ערך מומלץ

ויאהב אומן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תחילת הקרובה 'ויאהב אומן', מקושטת ומאוירת, מתוך מחזור ליפסיא, מחזור כתב יד מן המאה ה-14.
"ויאהב אומן", מתוך סדר עבודת ישראל נוסח פולין (רעדעלהיים, 1901) שהו"ל זליגמן בר. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 744

וַיֶאֱהַב אוֹמֵן יְתוֹמַת הֶגֶן (מקובל גם השם הכללי קרובות לפורים או קרובץ לפורים[א]) היא קרובת י"ח לפורים, שחוברה בידי הפייטן הארץ-ישראלי בן המאה השביעית רבי אלעזר בירבי קליר. הקרובה נתקבלה בנוסח אשכנז לתפילת שחרית של פורים, והפכה לחלק מנוסח התפילה של פורים בנוסח זה.[ב]

תוכני הקרובה עוסקים בסיפור מגילת אסתר ונס פורים, בעיקר על בסיס מדרשי חז"ל על המגילה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל בתקופה הביזנטית נוצר הפיוט. מטרתו המקורית של הפיוט, כפי שבאה לידי ביטוי בתקופה זו, הייתה לגוון את נוסח התפילה כאשר הוא נאמר בציבור, ולהציע לשליח הציבור נוסחים שיריים של התפילה, במקום הנוסח הקבוע שהוא פרוזאי בעיקרו. בכתיבת הפיוט, הושארו על כנם הקטעים בתפילה שאמירתם מחויבת הלכתית (בעיקר חתימות הברכות), ושאר כל נוסח התפילה הוחלף בנוסח פיוטי. בנוסף לעצם גיוון התפילה וקישוטה, הפיוט אפשר לציין ימים ואירועים מיוחדים (למשל חגים, תעניות או יום חתונה) גם בנוסח תפילתם, כך שיעסוק בתכנים הקשורים לימים אלה.

הצורך להצמיד את הפיוט למסגרת ההלכתית המחייבת של התפילה יצר מבנים שונים של פיוטים, בהתאם למבנים שונים של התפילות המקוריות. הפיוטים המיועדים לתפילת העמידהחזרת הש"ץ) מכונים "קרובות" (ביחיד: קרובה). מאחר שתפילת העמידה, בימי חול, מורכבת מ-שמונה עשרה ברכות שלכל אחת חתימה משלה, מבנה הקרובה שהתעצב עבור תפילות עמידה בימי החול כולל שמונה עשר קטעים, אחד לכל ברכה. באופן זה, הוחלף הנוסח הקבוע של הברכה הראשונה (ברכת אבות) בקטע הראשון של הפיוט, ולאחריו נאמרה חתימת הברכה "ברוך אתה ה' מגן אברהם". לאחר מכן נאמר הקטע השני, במקום נוסח הקבע של הברכה השנייה, ולאחריו חתימת הברכה, וכך הלאה עד לסיום התפילה. קרובה כזו לימי החול מכונה "קרובת י"ח".

תחילת הקרובה "ויאהב אומן" מתוך כת"י ניו יורק 224, מחזור אשכנזי מהמאה ה-14. הקרובה נכתבה באופן שידגיש את פרטי המבנה שלה.

גם לפורים נכתבו קרובות ייעודיות, העוסקות בנושאים הקשורים לחג. מכיוון שפורים מוגדר הלכתית כיום חול ומתפללים בו תפילת שמונה עשרה, גם הקרובות שיועדו לו משתייכות לסוג "קרובת י"ח". בגניזת קהיר נתגלו שרידים של שבע קרובות לפורים,[1] אולם הקרובה שלפנינו היא המפורסמת ביותר. בגניזה נתגלו מספר העתקות שלה (אף על פי שהקרובה הנפוצה ביותר בגניזה היא דווקא קרובה אחרת),[1] אך את עיקר פרסומה קיבלה הקרובה שלפנינו בזכות הפיכתה לחלק קבוע מתפילת הפורים בנוסח אשכנז. בעקבות זאת, היא נדפסה וממשיכה להידפס שוב ושוב וזכתה לפירושים רבים שנכתבו עליה.[2] למעשה, בשל היותה קרובת הי"ח היחידה בנוסח אשכנז המזרחי, סביר להניח שמדובר בקרובת הי"ח הידועה ביותר והנפוצה ביותר.

