נקודת שיער חומה בבסיס האוזניים.

לשני הזוויגים הסנטר, הגרון, המותניים, הגחון, תחתית הזנב והחלק התחתון של הגפיים בצבע לבן קרמי עד אפרפר, וכפות הידיים והרגליים בצבע חום שוקולד או שחור.

תפוצה ובית גידול

וולארו האנטילופה אנדמי לצפון אוסטרליה. הוא מצוי בצפון הטריטוריה הצפונית ובאזור קימברלי שבאוסטרליה המערבית, וכן בחצי האי כף יורק שבצפון קווינסלנד.

בית הגידול של וולארו זה הוא בעיקר יערות הסוואנה הדלילים והמישוריים של אוסטרליה בגבהים של פחות מ-500 מטר מעל פני הים. ניתן למצוא אותם גם בעמקים ושקעים נמוכים בקרבת נהרות גדולים, במיוחד באזורים לחים המאוכלסים בדשא ירוק וקצר. האוכלוסיות המזרחיות נמצאות גם במדרונות ופסגות של גבעות קטנות, ואילו האוכלוסיות הצפוניות מעדיפות אזורים עם מים קבועים. בניגוד למיני יונקים וציפורים רבים, הם נהנים מהשריפות הקבועות בסוף העונה היבשה בעקבות הדשא הירוק שצומח לאחר מכן. וולארו האנטילופה נוטה להימנע ממדרונות תלולים וסלעיים המאוכלסים על ידי הוולארו השחור והמצוי, אך למרות עשוי לסגת עונתית לאזורים גבוהים כאשר שטחי המרעה שלו מוצפים בעקבות מונסונים. הטמפרטורות בתחומי מחייתו 36-20 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת היא 1,000-500 מילימטר לשנה.

אקולוגיה

נקבת וולארו האנטילופה לועסת עשבים.

וולארואי האנטילופה הם בעלי חיים חברתיים, שחיים בקבוצות של 3 פרטים ומעלה. קבוצות גדולות במיוחד של 30 פרטים נראות בעיקר בשטחי מרעה פוריים. קבוצות מעורבות של זכרים ונקבות נראים לעיתים קרובות, אך זכרים מבוגרים נוטים לחיות לעיתים קרובות בבדידות. בתקופה שבו וולד הוולארו גודל בכיס, הקבוצות מתחלקות לפי מגדר: קבוצות קטנות של זכרים, וקבוצות גדולות של נקבות וצאצאיהן. אין קשר חזק בין הפרטים שבקבוצה, אך למרות הן פרטים יחידים והן קבוצות נקשרים יחסית לשטח המחיה שלהם. בניגוד למיני קנגורו אחרים, אצל הוולארו הזכרים והנקבות נוהגים לטפח אחד את השני בלא קשר להתנהגות מינית.

במהלך היום הוולארואים נמצאים באזור המיוער כדי לתפוס מחסה בצל העצים מפני השמש הקופחת. בשעות בין הערביים הם הולכים לאזורי המרעה ומבלים שם בחיפוש אחר מזון עד השחר. במהלך עונת הגשמים הקרירה, הוולארוים עשויים לרעות גם במהלך היום כשיש מזג אוויר מעונן, אולם הם נסוגים חזרה ליער כאשר יורד גשם חזק.

וולארו האנטילופה אמנם אינו טריטוריאלי, אך למרות זאת הוא פעיל בשטח מחיה קבוע המכונה "שטח ביתי". טווחי הבית של הזכרים הם בגודל של 100 דונם או יותר, ואילו טווחי הבית של הנקבות הם פחות מ-20 דונם. הוולארו הוא יונק צמחוני, ותזונתו מורכבת בעיקר מעשב ירוק וטרי. הם נוטים לחפש אזורים עם עשב קצר או אזורים עם עשב ארוך שנשרף ומתחיל לצמוח מחדש. הוולארו עשוי להתחרות על מקורות המזון עם כיסאים אחרים הנמצאים בתחומי מחייתו כמו הקנגורו האדום ווולאבי אגיל.

איור של וולארו האנטילופה.

הייחום מתרחש בדרך כלל זמן קצר לאחר שהעובר מתחיל להתפתח בכיס. בתקופה זאת זכרים דומיננטיים וחזקים מרחיקים זכרים צעירים מהנקבות. לפני תחילת הקרב הזכרים משמעים קול שריקה חזק - בדרך כלל לאחר חבטה בקרקע עם כף הרגל. הם גם עשויים לעשות תנועת "השלכת ראש" לצדדים לפני הקרב. הלחימה בין הזכרים כוללת נעילה של המרפקים, איגרוף ובעיטות שנעשות תוך כדי הישענות על הזנב השרירי. עלייה בהיקף של קרבות הזכרים מתרחשת סמוך לעונת הרבייה.
מלבד האדם אין כיום טורפים ידועים של וולארו האנטילופה, וייתכן כי הדינגו או עיט מחודד זנב עשויים להוות איום לגורים שמחוץ לכיס.

ההריון של הנקבה נמשך כ-35 ימים, לאחריהם נולד וולד יחיד בלתי מפותח שמטפס לתוך הכיס של אימו בדומה לשאר הקנגורוים. הוולד יונק ומתפתח במשך מספר חודשים, ולאחר כ-6 חודשים הוא מפותח לגמרי ובעל פרווה כשל הבוגרים ויוצא לראשונה מהכיס של אימו. בגיל של 37 שבועות האם אינה מאפשרת יותר לגור להיכנס לכיס. גור הוולארו נגמל בהדרגה ככל שעובר הזמן, ונגמל לחלוטין בגיל 15 חודשים. גם לאחר הגמילה, הוולארו הצעיר שומר על מערכת יחסים קרובה עם אימו, והם נחים יחד ומטפחים אחד את השני. הזכר מגיע לבגרות בגיל שנתיים והנקבות מגיעות לבגרות לאחר כ-16 חודשים. הכיס של הנקבה מתחיל להתפתח בגיל 20 חודשים.

תוחלת החיים של וולארו האנטילופה בטבע היא גבוהה למדי ומגיעה עד 16 שנים. בשבי היא נמוכה יותר ומגיעה ל-15 שנים.

מצב שימור

וולארו האנטילופה מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל תפוצה רחבה, אוכלוסייה גדולה למדי, התרחשות במספר אזורים מוגנים, וכי אין זה סביר שהוא יחווה בעתיד הקרוב ירידה ברמה כזו שתגרום להכללתו בקטגוריה מאוימת. עם זאת המין זקוק למעקב צמוד על ידי הרשויות האוסטרליות מכיוון שאוכלוסיות מסוימות נמצאות בירידה.

אין איומים עיקריים ידועים למין זה. ככל כנראה הוא מאוים במידה מסוימת על ידי פעילות אנושית מוגברת של שינוי הנוף ופיתוח קרקעות לחקלאות. הבערת אש לא מבוקרת בערבות עשב וציד מסורתי על ידי האבורג'ינים עשויים להיות איומים אפשריים.

וולארו האנטילופה נמצא במספר אזורים המוגנים, וזקוק לתוכנית ניטור של האוכלוסייה הכוללת בדיקת העדפות בית-גידול, מבנה חברתי, תזונה מעודפת, וגנטיקה בין אוכלוסיות מבודדות.

קישורים חיצוניים

• וולארו האנטילופה, באתר ITIS (באנגלית)
• וולארו האנטילופה, באתר NCBI (באנגלית)
• וולארו האנטילופה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• וולארו האנטילופה, באתר GBIF (באנגלית)
• מידע ותמונות של וולארו האנטילופה
• תמונות של וולארו האנטילופה