וולטי BT-13 וליאנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וולטי BT-13 וליאנט
Vultee BT-13 Valiant (V-54) AN2171334.jpg
וולטי BT-13 וליאנט, בסכימת הצביעה שלפני מלחמת העולם השנייה
מאפיינים כלליים
סוג מטוס אימון
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן וולטי איירקראפט
טיסת בכורה 24 במרץ 1939
תקופת שירות יוני 19401945
צוות 2 (מדריך וחניך)
יחידות שיוצרו 9,525
משתמש ראשי חילות האוויר של צבא ארצות הברית
צי ארצות הברית
ממדים
אורך 8.79 מטרים
גובה 3.51 מטרים
מוטת כנפיים 12.80 מטרים
שטח כנפיים 22.2 מטר רבוע
משקל ריק 1,531 ק"ג
משקל טעון 2,039 ק"ג
משקל המראה מרבי 2,428 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 284 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 1,167 ק"מ
סייג רום 6,600 מטרים
הנעה
מנוע בוכנה פראט אנד ויטני R-985-AN1

וולטי BT-13 וליאנט (אנגלית: Vultee BT-13 Valiant, "אמיץ") היה מטוס אימון בו התאמנו רוב הטייסים האמריקניים במהלך מלחמת העולם השנייה. המטוס שימש לאימון הטייסים במהלך השלב השני של בית הספר לטיסה.

פיתוח וייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1938 החל המהנדס הראשי של חברת וולטי איירקראפט, ריצ'רד פאלמר, בתכנון מטוס קרב חד מושבי. באותה תקופה פרסם הגיס האווירי של צבא ארצות הברית מכרז למטוס אימון מתקדם. הבקשה כללה הבטחה להזמנת מספר משמעותי של מטוסים למטוס שייבחר. פאלמר שינה את הקונספט של התכנון ממטוס קרב למטוס אימון, והתוצר של תכנון זה היה אב טיפוס שסומל בחברה V-51. אב הטיפוס המריא לראשונה ב-24 במרץ 1939. המטוס נבנה כמטוס בעל כנף נמוכה, בנוי כולו ממתכת עם משטחי שליטה מצופים בבד ומכלי דלק אינטגרליים. מנוע המטוס היה מנוע רדיאלי מתוצרת פראט אנד ויטני R-1340-S3H1-G וואספ, מדחף בעל שני להבים בעלי פסיעה משתנה. תא הטייס היה בעל חופה סגורה ובה מקום למדריך וחניך. מערכות הידראוליות הפעילו את המדפים ואת קיפול כן הנסע.

במאי 1939 הגישה חברת וולטי איירקאפט את הצעתה למכרז של הגיס האוויר - ה-V-51 תחת הסימול BC-51. הגיס האווירי בחר בהצעתה של חברת נורת' אמריקן אוויאיישן שהוגשה תחת הסימול BC-2, שהיה למטוס האימון המוצלח נורת' אמריקן T-6 טקסן. עם זאת הגיס האווירי רכש גם את אב הטיפוס BC-51, להמשך בחינה וניסויים, והעניק לו סימול חדש, BC-3. פאלמר שיפר את התכנון, והדגם החדש נקרא VF-54. לדגם זה היה אותו מבנה כמו לדגם VF-51, אך המנוע שהותקן בדגם זה היה חלש יותר. החברה הציעה את הדגם המחודש למדינות זרות, אך לא הגיעו הזמנות.

גם בדגם VF-54 הוכנסו שיפורים שונים, והדגם החדש נקרא VF-54A. בדגם זה נוספה לכן הנסע חיפוי אווירודינמית. המדפים הופעלו ידנית, והמנוע הוחלף למנוע רדיאלי פראט אנד ויטני R-985-T3B וואספ ג'וניור שהיה בעל 450 כוח סוס. הדגם המשופר הוצע לגיס האווירי, וזה החליט, באוגוסט 1939, לרכוש את המטוס תחת הסימול BT-13. ההזמנה הראשונית הייתה של 300 מטוסים, שהונעו במנועי פראט אנד וויטני R-985-25. המטוס הראשון סופק לגיס האווירי ביוני 1940. דגם ההמשך, BT-13A, היה שונה רק במעט מקודמו ובעיקר במנוע שהותקן בו, פראט אנד וויטני R-985-AN-1, ובהסרת החיפוי האווירודינמי של כני הנסע. מדגם זה יוצרו 7,037 מטוסים. בהמשך יוצרו 1,125 מטוסים מדגם BT-13B, שההבדל העיקרי בינם לבין הדגם הקודם הייתה במערכת החשמלית שפעלה במתח של 24 וולט, לעומת המערכת במטוסים הקודמים שפעלה במתח של 12 וולט. בשל הדרישה הגדולה למנועים מדגם R-985 (על תת-הדגמים השונים) יוצרו 1,263 מטוסים עם מנוע שונה מתוצרת חברת רייט, בעלי כח זהה. מטוסים אלה סומלו BT-15. ‏1,150 מטוסים מדגם A הוזמנו על ידי צי ארצות הברית וסומלו SNV-1. הצי הזמין 650 מטוסים נוספים מדגם B, שסומלו SNV-2.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי הוליאנט שימשו בשלב הבסיסי בקורס הטיס. בשלב הראשוני טסו פרחי הטיס על מטוסי אימון ראשוני, בואינג סטירמן דגם 75 באחת מגרסאותיו (PT-13 או PT-17) או פיירצ'ילד PT-19. לאחר שלב זה עברו החניכים לטוס על ה-BT-13 שהיה מטוס מורכב יותר: מנועו היה חזק יותר והמטוס היה מהיר וכבד יותר מהמטוסים בשלב הראשוני. בנוסף לשליטה במטוס היה על החניך ללמוד להפעיל מערכת קשר רדיו לתקשורת עם הפיקוח הקרקעי, להפעיל מדפים לקראת נחיתה, ולתפעל את מדחף המטוס, שהיה בעל פסיעה משתנה. עם זאת, למטוס היה כן נסע קבוע ולא מתכנס, ולא היו בו מערכות הידראוליות - המדפים הופעלו על ידי מערכת ארכובות וכבלים.

