וולטר פייטר

וולטר פייטר
Walter Horatio Pater

פייטר בשנות ה-90 של המאה ה-19
לידה	4 באוגוסט 1839 שיידוול, הממלכה המאוחדת
פטירה	30 ביולי 1894 (בגיל 54) אוקספורד, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	בית הקברות הוליוול
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
יצירות בולטות	Marius the Epicurean
שפות היצירה	אנגלית
השכלה	קולג' ברייזנוז קווינ'ס קולג' תיכון אנפילד
פרסים והוקרה	Taylorian Lecture

ווֹלְטֶר הוֹרֵישְׁיוֹ פֵּיְטֶר (באנגלית: Walter Horatio Pater; 4 באוגוסט 1839 – 30 ביולי 1894) היה מסאי, מבקר אמנות וספרות וסופר אנגלי, שנחשב לאחד מגדולי אמני הסגנון (stylists).

ספרו הראשון והמודפס ביותר, "מחקרים בתולדות הרנסאנס" (Studies in the History of the Renaissance, 1873), שעבר עריכה מחודשת תחת השם "הרנסאנס: מחקרים באמנות ושירה" (The Renaissance: Studies in Art and Poetry, 1877), שבו התווה את גישתו לאמנות ודגל באידיאל של חיים פנימיים עזים, נתפס על ידי רבים כמניפסט (בין אם מעורר השראה ובין אם חתרני) של התנועה האסתטית.

ראשית חייו

וולטר פייטר נולד בסטפני שבאיסט אנד של לונדון, כבנו השני של ריצ'רד גלוד פייטר, רופא שעבר ללונדון בתחילת המאה ה-19 כדי לעסוק ברפואה בקרב עניים. ד"ר פייטר מת כשוולטר היה פעוט, והמשפחה עברה לאנפילד . וולטר למד בבית הספר התיכון של אנפילד וקיבל שיעורים פרטיים ממנהל בית הספר.

בשנת 1853 הוא נשלח לקינגס סקול בקנטרברי, שם יופייה של הקתדרלה הותיר בו רושם שילווה אותו כל חייו. הוא היה בן ארבע עשרה כאשר אמו, מריה פייטר, הלכה לעולמה בשנת 1854. כתלמיד, קרא פייטר את "ציירים מודרניים" (Modern Painters) מאת ג'ון ראסקין, ספר שעזר לעורר בו משיכה לכל החיים ללימודי אמנות, והעניק לו טעם לפרוזה הכתובה היטב. הוא זכה במלגת לימודים (exhibition) מטעם בית הספר, שבעזרתה המשיך בשנת 1858 לקווינס קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד.

כסטודנט לתואר ראשון, פייטר היה "תולעת ספרים" (בסלנג של אוקספורד "reading man"), בעל תחומי עניין ספרותיים ופילוסופיים שחרגו מהטקסטים הנדרשים ללימודים. פלובר, גוטייה, בודלר וסווינברן היו בין היוצרים האהובים עליו בתחילת דרכו. במהלך חופשות שבהן ביקר את דודתו ואחיותיו בהיידלברג שבגרמניה, הוא למד גרמנית והחל לקרוא את הגל ופילוסופים גרמנים נוספים. החוקר בנג'מין ג'ואט התרשם מהפוטנציאל שלו והציע להעניק לו שיעורים פרטיים. אולם בשיעוריו של ג'ואט, פייטר היווה אכזבה; הוא סיים בסיווג שני (Second) בלימודים קלאסיים (Literae Humaniores) בשנת 1862. כנער, פייטר טיפח את הרעיון להצטרף לכמורה האנגליקנית, אך באוקספורד התערערה אמונתו בנצרות. למרות נטייתו ליסודות הטקסיים והאסתטיים של הכנסייה, לא היה לו עניין רב בדוגמה הנוצרית והוא לא המשיך להסמכה לכמורה. לאחר סיום לימודיו, פייטר נשאר באוקספורד ולימד לימודים קלאסיים ופילוסופיה לתלמידים פרטיים. (אחותו, קלרה פייטר , מחלוצות חינוך הנשים, לימדה מאוחר יותר יוונית עתיקה ולטינית בסומרוויל קולג' , שהייתה אחת ממייסדותיו.) שנות הלימוד והקריאה של פייטר נשאו כעת פרי: הוצעה לו משרת עמית מחקר (fellowship) בלימודים קלאסיים בשנת 1864 בברייזנוז קולג' , בזכות יכולתו ללמד פילוסופיה גרמנית מודרנית, והוא פנה למסלול של קריירה אוניברסיטאית.