מבנה בסיסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל קרובת י"ח רגילה, מכילה הקרובה קטע אחד לכל אחת מברכות העמידה. כאמור לעיל, לפי המקובל במחקר, המטרה המקורית של הקרובה הייתה להחליף את נוסח הקבע של תפילת העמידה בחזרת הש"ץ, כך שבכל ברכה נאמרה רק המחרוזת המתאימה מהקרובה, ואחריה חתימת הברכה. למרות זאת, עקב התנגדות הלכתית, באשכנז נהגו לומר את הקרובה בנוסף לנוסח הקבע ולא במקומו, כך שבכל ברכה נאמר נוסח הקבע, לאחריו המחרוזת מהקרובה, ואז חתימת הברכה. מִבְנֶהָ הבסיסי של הקרובה הזו הוא בן מחרוזת אחת לכל ברכה, אשר מכילה שש שורות מחורזות.[ג] הקרובה בנויה על בסיס שני פסוקים מן המגילה: הראשון, "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי" (מגילת אסתר, פרק ב', פסוק י"ז) אשר מילה ממנו מופיעה בראש כל מחרוזת,[ד] והשני, "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה." (מגילת אסתר, פרק ח', פסוק ט"ו), אשר מילה ממנו מופיעה בתחילת השורה האחרונה בכל מחרוזת. מלבד זאת, חמש המחרוזות הראשונות יוצרות אקרוסטיכון אלפביתי (בשורה הראשונה לאחר מילת הפסוק), ובשורה האחרונה חתום לאחר המובאה מן הפסוק שם המחבר אלעזר בירבי קיליר חזק. כמקובל בפיוט, כל מחרוזת מכילה בסופה את נושא הברכה אליה היא משתייכת, בכדי להעביר לחתימת הברכה ("ברוך אתה ה'...") ולקיים את הדרישה ההלכתית ל"מעין חתימה סמוך לחתימה".[3]

להלן תובאנה שתי מחרוזותיה הראשונות של הקרובה לשם דוגמה:[4]

וַיֶּאֱהַב אוֹמֵן[פ 1] יְתוֹמַת הֶגֶן
אֲמָנָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ בַּעֲדָהּ לְהָגֵן[פ 2]
אָז מֵאָז כְּחָז יוֹדֵעַ נַגֵּן[פ 3]
אַרְיֵה בֶּן זְאֵב[פ 4] לְיֶשַׁע הוֹגֵן
אָץ לְהַזְכִּיר אוֹתוֹ מְנַגֵּן[פ 5]
וּמָרְדְּכַי אֻמַּץ בְּאֶלֶף הַמָּגֵן[פ 6]
       בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן אַבְרָהָם

הַמֶּלֶךְ בְּכֵס יָהּ חַק לְזֶרַע כֹּה יִהְיֶה[פ 7]
בַּקָּמִים כָּל נֶשֶׁם לֹא תְחַיֶּה[פ 8]
בֶּן בְּכוֹרַת[פ 9] חַל דְּבַר אֶהְיֶה
בְּקוֹץ אֲשֶׁר נִכְמַר וַיְחַיֶּה[פ 10]
בְּכֵן צִפְעוֹ צָץ לְצִדִּים שֶׁיִּהְיֶה[פ 11]
יָצָא לְמָרְרוֹ מוֹר[פ 12] בִּגְשָׁמִים מְחַיֶּה.[פ 13]
       בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֵּה הַמֵּתִים