תוך זמן קצר בשירות החלו הטייסים לכנות את הוליאנט "Vultee Vibrator", "וולטי הרועד". זאת, בשל נטייתו לרעידות חזקות כאשר המטוס התקרב למהירות ההזדקרות, וגם בשל רעידות בחופת המטוס בעת תמרונים מסובכים. סיבות נוספות לכינוי זה היו רעידות בחלונות על הקרקע כאשר המטוס המריא בקרבתם ובשל רעידות בתדר גבוה של המדחף.

הוליאנט מילא היטב את משימתו. המטוס נחשב כמטוס לא-סלחני להטסה, אך עם זאת זריז מאד, וכך יכול היה למלא את תפקידו ולהכשיר מאות רבות של טייסים לקראת הטסת מטוסים מתקדמים יותר ומטוסי קרב מבצעיים. למטוס היו כמה וכמה חסרונות: יחידת הזנב הייתה מחוברת לגוף בשלושה ברגים בלבד, דבר שהביא לניתוקה ולכמה אסונות, שבעקבותיהן אסר הצי על טייסיו לבצע במטוס אירובטיקה ותמרונים חריפים.

במאי 1945 הכריז הצי על מטוסי הווליאנט כמיושנים, ואלו הוצאו מן השירות והוחלפו במטוסי AT-6. גם צבא ארצות הברית החליף את מטוסי ה-BT-13 במטוסי AT-6 לפני תום המלחמה. לאחר מלחמת העולם השנייה נמכרו כל המטוסים כציוד עודף, במחיר של כמה מאות בודדות של דולרים. חלק מן המטוסים נמכרו כדי להשתמש במנועיהם, שהותקנו במטוסים וכנפיים, כמו מטוסי סטירמן, במקום המנועים המקוריים, החלשים יותר. המטוסים הדו-כנפיים המשופרים הופעלו כמטוסי ריסוס.

שימוש אחר למטוסי וליאנט נעשה על ידי חברת פוקס המאה ה-20 בסרט טורה! טורה! טורה!, שהופק ב-1970. לקראת הסרט נרכשו ב-1968 9 מטוסי וליאנט והותאמו כך שייראו כמפציצי צלילה מדגם אאיצ'י D3A ("ואל", בכינויים אצל בעלות הברית) של הצי הקיסרי היפני. מטוסי הרווארד דימו באותו סרט מפציצי טורפדו מסוג נקג'ימה B5N ("קייט") ומטוסי קרב מסוג מיצובישי A6M זירו. לאחר ההסרטה נמכרו המטוסים לאנשים פרטיים, וכמה מהם נמצאים עדיין במצב טיסה, חלקם שייכים לחיל האוויר המנציח (Commemorative Air Force) בארצות הברית, במסגרתו המטוסים משתייכים לטייסת "טורה! טורה! טורה!" המבצעת שיחזור של קרבות אוויר במופעים. כמה מן המטוסים הללו הופיעו גם בסרט פרל הארבור, שיצא בשנת 2001. בעשור השני של המאה ה-21 יש עדיין כמה מטוסי וליאנט במצב טיסה, כולם בידי בעלים פרטיים.