קריירה וכתבים

הרנסאנס

פייטר כחבר סגל צעיר בברייזנוז

ההזדמנויות ללימודים רחבים יותר ולהוראה באוקספורד, בשילוב עם ביקורים מעצבים ביבשת – בשנת 1865 ביקר בפירנצה, בפיזה וברוונה – הביאו לכך שעיסוקיו של פייטר התרבו כעת. הוא החל להתעניין עמוקות באמנות ובספרות, והתחיל לכתוב מאמרים וביקורת. הראשון שהודפס היה חיבור על המטאפיזיקה של קולרידג', "כתבי קולרידג'", שתרם בעילום שם בשנת 1866 ל"וסטמינסטר ריוויו" . כמה חודשים לאחר מכן, הופיע באותו כתב עת חיבורו על וינקלמן (1867), ביטוי מוקדם לאידיאליזם האינטלקטואלי והאמנותי שלו, ולאחריו "השירים של ויליאם מוריס" (1868), שהביע את הערצתו לרומנטיקה. בשנים שלאחר מכן הדפיס ה"פורטנייטלי ריוויו" את חיבוריו על לאונרדו דה וינצ'י (1869), סנדרו בוטיצ'לי (1870) ומיכלאנג'לו (1871). השלושה האחרונים, יחד עם קטעים דומים אחרים, קובצו בספרו "מחקרים בתולדות הרנסאנס" (1873), ששמו שונה במהדורה השנייה ובמהדורות מאוחרות יותר ל"הרנסאנס: מחקרים באמנות ושירה". החיבור על לאונרדו מכיל את ההרהור המפורסם של פייטר על המונה ליזה ("כנראה עדיין קטע הכתיבה המפורסם ביותר על תמונה כלשהי בעולם"); החיבור על בוטיצ'לי היה הראשון באנגלית על צייר זה, ותרם להתעוררות המחודשת של העניין בו; בעוד שהחיבור על וינקלמן בחן אישיות שפייטר חש עמה זיקה חזקה. חיבור על "אסכולת ג'ורג'ונה" (Fortnightly Review, 1877), שנוסף למהדורה השלישית (1888), מכיל את אמרתו המצוטטת רבות של פייטר: "כל אמנות שואפת ללא הרף למצבה של המוזיקה" (כלומר, האמנויות מבקשות לאחד את הנושא ואת הצורה, והמוזיקה היא האמנות היחידה שבה נראה שהנושא והצורה הם אחד). פסקאות הסיום של החיבור על ויליאם מוריס מ-1868 עובדו מחדש כ"סיכום" של הספר.

"סיכום" קצר זה עתיד היה להיות הפרסום המשפיע ביותר – והשנוי ביותר במחלוקת – של פייטר. הוא קובע שחיינו הפיזיים מורכבים מתהליכים מדעיים וכוחות יסוד בתנועה מתמדת, "מתחדשים מרגע לרגע אך נפרדים במוקדם או במאוחר לדרכיהם". בתודעה "המערבולת מהירה עוד יותר": סחף של תפיסות, רגשות, מחשבות וזיכרונות, המצומצמים לרשמים "בלתי יציבים, מרצדים, הפכפכים", "המוקפים עבור כל אחד מאיתנו באותה חומה עבה של אישיות"; ו"עם חלוף והתפוגגות הרשמים... [ישנה] היעלמות מתמדת, אותה טווייה ופרימה מוזרה ונצחית של עצמנו". מכיוון שהכל נמצא בזרימה, כדי להפיק את המרב מהחיים, עלינו ללמוד להבחין באמצעות "התבוננות חדה ונלהבת":

כי בכל רגע צורה כלשהי הופכת למושלמת ביד או בפנים; גוון כלשהו על הגבעות או הים הוא מובחר יותר מהשאר; הלך רוח כלשהו של תשוקה, תובנה או התרגשות אינטלקטואלית הוא אמיתי ומושך אותנו באופן שאי אפשר לעמוד בפניו, – לאותו רגע בלבד.

באמצעות הבחנה כזו אנו עשויים "להכניס כמה שיותר פעימות לזמן הנתון": "לבעור תמיד בלהבה קשה זו, דמוית אבן חן, לשמר את האקסטזה הזו, זוהי ההצלחה בחיים". יצירת הרגלים פירושה כישלון מצדנו, שכן הרגל מרמז על הסטריאוטיפי. "בעוד שהכל נמס מתחת לרגלינו," כתב פייטר, "אנו עשויים בהחלט להיאחז בכל תשוקה מעודנת, או בכל תרומה לידע שנראה כי היא משחררת את הרוח לרגע על ידי אופק מורם, או בכל התעוררות של החושים, או במעשה ידיו של האמן. לא להבחין בכל רגע בגישה מלאת תשוקה כלשהי באלה שסביבנו בזהרוריות כישרונותיהם, הרי זה, ביום קצר זה של כפור ושמש, לישון בטרם ערב". ה"תודעה המואצת והמוכפלת" שנוצרת כתוצאה מכך עומדת כנגד חוסר הביטחון שלנו לנוכח הזרימה. רגעים של חזון יכולים לנבוע מהשפעות טבעיות פשוטות, כפי שמציין פייטר במקום אחר בספר: "אור פתאומי משנה את צורתו של דבר טריוויאלי, שבשבת, טחנת רוח, מורג, האבק בפתח האסם; רגע – והדבר נעלם, מכיוון שהיה זה אפקט טהור; אך הוא מותיר אחריו טעם, כמיהה לכך שהתקרית תתרחש שוב". או שהם עשויים לנבוע מ"התרגשות אינטלקטואלית", מפילוסופיה, ממדע ומהאמנויות. כאן עלינו "לבחון לעד דעות חדשות, ולעולם לא להשלים עם אורתודוקסיה שטחית"; ומבין אלה, התשוקה לאמנויות, "תשוקה ליופי", היא (בסיכומו של אחד מעורכיו של פייטר) בעלת "הפוטנציאל הגדול ביותר להדוף את תחושת הזמניות, מכיוון שבאמנויות תפיסותיהן של תודעות רגישות ביותר כבר מסודרות; אנו מתמודדים עם מציאות שכבר עברה עידון ואנו מסוגלים להגיע לאישיות שמאחורי היצירה".