  1. ^ מרדכי, על פי אסתר, ב', ז'.
  2. ^ באמונה הגן עליה שבעים וחמש שנה. רבים מפרשים שורה זו כקושרת בין לקיחת אסתר לאחשוורוש בגיל 75 לבין מסעו של אברהם לארץ כנען בציווי ה' בגיל 75, ומסבירים את המילה "אמנה" כאמונתו של אברהם בה' כשיצא לדרך, ואמונה זו היא שהגנה על אסתר,[5] הן עצם היותה של אסתר בת 75 כשנלקחה לאחשוורוש והן הקישור בין אסתר לאברהם מבוססים על בראשית רבה, פרשה ל"ט, פסקה י"ג.
  3. ^ דוד המלך, על פי ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק י"ח.
  4. ^ כינוי למרדכי. אריה הוא רמז לשבט יהודה (בראשית, מ"ט, ט') וזאב רמז לשבט בנימין (שם פסוק כ"ז). מרדכי מכונה אריה בן זאב בשל העובדה שהוא נקרא במגילה הן "איש יהודי" והן "איש ימיני" (אסתר, ב', ה').
  5. ^ מיהר דוד להזכיר את מרדכי ולהציל בגינו את שמעי בן גרא, מאבות אבותיו של מרדכי, מידי אבישי בן צרויה שבקש להורגו (עיינו שמואל ב', י"ט).
  6. ^ רומז גם לחתימת הברכה. כל השורות האחרונות מבוססות על הדרשה המובאת במדרש פנים אחרים על אסתר נוסח ב (ההדיר שלמה בובר), פרשה ב', עמוד 62. (סריקה בויקישיתוף).
  7. ^ כינוי לעם ישראל, שנאמר עליו לאברהם "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית, ט"ו, ה').
  8. ^ ה' צוה את עם ישראל למחות את זכר עמלק ולא להחיות בו נשמה, והוא חקק זאת על כסאו. (בהתאם לשמות, י"ז, ט"ז).
  9. ^ שאול המלך, שבכורת הוא אחד מאבותיו (שמואל א', ט', א').
  10. ^ בכך שריחם על אגג מלך עמלק (המכונה כאן 'קוץ') והותירו בחיים (שמואל א', ט"ו).
  11. ^ בשל חטא שאול שהחיה את אגג, יצא צאצאו של אגג, המן, להיות לצדים לישראל.
  12. ^ כינוי למרדכי, על שם הפסוק מָר-דְּרוֹר (שמות, ל', כ"ג) המתורגם "מירא דכיא" ונדרש כרמז למרדכי (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ט, עמוד ב').
  13. ^ הבחירה דוקא ב"בגשמים מחיה" ככינוי לה' רומז לחתימת הברכה ולהזכרת גבורות גשמים, המחויבת על פי ההלכה בברכה זו בימות החורף.

לשון וחריזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון הפיוט היא מייצגת נאמנה של הסגנון הקלירי החידתי, הידוע כמאפיין רבות מיצירותיו של רבי אלעזר הקליר. לעיתים אף מובאת קרובה זו כדוגמה לסגנון זה.[6] שולמית אליצור מונה מספר גורמים היוצרים את הסגנון החידתי בקרובה: השימוש במילים ספורות על מנת לרמוז לקטעים שלמים במדרש או במגילה; הלשון הפייטנית שלו, הכוללת חידוש פעלים ושמות, שימוש רב בצורות מקוצרות (דוגמאות: הֶגֶן הנגזר מ"הגונה", נֶשֶׁם כקיצור ל"נשמה" וחַל במקום "חילל") והצמדת אותיות שימוש לפעלים (כך לדוגמה, כְּחָז כקיצור ל"כאשר חזה"); והעדפת השימוש בכינויים על מנת לרמוז לדמויות, במקום להשתמש בשמותיהן. כל המאפיינים הללו באים לידי ביטוי בצורה נרחבת בקרובה (ובפיוטים קליריים רבים).[6] השימוש בכינויים בקרובה הוא רב מאד: שלום שפיגל מונה 75 כינויים בקרובה הבסיסית, ובהם עשרה כינויים שונים למרדכי (בשתי המחרוזות הראשונות: אומן, אריה בן זאב, מור).[7]

החריזה בפיוט תואמת את כללי החריזה המחמירים של ראשי הפיוט הקלאסי, המכונים לעיתים "חרוז קלירי". כללים אלה דורשים באופן עקרוני זהות של שנים מעיצורי השורש בין המילים הנחרזות. מאידך, בשיטה זו עיצורים דומים רשאים לחרוז זה בזה במקרים אחדים, בעיקר עיצורים גרוניים. לדוגמה, במחרוזת השנייה שהובאה קודם הקליר אינו מסתפק בחרוז "יֶה", ומוסיף עיצור נוסף משותף: "ח" או "ה" (שתיהן אותיות גרוניות ולכן הקליר מתיר לעצמו לחרוז אותן יחד כעיצור נוסף).

מחרוזות המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתבי היד שנמצאו בגניזה הקהירית מופיעות העתקות רבות של הקרובה, ובמקצתן היא מופיעה בנוסח מורחב הכולל מחרוזות משנה שאינן מופיעות בהעתקות האירופאיות של הקרובה. בנוסח זה, במקום מחרוזת אחת לכל ברכה במבנה שתואר קודם, מופיעה בכל ברכה מחרוזת נוספת בת ארבע שורות המשורשרת (אנ') לסוף המחרוזת הראשית.[ה] השורה הרביעית בכל מחרוזת כזו היא פסוק מהתנ"ך הפותח בשם ה', עוסק בנושא הברכה ומעביר שנית לחתימתה. מחרוזת המשנה יוצרות חתימה נוספת של שם הפייטן אלעזר הודיה[ו] מקרית ספר. ההבדל הסגנוני בין מחרוזות המשנה למחרוזות הראשיות בולט והן מתאפיינות בלשון פשוטה יותר (שגם אם היא קשה להבנה, אין בה צורות פייטניות סבוכות כבקרובה הראשית) ובמיעוט התבססות על המדרש. גם כללי החריזה בהן נוקשים פחות, ואין הקפדה על שני עיצורי שורש זהים. מובאת לדוגמה מחרוזת המשנה לברכה השנייה, הבאה לאחר המחרוזת "המלך בכס יה" דלעיל:[9]

