וורטיגרן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וורטיגרן
Gwrtheyrn
לידה 394 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 454 (בגיל 60 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה Prydain, ממלכת פוויס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג רואנה
Sevira עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת
צאצאים Catigern
Pascent
Vortimer
Faustus of Riez עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וורטיגרןאנגלית: Vortigern; בוולשית: Gwrtheyrn גווירת'ירן) היה מנהיג צבאי ומלך בריטי שחי ככל הנראה במאה ה-5 ואשר הופיע במספר כתבים ואגדות מאוחרות יותר.

וורטיגרן מופיע בכתובים כמלך הבריטי שהזמין את השבטים הסקסונים להתיישב במזרח האי הבריטי במטרה לעזור לו להילחם בשבטים הסקוטים והפיקטים מצפון. האנגלו-סקסונים התבססו באנגליה ולבסוף ביטלו את ההסכם עם וורטיגרן ותקפו את היישובים הבריטיים. וורטיגרן עצמו נס מערבה לכיוון מערב ויילס שם על פי האגדה התיישב בטירת דינס אמריס ופגש את מרלין המיתולגי. לפי מקורות אחרים הוא התיישב בדרום-מערב ויילס או אף בדרום הרטפורדשייר סמוך לגבול האנגלי-וולשי של ימינו. מספר אגדות וולשיות ואנגליות נקשרו לוורטירגן, בהם אגדות המלך ארתור והמיתולגיה הוולשית אודות המאבק בין הדרקון הלבן (האנגלי) והאדום (הוולשי), וכן גם יש חשיבות לדמותו בכל הקשור להיסטוריה האנגלית המוקדמת שכן הוא הזמין את האנלו-סקסונים ובכך תרם רבות לעיצוב החברה האנגלית של ימי הביניים המוקדמים.

מקורות ואזכורים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

'העמוד של אליסג' המאזכר את שמו של וורטירגן כמלך הראשון של ממלכת פוויס.
  • גִּילְדָס: ההיסטוריון והנזיר הבריטי בן המחצית הראשונה של המאה ה-6, הזכיר את וורטירגן בחיבורו "אודות חורבן בריטניה וכיבושה" (De Excidio et Conquestu Britanniae). בפרק 23 מתאר גילדס כיצד ה"עריץ הגאה הזה" (superbo tyranno) הזמין את הסקסונים להתיישב באי הבריטי, וכיצד תחילה התיישבה קבוצה קטנה "בצד המזרחי של האי" ובהמשך הגיעו עוד ועוד. בסופו של דבר הסקסונים דרשו תשלום הולך וגובר ומשדרישותיהם לא נענו, הם שברו את החוזה עם המלך והחלו במסעי שוד ביזה פראיים. לא ידוע האם גילדס הזכיר בפירוש את שמו של וורטיגרן בטקסט המקורי, אך הוא מופיע בשמו בחלק מהגרסאות המאוחרות יותר. בכל מקרה הוא אינו מגדיר את וורטיגרן כ"מלך הבריטים" אלא בתור "חומס הכתר" (tyrannus במשמעותו העתיקה) שעל כתפיו מוטלת האחריות הבלעדית להבאת הסקסונים וחורבן בריטניה הרומנו-בריטית.
  • בדה ונרביליס: הנזיר בדה שחיבר מספר חיבורים בתחילת המאה ה-8 ונשען על חיבורים קודמים בעבודותיו, איזכר את וורטירגן בשניים מחיבוריו; "הקורות הגדולים" (Chronica Maiora) וחיבורו המפורסם "תולדות הכנסייה של האומה האנגלית" (Historia Ecclesiastica Gentis Anglorum). בדה מסתמך על כתביו של גילדס ומוסיף את שמו של אותו "עריץ גאה" בתור ווְרטיגרנוס (Vertigernus) ובהמשך בשם ווּרטיגנוס (Vurtigernus), בנוסף הוא מאזכר את מנהיגי הסקסונים שאותם הזמין וורטירגן לממלכתו בתור הֶנְגִיסְט והוֹרְסָה(אנ'), הוא גם מציין את שמות העמים שהגיעו לאי הבריטי בתור סקסונים, אנגלים ויוטים (כולם עמים מאזור צפון גרמניה ודנמרק של ימינו). תרומתו החשובה ביותר של בדה הייתה כנראה בציון וורטירגן בתור מלך העמים הבריטיים, כמו כן הוא מעניק תאריך לאירוע הגעת העמים הגרמניים וקובע אותה לשנת 449.
  • העמוד של אליסג (Pillar of Eliseg)(אנ'): עמוד אבן המצוי הוצב על ידי מלך ממלכת פּוֹוִיס סינגן אפ קאד'ל לזכר המלך אליסד אפ גווילוג (שהיה הסבא-רבא של סינגן). בתחריט המעטר את העמוד מצוין שמו של וורטירגן בוולשית עתיקה (גרת'ירגן), בנוסף נכתב שהיה נשוי לסבירה ביתו של הקיסר הרומי מגנוס מקסימוס. העמוד שהוקם באמצע המאה ה-9 סמוך לעיירה ל'אנגול'ן של ימינו, מציג את תחילת שושלת מלכי פוויס ועל פי המצוין בו, וורטירגן הוא ראש השושלת וכך מלך
    ספריית ארמון למבת', איור מתוך ההיסטוריה של מלכי בריטניה (בערך 1136). וורטיגרן יושב על שפת הבריכה בשעה ששני הדרקונים שעלו מתוכה נלחמים זה בזה: האדום מייצג את אותר פנדרגון, והלבן את וורטיגרן.
    פוויס הראשון.
  • היסטוריה בריטונום: יצירה ספרותית היסטורית המיוחסת לנזיר הוולשי נניוס אשר נכתבה במאה ה-9 ומספרת את סיפורו של וורטיגרן כחלק מסקירה של ההיסטוריה הבריטית (חלק II, פסקאות 31–49).
  • הכרוניקה האנגלו-סקסונית: מציינת את מקום התרחשותם של ארבעה מהקרבות של הֶנְגִיסְט והוֹרְסָה, ומזכירה את וורטיגרן כמפקד הצבא הקרב הראשון בלבד. הוא מוזכר בפעם האחרונה בשנת 455.
  • וויליאם ממאלסברי: היסטוריון אנגלי בן המאה ה-12, מצייר את דמותו של המלך כחוטא ומושחת.
  • ההיסטוריה של מלכי בריטניה: ג'פרי ממונמות' קושר את סיפורו של וורטיגרן לזה של מרלין, ובכך מקשר אותו לסיפורי המלך ארתור[1][2]. על פי אגדה זו, ווטיגרן בנה מבצר שיסודותיו חזרו ושקעו שוב ושוב. לבסוף ילד קטן בשם מרלין אמר למלך שמתחת להר ישנו אגם תת קרקעי ובו שני דרקונים - אדום ולבן, שילחמו יום אחד והלבן יכניע את האדום. בכך ניבא מרלין את תבוסתו של וורטיגרן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לבנה ליטני, המיתלוגיה הבריטית, ישראל: מפה, 2005, עמ' 132
  2. ^ תחיה אלתר, מסלול מכושף / הנביא, באתר מסע אחר - www.masa.co.il