ספרו "הרנסאנס", שנתפס על ידי אחדים כתומך בא-מוסריות וב"הדוניזם", עורר ביקורת מצד חוגים שמרניים, כולל הסתייגות מצד מורהו לשעבר של פייטר בקווינס קולג', מצד הכומר בברייזנוז קולג' ומצד בישוף אוקספורד . מרגרט אוליפנט , בסקירתה את הספר במגזין "בלאקוודס" , ביטלה אותו כ"השיגעון עצמו של המודרניזם הפנטסטי המנסה לכפות את העידונים שלו על התודעה והעידן הפרימיטיביים" ו"רוקוקו מתחילתו ועד סופו,—בגרסתו החדשה של [...] הייאוש העליז של האפיקורסים"; בינתיים, ג'ורג' אליוט גינתה אותו כ"די ארסי בעקרונות הביקורת השקריים שלו ובתפיסות החיים השקריות שלו".

בשנת 1874 נדחה פייטר ברגע האחרון על ידי המנטור שלו לשעבר בנג'מין ג'ואט, מנהל בייליול קולג', למשרת פקח אוניברסיטאי (proctorship) שהובטחה לו קודם לכן. בשנות ה-80 של המאה ה-20 התגלו מכתבים המתעדים "רומן" עם סטודנט בן תשע-עשרה מבייליול, ויליאם מאני הרדינג , שמשך תשומת לב שלילית כתוצאה מהומוסקסואליות גלויה ושירה של חילול הקודש, ושלימים הפך לסופר. רבות מיצירותיו של פייטר מתמקדות ביופי גברי, חברות ואהבה, בין אם בדרך של אהבה אפלטונית ובין אם, בעקיפין, בדרך פיזית יותר. סטודנט אחר, ויליאם הורל מאלוק , העביר את המכתבים בין פייטר להרדינג לג'ואט, שזימן את פייטר:

"כל טבעו של פייטר השתנה תחת הלחץ" (כתב א. כ. בנסון ביומנו) "לאחר הריאיון הנורא עם ג'ואט. הוא הפך זקן, מרוסק, מיואש – והמשקל הנורא הזה נמשך שנים; חלפו שנים עד שהבין שג'ואט לא ישתמש בהם"

בשנת 1876 יצר מאלוק פארודיה על המסר של פייטר ברומן הסאטירי "הרפובליקה החדשה", שבו תיאר את פייטר כאסתטיקן אנגלי נשי (effete) טיפוסי. הסאטירה הופיעה במהלך התחרות על הקתדרה לשירה באוקספורד (Oxford Professorship of Poetry) ושיחקה תפקיד בשכנוע פייטר להסיר את מועמדותו. כמה חודשים לאחר מכן פרסם פייטר את מה שהיה כנראה תגובה מעודנת: "מחקר על דיוניסוס" האל החיצוני, הנרדף בשל דתו החדשה של האקסטזה, אשר מנצח את כוחות הריאקציה (The Fortnightly Review, דצמבר 1876).

מריוס האפיקורסי ודיוקנאות דמיוניים

וולטר פייטר התגורר בדרך ברדמור 2 בצפון אוקספורד (הבית הימני עם שלט כחול) בין השנים 1869 ו-1885 עם אחיותיו, ביניהן קלרה פייטר, חלוצה בתחום חינוך נשים.

השלט הכחול בדרך ברדמור 2, אוקספורד

פייטר היה כעת במרכזו של חוג קטן אך מחונן באוקספורד – הוא שימש כמורהו הפרטי של ג'רארד מאנלי הופקינס בשנת 1866 והשניים נשארו חברים עד ספטמבר 1879, כאשר הופקינס עזב את אוקספורד – והוא זכה להערכה בעולם הספרותי של לונדון ומחוצה לו. דרך סווינברן הוא פגש דמויות כמו אדמונד גוס , ויליאם בל סקוט, ודנטה גבריאל רוזטי. הוא היה חבר ותומך מוקדם של הצייר הפרה-רפאליטי הצעיר סיימון סולומון. מתוך מודעות להשפעתו הגוברת ובידיעה שה"סיכום" לספרו "הרנסאנס" עלול להתפרש שלא כהלכה כא-מוסרי, הוא הסיר את החיבור מהמהדורה השנייה בשנת 1877 (הוא עתיד היה להחזיר אותו בשינויים קלים במהדורה השלישית ב-1888) וכעת ניגש להבהיר ולהדגים את רעיונותיו באמצעות סיפורת.