וּמְחַיֶּה לְהַצִּילִי מִדֶּחִי
בְּמַפּוֹלֶת צוֹרְרִי תָּקַף מַפָּחִי
לְקַיֵּים זְכוּת נֶעֱקַד לְנִכְחִי
ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי:

ביחס בין שני הנוסחים של הקרובה, הקצר והמורחב, עסקה שולמית אליצור. היא הסיקה שהנוסח הקצר, המצוי במחזורי אירופה ובחלק מקטעי הגניזה, הוא הנוסח המקורי שכתב הפייטן. הראיות לכך הן בעיקר פערי הסגנון המשמעותיים שאינם מאפשרים להניח שהמחרוזות הראשיות והמשניות נכתבו יחד. כמו כן, ההקפדה לסיים את המחרוזת הראשית בלשון הרומזת לחתימת הברכה מלמד שהחתימה באה מיד לאחריה. היא מעלה את האפשרות שמחרוזות המשנה נכתבו בידי פייטן מאוחר, שסגנונו שונה משל הקליר, אך מעדיפה לדחות אפשרות זו שכן ידועים פייטנים שכתבו ביותר מסגנון אחד, ואף לקליר יש מספר סגנונות בפיוטיו, ואילו מחרוזות המשנה חתומות בפירוש בשמו של הקליר. עם זאת, בשל הסגנון הפשוט יותר של מחרוזות המשנה, משערת אליצור שהן נכתבו כהרחבה מאוחרת של הקרובה הבסיסית, כנראה לצורך אמירה בבית כנסת שהייתה בו מקהלה, ומחרוזות המשנה נועדו לאמירת המקהלה.[10]

דברים אלה משתלבים במחקר נוסף של אליצור, בו הראתה כי הסגנון החידתי המתבסס רבות על המדרש ומשתמש ברמזים דקים, מאפיין רק את יצירתו המוקדמת יותר של הקליר. בתקופות מאוחרות יותר עבר הקליר לכתוב באופן פשוט יותר, ויתר על "החרוז הקלירי", ומיעט ברמיזות דקות.

פיוטי הרחבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מפיוטי ההרחבה "אספרה אל חוק" ו"אמל ורבך", כפי שהם מופיעים במחזור וורמייזא. בצד שמאל צויר המן תלוי על העץ עם עשרת בניו והודגשו מילות הפיוט "ויתלו את המן".
קטע מקביל ממחזור ליפסיא. גם כאן הודגשו המילים "ויתלו את המן" וצוירו המן ועשרת בניו על העץ. בתחתית הדף צויר המן מוליך את מרדכי על הסוס.

כנהוג בקרובות רבות, נוספים פיוטי הרחבה באחת הברכות, השייכת במיוחד לנושא הקרובה.[ז] בהתאם, מתרחבת הקרובה שלפנינו בברכת המינים העוסקת באובדן הרשעים ואויבי ישראל, וככזו קשורה במיוחד לפורים.[ח] בסידורי אשכנז נדפסו חמשה פיוטי הרחבה,[ט] שהם למעשה שני פיוטים בלבד שנתחלקו בכתבי היד ובדפוסים עקב שינוי האקרוסטיכון באמצעם. הראשון כולל את "אזרח בט חוץ" (על סדר א"ב), "תמימים כרשו" (על סדר תשר"ק) ו"אותו מבהלת" (חתום בשם המחבר), והיא מתארת את מלחמות ישראל בעמלק החל מיציאת מצרים ומלחמת עמלק ועד לסיפור המגילה המתואר בפירוט רב יותר. הפיוט השני כולל את החלקים "אספרה אל חוק" (א"ב) ו"אמל ורבך" (שם המחבר) מתאר את הגורל שהטיל המן בכדי לבחור את יום השמדת היהודים על פי המדרש, ואת חוסר יכולתו לבחור בכל ימות השבוע ובכל החדשים מלבד חודש אדר.