שירות בחיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר הישראלי המתהווה תכנן לרכוש חמישה מטוסים מדגם זה. בפועל נרכשו שני מטוסים, שפורקו, נארזו בארגזים ונשלחו מארצות הברית במטוסי קרטיס C-46 קומנדו של להק תובלה אווירית. המטוסים הגיעו תחילה לשדה התעופה זאטץ' בצ'כוסלובקיה. אחד מן המטוסים נפרק שם, ובמקומו הועמס מטוס אוויה S-199. משם המשיך מטוס התובלה לישראל והגיע ב-18 במאי 1948. המטוס הורכב על ידי אנשי חיל האוויר בשדה עקרון, לימים בסיס תל נוף, בחודשי הקיץ של אותה שנה; בדו"חות מצבת המטוסים נרשם המטוס בסטטוס "בהרכבה" ב-8 ביולי, ואילו בדו"ח מה-17 בספטמבר סטטוס המטוס הוא "בשימוש פעיל". ניתן לו הסימול ב-62, ולאחר מכן 91002. המטוס שימש למטרות תובלה קלה - הטסת מפקדים, טיסות בין הבסיסים, וכן לסיור. ב-5 בדצמבר נפגע המטוס בתאונה בעת נחיתה, והיה בתיקונים בחודשים שלאחר מכן, אך לא תוקן והוצא משירות ב-7 בפברואר 1954. המטוס שהוצא משירות הועבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר ולאחר מכן לקיבוץ ארז.

המטוס שנותר בצ'כוסלובקיה הורכב שם ושימש גם הוא לתובלה קלה בין הבסיסים שבהם פעלו אנשי חיל האוויר ואנשי הרכש. המטוס שימש גם למטרות אימון של טייסי הקרב של חיל האוויר, לקראת טיסתם לארץ במטוסי הקרב שנרכשו בצ'כוסלובקיה.[1]

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולטי BT-13 וליאנט, 1943
  • BC-3
אב טיפוס, הדגם הראשון שסימולו בחברת וולטי היה V-51. בעל כן נסע מתכנס ומנוע פראט אנד ויטני R-1340-45. נבנה מטוס אחד.
  • BT-13
דגם לייצור בעל כן נסע קבוע, מנוע פראט אנד וויטני R-985-25, בעל 450 כוח סוס. סימול החברה היה V-54. נבנו 300 מטוסים.
  • BT-13A
זהה לדגם הקודם, אך עם מנוע פראט אנד וויטני R-985-AN-1, גם הוא בעל 450 כוחות סוס וכמה שינויים מינוריים נוספים. נבנו 6,407 מטוסים. לאחר 1948 סומלו מטוסים מדגם זה שעדיין היו בשירות כ-T-13A.
  • BT-13B
כמו דגם BT-13A, אך עם מערכת חשמל 24 וולט. נבנו 1,125 מטוסים.
  • BT-15
כמו BT-13A, עם מנוע רייט R-975-11, בעל 450 כוחות סוס. נבנו 1,693 מטוסים.
  • XBT-16
מטוס BT-13A שנבנה מחדש ב-1942 עם גוף מחומרים פלסטיים. נבנה מטוס בודד.
  • SNV-1
סימול הצי ל-1,350 מטוסי BT-13A שהועברו מחילות האוויר של צבא ארצות הברית.
  • SNV-2
סימול הצי ל-650 מטוסי BT-13B שהועברו מחילות האוויר של צבא ארצות הברית.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר האינדונזי
חיל האוויר של אל סלוודור
חיל האוויר של אקוודור
חיל האוויר הארגנטינאי
הצי הארגנטינאי
חילות האוויר של צבא ארצות הברית
חיל האוויר של ארצות הברית
צי ארצות הברית
חיל האוויר של בוליביה
חיל האוויר הברזילאי
חיל האוויר של גוואטמלה
הכוחות המזוינים של האיטי
חיל האוויר של הונדורס
חיל האוויר של ונצואלה
חיל האוויר הישראלי
חיל האוויר המצרי
חיל האוויר של ניקרגואה
זרוע האוויר של פרגוואי
הכוח האווירי של הזרוע הים של פרגוואי
חיל האוויר הפרואני
חיל האוויר של צ'ילה
חיל האוויר הצרפתי
חיל האוויר של קובה
חיל האוויר הקולומביאני
חיל האוויר של הרפובליקה הדומיניקנית

נתונים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים לדגם BT-13A

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 2 (מדריך וחניך)
  • אורך: 8.79 מטר
  • מוטת כנפיים: 12.8 מטר
  • גובה: 3.51 מטר
  • שטח כנף: 22.2 מ"ר
  • משקל ריק: 3,375 ליברות (1,531 ק"ג)
  • משקל טעון: 3,991 ליברות (1,538 ק"ג)
  • משקל המראה מקסימלי: 4,356 ליברות (1,980 ק"ג)
  • הנעה: מנוע רדיאלי אחד בעל תשעה צילינדרים, מקורר אוויר, פראט אנד וויטני R-985-AN-1,‏ 450 כוח סוס

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מקסימלית: 290 קמ"ש
  • טווח: 1,167 ק"מ
  • תקרת שירות: 21,650 רגל (6,599 מטר)
  • קצב טיפוס: 9.2 דקות ל-10,000 רגל (3,000 מטר)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ו, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וולטי BT-13 וליאנט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי אבינעם מיסניקוב.