לשם כך הוא פרסם בשנת 1878 במגזין מקמילן (Macmillan's Magazine) סקיצה מעוררת זיכרונות, חצי-אוטוביוגרפית, תחת הכותרת "דיוקנאות דמיוניים 1. הילד בבית" (Imaginary Portraits 1. The Child in the House), על כמה מחוויותיו המעצבות בילדותו – "יצירה", כפי שניסח זאת הביוגרף המוקדם ביותר של פייטר, "שניתן להמליץ עליה לכל מי שאינו מכיר את כתביו של פייטר, שכן היא מציגה בצורה המלאה ביותר את קסמו האופייני". זו הייתה עתידה להיות הראשונה מתוך כתריסר "דיוקנאות דמיוניים", סוגה ומונח שניתן לומר כי פייטר המציא ושבהם התמחה. אלה אינם ממש סיפורים – העלילה מוגבלת והדיאלוג נעדר – אלא יותר מחקרים פסיכולוגיים של דמויות בדיוניות בהקשרים היסטוריים, לעיתים קרובות האנשות של מושגים חדשים בנקודות מפנה בתולדות הרעיונות או הרגש. חלקם צופים פני עתיד, ועוסקים בחדשנות באמנויות ובפילוסופיה; אחרים מביטים לאחור, ומציגים באור דרמטי נושאים נאו-פגניים. רבים מהם הם דיוקנאות עצמיים מוסווים החוקרים עיסוקים אישיים אפלים.

לקראת תכנון יצירה גדולה, פייטר התפטר כעת מתפקידי ההוראה שלו בשנת 1882, אף ששמר על משרת עמית המחקר (Fellowship) שלו ועל חדריו בקולג' שאכלס מאז 1864, וערך ביקור מחקר ברומא. ברומן הפילוסופי שלו "מריוס האפיקורסי" (Marius the Epicurean‏, 1885), דיוקן דמיוני מורחב המתרחש ברומא של תקופת האנטונינים , שלדעת פייטר היו לה מקבילות במאה שלו, הוא בוחן את "התחושות והרעיונות" של רומאי צעיר בעל יושרה, הרודף אחר אידיאל של החיים ה"אסתטיים" – חיים המבוססים על αἴσθησις, תחושה, תפיסה – הממותנים על ידי סגפנות. תוך שהוא מותיר מאחור את דת ילדותו, דוגם פילוסופיה זו אחר זו, והופך למזכירו של הקיסר הסטואי מרקוס אורליוס, מריוס בוחן את התיאוריה של מחברו בדבר ההשפעה המעוררת של רדיפת התחושה והתובנה כאידיאל בפני עצמו. אירועי הפתיחה והסיום של הרומן מסגירים את הנוסטלגיה המתמשכת של פייטר לאווירה, לטקס ולקהילה של האמונה הדתית שאיבד. "מריוס" זכה לביקורות חיוביות ונמכר היטב; מהדורה שנייה יצאה לאור באותה שנה. עבור המהדורה השלישית (1892) ערך פייטר שינויים סגנוניים נרחבים.

בשנת 1885, עם התפטרותו של ג'ון ראסקין, הפך פייטר למועמד למשרת הקתדרה לאמנות יפה על שם סלייד באוניברסיטת אוקספורד, אך אף על פי שהיה במובנים רבים המועמד החזק ביותר, הוא פרש מהתחרות, מיואש מהעוינות המתמשכת בחוגים הרשמיים. בעקבות אכזבה זו, אך מעודד מהצלחתו של "מריוס", הוא עבר עם אחיותיו מצפון אוקספורד (דרך ברדמור 2), ביתם מאז 1869, ללונדון (ארלס טראס 12, קנזינגטון), שם היה עתיד להתגורר (מחוץ לתקופות הסמסטרים) עד 1893.

וולטר פייטר התגורר עם אחיותיו בארלס טראס 12, קנזינגטון (הבית עם שלט כחול) בין 1885 ל-1893.

שלט כחול, ארלס טראס 12, קנזינגטון

עותק הבודליינית של "דיוקן דמיוני" (1894), שנכרך מחדש עבור הספרייה בשנת 1916 על ידי קתרין אדמס (1862–1952) עם עיצוב כריכה משלה.