בעוד מקומה של סדרת ההרחבות הראשונה בקרובה "ויאהב אומן" ברור, ואין ערעור על היותה חלק מקורי בקרובה, על הסדרה השנייה הועלו פקפוקים שמא הם שייכים במקורם לקרובה אחרת. בקטעי הגניזה ובמחזור רומניא מועתקת סדרת ההרחבות השנייה בתוך קרובה קלירית אחרת לפורים, המתחילה "אמתך וחסדך בל תרחק".[11] טענה זו מופיעה כבר ב"ספר קרובה" שנתחבר באשכנז בימי הביניים המוקדמים.[12] שולמית אליצור העירה כי על אף עדות כתבי היד הללו, סגנון סדרת ההרחבות השנייה מפואר משמעותית מזה של קרובת "אמתך וחסדך", וגם תחכומו ועושר רמיזותיו גבוהים בהרבה משל "אמתך וחסדך" ודומים יותר דווקא לסגנונה של "ויאהב אומן", ועל כן הותירה את שאלת מקומן המקורי של ההרחבות הללו בספק.[13] לעומת זאת, עדן הכהן טוען כי דווקא מחזורי אשכנז משמרים את הרכבה המקורי של הקרובה, וקטעי הגניזה ומחזורי רומניא הממקמים את הסדרה השנייה ב"אמתך וחסדך" הם שימוש משני בפיוטים אלה.[14] אולם, עקב העובדה שכבר ישנם פיוטי הרחבה לברכת "מכניע זדים" בקרובת "ויאהב אומן", מציע הכהן שבמקורה, נכתבה סדרת ההרחבות השנייה כהרחבה של פסקת על הניסים (או בנוסחה הארץ-ישראלי "וכנסי פלאך") בברכת מודים, אלא שבשלב מוקדם צרפו אותה המתפללים להרחבות שבברכת מכניע זדים.[15] בפרסום מאוחר יותר דחתה אליצור את הצעת הכהן, שאין לה בסיס בכתבי היד, אך קבעה גם, לאור מחקרה על סגנונותיו השונים של הקליר, המצביעם לדעתה על תקופות שונות ביצירתו שיש ביניהן התפתחות, כי לא ניתן לשייך את ההרחבות ל"אמתך וחסדך" בשל פערי הסגנון, המצביעים לדעתה גם על פער בזמן הכתיבה, וכן לא ל"ויאהב אומן" שכבר יש בה פיוטי הרחבה אחרים. היא מציעה שסדרת ההרחבות השנייה שייכת לקרובה שלישית שאבדה, או שנכתבה כדי לגוון ולהחליף את הסדרה הראשונה שב"ויאהב אומן".[16]

שולמית אליצור מציינת, כי בחלק מקטעי הגניזה מופיעים פיוטי הרחבה רבים נוספים, שאינם מוגבלים לברכת המינים בלבד, אלא מופיעים בכל ברכה וברכה מברכת המינים ואילך. אליצור קובעת כי לא ניתן להכריע האם פיוטי ההרחבה הנוספים הם חלק מקורי בקרובה ונכתבו בידי הקליר, או שמא תוספת מאוחרת בידי מחברים אחרים, בעוד הנוסח האשכנזי המכיל הרחבות בברכת המינים בלבד הוא המקורי.[13]

חסרונה של ברכת צמח דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרובה, ככל הקרובות שמקורן בארץ ישראל, אין מחרוזת המיועדת לברכת מצמיח קרן ישועה. הסיבה לכך היא שבנוסח ארץ ישראל לא נהגו לומר ברכה זו כלל, ובתפלתם היו שמונה עשרה ברכות בלבד, כאשר עניין מלכות בית דוד נכלל בברכת בונה ירושלים.[17] על כך עמד כבר הרי"ד כאשר הוא דן במספר הברכות בתפילת העמידה: "וטעמא דמלתא שהיו כוללים של דוד בבונה ירושלים. וכך אתה מוצא בקריבות שנתקנו על ח"י ברכות בפורים וביום הושענא ובי"ז בתמוז ובי' בטבת, הוא כולל של דוד בבונה ירושלים" (תוספות הרי"ד, מסכת תענית, י"ג ע"א). בתקופות מאוחרות יותר כתבו הסבר זה גם הגר"א,[18] רוו"ה[19] ועוד. הסבר זה אושש לאחר גילוי הגניזה הקהירית ובה סידורים רבים בנוסח ארץ ישראל וקרובות י"ח רבות, שברבות מהן אין מחרוזת לברכת מצמיח קרן ישועה.

אולם, קהילות אשכנז במשך הדורות הכירו קרובת י"ח אחת בלבד, והיא זו שלפנינו.[י] אי לכך, רבים במשך הדורות ראו בחסרון פיוט לברכת מצמיח קרן ישועה השמטה מכוונת, וניסו למצוא טעמים מדוע השמיט הפייטן ברכה זו. בהגהה על ספר מנהגי מהרא"ק נאמר "ומה שלא תיקן הפייט קרובוץ באת צמח דוד כו' בפורים, היינו משום דמרדכי בן יאיר בן שמעי בן גרא שצוה דוד להרגו, וזאת הברכה את צמח דוד, לפיכך לא תיקן כלום" (הגהה על ספר המנהגים (קלויזנר), סימן פג). באופנים דומים כתבו רבים אחרים, בעיקר מתנועת החסידות, שמרדכי הוא מצאצאי שאול המלך שנאבק בדוד ואף איבד את מלכותו לטובת דוד, ולכן לא ראוי לתקן פיוט לברכה המיועדת כולה לדוד;[20] או שבמלחמה בעמלק העיקר הם בני רחל ולא שבט יהודה, ולכן דוד אינו שייך למלחמת מרדכי בהמן.[21] בכיוון אחר יש שכתבו שמהותו של פורים היא הציפייה והקיווי לישועת ה', ולכן בברכת מצמיח קרן ישועה, שנאמר בה "לישועתך קוינו כל היום" אין צורך להוסיף שום תוספת מיוחדת לפורים, כי במהותה היא כבר קשורה לפורים.[22] הרב יעקב עמדין הציע שהקליר רצה לייסד את הפיוטים על בסיס הפסוקים "ויאהב המלך" ו"ומרדכי יצא", שעניינם גדולת מרדכי ואסתר, והפסוקים הם בני 18 מילים, ולכן לא יכול היה לכתוב 19 בתים.[23]

כאמור, הקרובה נכתבה מראש על פי מנהג ארץ ישראל, שבו היו רק שמונה עשרה ברכות בתפילת העמידה. כאשר הגיעה הקרובה למקומות בהם נהגו לומר תשע עשרה ברכות, נוצר צורך להתמודד עם חסרונה של מחרוזת אחת. הנוהג הרווח היה ועודנו לומר את הפיוט בברכת ירושלים ולהשאיר את ברכת את צמח ה"נוספת" ללא כל פיוט, ובהתאם לכך אנו מוצאים את הטעמים וההסברים דלעיל. אולם, מנהג ייחודי מופיע בסדר טרוייש (נתחבר בטרואה על ידי רבי מנחם בן יוסף חזן), ולפיו יכול שליח הציבור לבחור האם לומר את הפיוט בברכת ירושלים ולהותיר את ברכת את צמח "ריקה", או לומר את ברכת ירושלים ללא פיוט ולהוסיף את הפיוט דווקא בברכת את צמח.[24]

הקרובה בספרות ההלכה והמנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב נטרונאי גאון, בתשובה העוסקת בשאלת אמירת פיוטים במהלך התפילה, מתיר אמירת פיוטים אם הם שומרים על קשר לנושא הברכה, אולם מסייג את דבריו: "אבל בקיבוץ גליות ובהקבץ בתולות וכל כיוצא בהן וכל הדומה להן אסור לאומרו, ואם אמר מלמדין אותו עד שלא יאמר כך". חוקרים שונים ניסו לזהות לאלו פיוטים כיוון רב נטרונאי בביקורתו. אחת ההשערות המקובלות היא שדברי רב נטרונאי מכוונים לקרובה "ויאהב אומן". על פי ההשערה הזו, "קיבוץ גליות" רומז לסיומה של המחרוזת העשירית "נִדָּחִים מְקַבֵּץ" (בסיומה של ברכת קיבוץ גלויות), ו"ובהקבץ בתולות" מכוון לתחילת המחרוזת הבאה, הפותחת "הַבְּתוּלוֹת בְּהִקָּבֵץ שֵׁנִית". אם מקבלים השערה זו, ניכר שרב נטרונאי מצא פסול כלשהו בקרובה, אולם לא ברור מה פסול מצא בה. השערה אחת גורסת שהביקורת היא תוכנית ולא הלכתית, והיא נובעת מכך שרב נטרונאי ראה זלזול בהצמדת קיבוץ הגלויות לקיבוץ הבתולות לארמון אחשוורוש.[25]
מאידך, כאשר רבנו גרשום מאור הגולה (ופוסקים אחרים בעקבותיו) מצטט את תשובת רב נטרונאי גאון, לא מופיע בה המשפט שצוטט לעיל, אלא רק ההיתר העקרוני לומר פיוטים. יש ששיערו שהשמטה זו מכוונת ונובעת מכך שרבנו גרשום הכיר את הקרובה ה"פסולה", ואף נהג לאומרה, ובשל כך בחר שלא לצטט את המשפט הפוסל אותה אלא רק את ההיתר ההלכתי העקרוני.[25]