מ-1885 עד 1887, פרסם פייטר ארבעה דיוקנאות דמיוניים חדשים במגזין מקמילן, שכל אחד מהם הוא מחקר על אנשים חריגים, גברים שנולדו שלא בזמנם, המביאים אסון על עצמם – "נסיך ציירי החצר" (1885) (על ואטו וז'אן-בטיסט פאטר , עם המספרת היחידה של פייטר), "סבסטיאן ואן סטורק" (מרץ 1886) (החברה והציור ההולנדים של המאה ה-17, והפילוסופיה של שפינוזה), "דני ל'אוקסרואה" (אוקטובר 1886) (דיוניסוס ובוני הקתדרלות והעוגבים של ימי הביניים), ו"הדוכס קרל מרוזנמולד" (1887) (הנאורות הגרמנית). אלה קובצו בכרך "דיוקנאות דמיוניים" (1887; מהדורה שנייה, עם תיקונים סגנוניים, 1890).

כאן בחינתו של פייטר את המתחים שבין מסורת לחדשנות, אינטלקט ותחושה, סיגוף והתנועה האסתטית, מוסכמות חברתיות וא-מוסריות, נעשית מורכבת יותר ויותר. אזהרות מרומזות מפני רדיפה אחר קיצוניות בעניינים אינטלקטואליים, אסתטיים או חושיים ניכרות בבירור. הדיוקן השני, "סבסטיאן ואן סטורק", ביקורת רבת-עוצמה על סוליפסיזם פילוסופי, תואר כמחקר הפסיכולוגי המעודן ביותר של פייטר.

הערכות, אפלטון והאפלטוניזם, ודיוקן דמיוני

בשנת 1889 פרסם פייטר את "הערכות, עם מאמר על סגנון" (Appreciations, with an Essay on Style), אוסף של מאמרים על ספרות שהודפסו קודם לכן. הספר התקבל באהדה. המאמר "סגנון" (שהודפס מחדש מה-פורטנייטלי ריוויו", 1888) הוא הצהרה על האני מאמין ועל המתודולוגיה שלו ככותב פרוזה, המסתיימת בפרדוקס: "אם הסגנון הוא האדם, הרי שבמובן אמיתי הוא יהיה 'לא אישי'". הכרך כולל גם הערכה של שירי דנטה גבריאל רוזטי, שהודפסה לראשונה ב-1883, חודשים ספורים לאחר מותו של רוזטי; "שירה אסתטית", גרסה מתוקנת של המאמר על ויליאם מוריס מ-1868 ללא פסקאות הסיום שלו; ומאמר על תומאס בראון , שפייטר העריץ את סגנונו המיסטי והבארוקי. המאמר על קולרידג' הוא הדפסה חוזרת של "כתבי קולרידג'" (1866) אך משמיט את הקטעים האנטי-נוצריים המפורשים שבו; הוא מוסיף פסקאות על שירתו של קולרידג' שפייטר תרם לספר "המשוררים האנגלים" של ט. ה. וורד (1880). כאשר עיבד מחדש את חיבורו "רומנטיקה" מ-1876 כ"אחרית דבר" ל"הערכות", הסיר פייטר את התייחסויותיו לבודלר (שזוהה כעת עם התנועה הדקדנטית ), והציב את שמו של הוגו במקומן. במהדורה השנייה של "הערכות" (1890) הוא גנז את המאמר "שירה אסתטית" – עדות נוספת לזהירותו הגוברת בתגובה לביקורת הממסדית. כל ההדפסות החוזרות שלאחר מכן של "הערכות" ("למורת רוחו של כל קורא מאז 1890", כפי שניסח זאת ג'רלד מונסמן) עקבו אחר המהדורה השנייה.

בשנת 1893 חזרו פייטר ואחיותיו לאוקספורד (רחוב סנט ג'יילס 64, כיום האתר של בלאקפריירס הול , מוסד פרטי קבוע של אוניברסיטת אוקספורד). כעת הוא היה מבוקש כמרצה. בשנה זו הופיע ספרו "אפלטון והאפלטוניזם" (Plato and Platonism). כאן ובמאמרים אחרים על יוון העתיקה מייחס פייטר לתרבות היוונית את הדיאלקטיקה של הרומנטיקה-קלאסיציזם שאותה חקר לראשונה במאמרו "רומנטיקה" (1876). "לאורך כל ההיסטוריה היוונית", הוא כותב, "אנו יכולים להתחקות, בכל תחומי הפעילות של התודעה היוונית, אחר פעולתן של שתי הנטיות המנוגדות הללו, הצנטריפוגלית והצנטריפטלית. הצנטריפוגלית – הנטייה האיונית, האסייתית – הבורחת מהמרכז, משליכה את עצמה קדימה במשחק אינסופי של דמיון, מתענגת על בהירות וצבע, על חומר יפהפה, על צורה משתנה בכל מקום, כשהרבגוניות חסרת המנוח שלה דוחפת אותה לעבר התפתחות האינדיבידואל": ו"הנטייה הצנטריפטלית", הנמשכת אל המרכז, "משמרת את ההשפעה הדורית של פשטות חמורה בכל מקום, בחברה, בתרבות". הרולד בלום ציין כי "פייטר משבח את אפלטון על נכונות קלאסית, על דחף צנטריפטלי שמרני, בניגוד לרומנטיקה ההרקליטסית שלו [של פייטר עצמו]," אך "איננו מאמינים לו כשהוא מציג את עצמו כאדם צנטריפטלי". הכרך, שכולל גם מחקר אוהד על ספרטה העתיקה ("לאקדיימון", 1892), זכה לשבחים מצד ג'ואט. "השינוי המתרחש בין 'מריוס' לבין 'אפלטון והאפלטוניזם'," כותב אנתוני וורד, "הוא ממצב של תחושת תבוסה בספקנות לתחושת ניצחון בה".