הקרובה במנהגי אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרחב האשכנזי,[י"א] אמירת הקרובה היא מנהג מוסכם ומקובל, המופיע ללא ערעור בספרי המנהגים, כגון: סדר טרוייש (וזאת על אף שפיוטים רבים הוא ממליץ לומר שלא בתוך התפילה),[24] מנהגים דבי מהר"ם,[26] מהרי"ל,[27] ולבוש.[28] יתרה מזאת, הלבוש מנמק את המנהג (המופיע במהרי"ל ללא נימוק) שלא לומר "אשר הניא" לאחר קריאת המגילה ביום, בכך שתוכן אשר הניא כבר הופיע בקרובות שאמרו קודם לכן ולכן ניתן לוותר על אמירתו שנית.[28] לעומת זאת בספר "מעשה רב" נאמר שהגר"א לא אמר את הקרובה,[29] וכיום, כמו מרבית הפיוטים בנוסח אשכנז, היא אינה נאמרת בקהילות רבות. הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי מציין שהמנהג בארץ ישראל בקרב הפרושים שלא לומר את הקרובה, אך החסידים אומרים אותה.[30]
עדות למעמדה האיתן של הקרובה בנוסח אשכנז ניתן למצוא בכך שהיא נאמרה אף במקומות בהם ביטלו כבר את רוב הפיוטים בשאר ימות השנה, כדוגמת ישיבת וולוז'ין,[31] בית המדרש הישן בברלין,[32] וכיום בישיבת לייקווד.[33] הנצי"ב נימק זאת בעקרון של פרסומי ניסא, המצדיק את אמירת הפיוט המפרסם את נס פורים, אף על פי שבשאר השנה ממעטים באמירת פיוטים.[31]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרובץ הוא שיבוש מקובל בספרות היהודית של המילה "קרובות", כנראה בהשפעת ההגייה האשכנזית.
  2. ^ בעקבות ירידת מעמדם של הפיוטים בנוסח אשכנז במאה השנים האחרונות, במרבית הקהילות הקרובה אינה נאמרת, אך היא עודה נאמרת בבתי כנסת רבים.
  3. ^ במחרוזת האחרונה, המוקדשת לברכת שים שלום, נוספת שורה שביעית. התארכות הקטע האחרון מעבר לתבנית הקבועה היא תופעה נפוצה בפיוט. ראו על כך במקורות המצוינים בהערה 2 במאמרה של אליצור על הקרובה (להלן, 'לקריאה נוספת').
  4. ^ כיוון שבפסוק יש 19 מילים, ואילו בתפילה רק 18 ברכות, התייחס הקליר לצמד "אֶת אֶסְתֵּר" כאילו היה מילה אחת, ופתח באמצעותו את הבית השלישי של הפיוט.
  5. ^ על פי השערה נפוצה במחקר, נועדו מחרוזות משנה כאלה להקראה מפי מקהלה, לאחר המחרוזת הראשית שנאמרה מפי שליח הציבור.[8]
  6. ^ המילה "הודיה" או "יהודה" מצטרפת פעמים רבות לחתימה אצל הקליר ומובנה אינו ידוע.[2]
  7. ^ כך למשל, קינות לתשעה באב הן במקורן פיוטי הרחבה לקרובות לתשעה באב, פיוטי תפילת גשם ותפילת טל הן הרחבות של קרובות, וישנן דוגמאות נוספות.
  8. ^ במקצת סידורים נדפסה חתימת הברכה "ברוך אתה ה' שובר אויבים ומכניע זדים" קודם להרחבות, ובכך צורפו כביכול ההרחבות לברכה הבאה, ברכת על הצדיקים, אולם זו טעות סופר.[דרוש מקור]
  9. ^ כיום גם בין הקהילות האומרות את הקרובה, ישנן כאלה שאינן אומרות את ההרחבות, ובסידורים רבים הן כלל לא נדפסו. (ראו למשל הרב אהרן לוי, ‏רון שיר ושבח: יוצרות לארבע פרשיות, לקרובץ לפורים ולשבת הגדול, מבוארים ומפורשים עם מקורותיהם בהלכה ובאגדה, ירושלים תשס"א, עמ' 9, באתר אוצר החכמה.)