בתחילת קיץ 1894 פורסם לראשונה "הילד בבית" בצורת ספר, במהדורה מוגבלת של 250 עותקים, ש"הודפסו מחדש בטיפול אוהב" על ידי הוצאת דניאל (Daniel Press) מאוקספורד, תחת השם "דיוקן דמיוני" (An Imaginary Portrait), ותואר על ידי אדמונד גוס כ"צעצוע יקר ערך לביבליומאנים. המהדורה אזלה בתוך פחות משעה. "אני ממש אוהבת את הילד שלך", כתבה אמילי דניאל לפייטר, כשהגישה לו עותק. בתגובה הביע פייטר עונג לראות את ילדו "לבוש בצורה כה חיננית".

ב-30 ביולי 1894, מת פייטר במפתיע בביתו שבאוקספורד מאי ספיקת לב שנגרמה מקדחת שגרונית, בגיל 54. הוא נקבר בבית הקברות הוליוול שבאוקספורד.

מחקרים יווניים, מחקרים שונים, גסטון דה לטור וכרכים נוספים שלאחר המוות

בשנת 1895, חבר ותלמיד לשעבר של פייטר, צ'ארלס לנסלוט שאדוול , עמית ולימים פרובוסט באוריאל , קיבץ ופרסם תחת השם "מחקרים יווניים" (Greek Studies) את חיבוריו של פייטר על מיתולוגיה, דת, אמנות וספרות יוונית. כרך זה מכיל הרהור על שנות נעוריו של היפוליטוס, "היפוליטוס רעול פנים" (שפורסם לראשונה במגזין מקמילן בשנת 1889), אשר כונה "הפרוזה המשובחת ביותר שנוצרה אי פעם בהשראת אוריפידס. הסקיצה, המהווה סוגה נוספת של "דיוקן דמיוני", ממחישה פרדוקס מרכזי ברגישותו ובכתביו של פייטר: נטייה ליופי סגפני הנתפס באופן חושי. הכרך הדפיס מחדש גם את "מחקר על דיוניסוס" של פייטר משנת 1876.

באותה שנה קיבץ שאדוול קטעים נוספים שלא כונסו ופרסם אותם כ"מחקרים שונים" (Miscellaneous Studies). כרך זה מכיל את "הילד בבית" ושני דיוקנאות דמיוניים נוספים החושפים את עצמם בעקיפין, "אמרלד אוטוורט" (שפורסם לראשונה ב-The New Review בשנת 1892) ו"אפולו בפיקרדי" (מתוך מגזין הארפרס, 1893) – כשהאחרון, כמו "דני ל'אוקסרואה", מתמקד בעיסוק פייטריאני אופייני: הישרדותן או גלגולן מחדש של אלוהויות פגניות בעידן הנוצרי. כמו כן נכללו חיבורו האחרון (והלא גמור) של פייטר, על פסקל, ושני קטעים המצביעים על התעוררות מחודשת בשנותיו האחרונות של פייטר של העניין המוקדם שלו בקתדרלות גותיות, שניצתה בעקבות ביקורים קבועים בצפון אירופה עם אחיותיו. צ'ארלס שאדוול "בצעירותו" היה "יפה תואר להפליא, הן בגזרתו והן בתווי פניו", "עם פנים כמו אלה שניתן לראות על המטבעות האטיים המשובחים ביותר"; הוא היה ההשראה הלא שמית למאמר מוקדם של פייטר שלא פורסם, "Diaphaneitè" (1864), מחווה ליופי ולאינטלקט של הנעורים, שאת כתב היד שלו נתן פייטר לשאדוול. קטע זה כלל שאדוול גם ב"מחקרים שונים". שאדוול התלווה לפייטר בביקורו באיטליה בשנת 1865, ופייטר עתיד היה להקדיש לו את "הרנסאנס" ולכתוב הקדמה למהדורת של שאדוול ל"כור המצרף של דנטה אליגיירי" (1892).

בשנת 1896 ערך שאדוול ופרסם שבעה פרקים מהרומן הלא גמור של פייטר, "גסטון דה לטור", המתרחש בצרפת הסוערת של סוף המאה ה-16, תוצר של התעניינותו של המחבר בהיסטוריה, בפילוסופיה, בספרות ובאמנות צרפתית. פייטר הגה את "מריוס" כרומן הראשון של "טרילוגיה של יצירות בעלות אופי דומה העוסקות באותן בעיות, תחת תנאים היסטוריים משתנים"; "גסטון" עתיד היה להיות השני, בעוד שהשלישי עתיד היה להתרחש באנגליה בסוף המאה ה-18. בשנת 1995 פרסם ג'רלד מונסמן את "גסטון דה לטור: הטקסט המתוקן", בו ערך מחדש את שבעת הפרקים וערך את ששת הפרקים הנותרים ששאדוול וקלרה פייטר גנזו בהיותם בלתי גמורים מדי. "דרך הדיוקן הדמיוני של גסטון ובני דורו ההיסטוריים של גסטון – רונסאר, מונטן, ברונו, המלכה מרגריט, המלך אנרי השלישי – יצירת הפנטזיה של פייטר יוצאת חוצץ נגד "שנות התשעים הצהובות"(Yellow Nineties) ומוכיחה אותן, בראש ובראשונה את אוסקר ויילד. בביקורת משנת 1891 על "תמונתו של דוריאן גריי" בכתב העת The Bookman , הסתייג פייטר מהסילוף של ויילד את האסכולה האפיקוראית: "אפיקוראית אמיתית מכוונת להתפתחות שלמה אם כי הרמונית של כל האורגניזם של האדם. לאבד את החוש המוסרי לפיכך, למשל את חוש החטא והצדק, כפי שגיבוריו של מר ויילד נחושים לעשות במהירות כזו, בשלמות ככל יכולתם, הרי זה... להפוך לפחות מורכבים, לעבור מדרגת התפתחות גבוהה יותר לדרגה נמוכה יותר".

מאמרים מתוך "הגרדיאן", בעריכת גוס, מבחר מביקורות הספרים האנונימיות של פייטר מהשנים 1886–1890 מתוך כתב העת המוכר גם כ"הכנסייה גרדיאן" (The Church Guardian), וספר של "מאמרים שלא קובצו", הודפסו באופן פרטי ב-1896 וב-1903 בהתאמה (האחרון פורסם מחדש כ"רישומים וביקורות" ב-1919). מהדורה מהודרת של עשרה כרכים של "כתבי וולטר פייטר", עם שני כרכים עבור "מריוס" וכוללת את כל הקטעים למעט אלו שב"מאמרים שלא קובצו", יצאה לאור בשנת 1901; היא הונפקה מחדש, בצורה פשוטה יותר, כמהדורת הספרייה בשנת 1910. יצירותיו של פייטר הודפסו מחדש לעיתים קרובות עד סוף שנות העשרים של המאה ה-20.

השפעה

לקראת סוף חייו, היו לכתביו של פייטר השפעה ניכרת. עקרונותיה של מה שתוכר לימים כהתנועה האסתטית ניתן היה לייחס בחלקם אליו, והשפעתו הורגשה במיוחד על אחד מהתומכים הבולטים של התנועה, אוסקר ויילד, שחלק לו כבוד בחיבורו "המבקר כאמן" (1891). בין מבקרי האמנות שהושפעו מפייטר היו ברנרד ברנסון, רוג'ר פריי, קנת קלארק וריצ'רד וולהיים ; בין המודרניסטים הספרותיים המוקדמים נמנו מרסל פרוסט, ג'יימס ג'ויס, ו. ב. ייטס, פול ואלרי, עזרא פאונד, וולאס סטיבנס ות"ס אליוט; וניתן למצוא את השפעתו של פייטר ברומנים הסובייקטיביים של זרם התודעה של ראשית המאה ה-20. בביקורת הספרות, הדגש של פייטר על סובייקטיביות ועל האוטונומיה של הקורא עזר להכין את הקרקע לגישות המהפכניות ללימודי ספרות של העידן המודרני. הרגישות הפייטריאנית ניכרת גם בפילוסופיה הפוליטית של מייקל אוקשוט . בקרב קוראים מן השורה, אידיאליסטים מצאו השראה ברצונו "לבעור תמיד בלהבה קשה זו, דמוית אבן חן", במרדפו אחר "האיכות הגבוהה ביותר" ב"רגעים כפי שהם חולפים".

עותק של ה"דיאדומנוס" מאת פוליקליטוס, שפייטר דן בו בחיבורו "עידן האתלטים זוכי הפרסים" (1894).

גישה ביקורתית

שיטת הביקורת של פייטר הוצגה ב"הקדמה" ל"הרנסאנס" (1873) ולוטשה בכתביו המאוחרים. ב"הקדמה", הוא טוען תחילה לטובת התייחסות סובייקטיבית ויחסית לחיים, לרעיונות, לאמנות, בניגוד לביקורת היבשה יותר, האובייקטיבית יותר, והמוסרנית משהו שהייתה נהוגה על ידי מת'יו ארנולד ואחרים. "הצעד הראשון לקראת ראיית האובייקט כפי שהוא באמת", כתב פייטר, "הוא להכיר את הרשמים של עצמך, להבחין בהם, להבין אותם בבירור. מהו השיר או הציור הזה, האישיות המרתקת הזו בחיים או בספר, עבורי?" כאשר גיבשנו את הרשמים שלנו, אנו ממשיכים לחפש את "העוצמה או הכוחות" שייצרו אותם, את ה"סגולה" של היצירה. "במילים אחרות, פייטר עובר מהשפעות לסיבות, שהן תחומי העניין האמיתיים שלו," ציין ריצ'רד וולהיים . בין הסיבות הללו נמצאות, בראש ובראשונה, נטיות אופי (temperaments) וסוגי חשיבה מקוריים; אך פייטר "לא הגביל את עצמו לקישור יצירת אמנות עם אופי מסוים. כאשר בחן אופי מסוים, הוא היה שואל מהו מגוון הצורות שבהן הוא עשוי למצוא ביטוי. חלק מהצורות יהיו דוקטרינות מטאפיזיות, מערכות אתיות, תיאוריות ספרותיות, דתות, מיתוסים. הספקנות של פייטר הובילה אותו לחשוב שכשלעצמן לכל המערכות הללו חסר מובן או משמעות – עד שמשמעות מוענקת להן על ידי יכולתן לתת ביטוי לאופי מסוים".

תאוריה, השערה, אמונות תלויות במידה רבה באופי; הן, אם תרצו, רק שוות ערך לאופי.

— Marius the Epicurean, Chapter XX

סגנון

פייטר זכה להערכה רבה על סגנון הפרוזה שלו, שאותו שאף לעשות ראוי לאידיאלים האסתטיים שלו, תוך שהוא משקיע מאמצים רבים ומתקן את עבודתו בקפדנות. הוא נהג לשמור על שולחנו ריבועי נייר קטנים, שעל כל אחד מהם רעיונותיו, וערבב אותם בניסיון ליצור רצף ותבנית. "הכרתי סופרים מכל רמה, אך מעולם לא אחד שעבורו אקט החיבור היה כזה מאמץ וייסורים כפי שהיה עבור פייטר", כתב אדמונד גוס, שגם תיאר את שיטת הכתיבה של פייטר: "כה מודע היה לשינויים ולתוספות שעתידים להתרחש, עד שתמיד כתב על נייר שורות, מותיר כל שורה שנייה ריקה". לאחר מכן היה מכין עותק נקי וחוזר על התהליך, ולעיתים אף שילם כדי להדפיס טיוטות, כדי לשפוט את השפעתן. "בניגוד לאלה שנתפסו לתיאוריה של פלובר על המילה הייחודית והתואר היחיד", כתב אוסברט בורדט, "פייטר חיפש את המשפט, ואת המשפט ביחס לפסקה, ואת הפסקה כתנועה בפרק. הסוגריים המרובים החליפו בכוונה זרימה מהירה של קצב לטובת הפסקות, לטובת מערבולות קטנות ומקסימות בדרך". בשיא כוחו כסופר, דן פייטר בעקרונות הכתיבה שלו במאמר "סגנון" משנת 1888. א. ס. בנסון כינה את סגנונו של פייטר "ייחודי לחלוטין וחדש לגמרי", והוסיף, עם זאת, כי "הוא קוסם, אולי, יותר לאומן מאשר לקורא הרגיל". עבור ג. ק. צ'סטרטון, הפרוזה של פייטר, השלווה והמהורהרת בנימתה, רמזה על "ניסיון עצום לחוסר במשוא פנים".

לקריאה נוספת

• Bann, Stephen, ed. (2004), The Reception of Walter Pater in Europe, Thoemmes Continuum.
• Benson, A. C. (1906), Walter Pater, London: Macmillan.Arthur Christopher Benson, Walter Pater: By A. C. Benson, Macmillan, 1906. (באנגלית)
• Cecil, David (1955), Walter Pater the Scholar Artist, Rede Lecture.
• Donoghue, Denis (1995), Walter Pater: Lover of Strange Souls, New York: Knopf.
• Gosse, Edmund (1896), "Walter Pater: A Portrait", Critical Kit-Kats, London: Heinemann. Edmund Gosse, Critical kit-kats, London Heinemann, 1896
• Hough, Graham (1949), The Last Romantics, London: Duckworth.
• Inman, Billie Andrew (1991), "Estrangement and Connection: Walter Pater, Benjamin Jowett, and William M. Hardinge" (PDF), Pater in the 1990s
• Levey, Michael (1978), The Case of Walter Pater (biography), London: Thames & Hudson.
• Sharp, W. (1912), Papers Critical and Reminiscent.
• Shuter, William F (1997), Rereading Walter Pater, Cambridge Studies in Nineteenth-Century Literature and Culture, Cambridge, ISBN 0-521-01981-8
• Thomas, Edward (1913), Walter Pater: A Critical Study, London: Martin Secker
• Ward, Anthony (1966), Walter Pater: The Idea in Nature, London.
• Wright, S (1975), A Bibliography of the Writings of Walter H. Pater.
• Wright, Thomas (1907), The Life of Walter Pater, London.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וולטר פייטר בוויקישיתוף

• כתבי וולטר פייטר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• וולטר פייטר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• Works by Walter Pater in eBook form at Standard Ebooks
• Works by or about Walter Pater at the Internet Archive
• Works by Walter Pater at LibriVox (public domain audiobooks)