  10. ^ קרובת י"ח נוספת הנהוגה בחלק מקהילות אשכנז והייתה מוכרת שם, הקרובה "אאביך" לתשעה באב, אינה רלוונטית לדיון זה, כי היא מסתיימת בברכת בונה ירושלים. אמנם לפנים נהגה באשכנז גם קדושתת הי"ח "אעדיף כל שמונה" לחנוכה, אולם היא מופיעה בכתבי היד האשכנזיים בצורה מקוטעת, כקדושתא רגילה, וחלקיה שאחר הקדושה ובהם המחרוזת לברכת בונה ירושלים, לא היו מוכרים באשכנז. (שולמית אליצור, סוד משלשי קודש: הקדושתא מראשיתה ועד ימי רבי אלעזר בירבי קליר (ירושלים: האיגוד העולמי למדעי היהדות, ה'תשע"ט), עמ' 17 הע' 73.)
  11. ^ סדר טרוייש מייצג את מנהג צרפת, ושאר ספרי המנהגים המובאים כאן מייצגים את מנהגי אשכנז.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 ראו ברשימה שבאתר Qerovot-of-18 from the Cairo Genizah.
  2. ^ 1 2 אליצור, "ויאהב אומן", עמ' 499
  3. ^ השוו תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ד, עמוד א'.
  4. ^ הנוסח על פי הסידורים הנדפסים והביאור על פי רוב מבוסס על מאמרה של אליצור (להלן, 'לקריאה נוספת').
  5. ^ למשל רבי יעקב עמדין וזליגמן בר בפירושם לפיוט בסידוריהם.
  6. ^ 1 2 שולמית אליצור, ‏מכתבי חידה אל ליריקה זכה: לבחינת יצירתו של ר' אלעזר בירבי קיליר, דחק ב', אפריל 2012, עמ' 16–34, בעמ' 19–24. ושם גם ניתוח ספרותי של שתי המחרוזות הראשונות.
  7. ^ שלום שפיגל, אבות הפיוט: מקורות ומחקרים לתולדות הפיוט בארץ ישראל (ניו יורק וירושלים: בית המדרש לרבנים בניו יורק, תשנ"ז), עמ' 209.
  8. ^ אליצור, "ויאהב אומן", עמ' 514.
  9. ^ על פי אליצור, "ויאהב אומן", עמ' 502.
  10. ^ שולמית אליצור, 'ויאהב אומן' – קרובה קלירית לפורים בעיצוב מורחב, תרביץ סד [ד], תמוז תשנ"ה, עמ' 499–521 (באתר אוצר החכמה).
  11. ^ דרך משל, ראו את הפיוטים "אספרה אל חוק" ו"אמל ורבך" בתוך קרובת "אמתך וחסדך", במחזור רומניא רפ"ג, דף פז ע"א.
  12. ^ ספר קרובה (מהדיר: אברהם מאיר הברמן), בתוך ידיעות המכון לחקר השירה העברית ג (תרצ"ז), עמ' קיב. גם רבנו שמעיה בפירושו לקרובה טוען שסדרת ההרחבות השנייה זרה בקרובה; הוא טוען עוד כי מחברה אינו הקליר, אולם דבריו תמוהים כי שמו של הקליר חתום בפירוש ב"אמל ורבך". פיוטים לארבע פרשיות וקרובץ לפורים עם פירוש רש"י ובית מדרשו (ניו יורק: מכון ממלכת כהנים, תשע"ד), עמ' קמג ובהערות המהדיר שם.
  13. ^ 1 2 אליצור, "ויאהב אומן", עמ' 500, הערה 5.
  14. ^ עדן הכהן, לבירור זיקתם של מדרשי אסתר לפיוטי ההרחבה הקיליריים לפורים 'אספרה אל חוק' ו'אמל ורבך', נטועים ז, תש"ס, עמ' 47–48.
  15. ^ עדן הכהן, עיונים בקרובה אמיתך וחסדך אל תרחק ובפיוטי ההרחבה הנלווים לה, עבודה לתואר מוסמך, חשוון תשנ"ח, עמ' 95–96.
  16. ^ אליצור, סוד משלשי קודש: הקדושתא מראשיתה ועד ימי רבי אלעזר בירבי קליר (ירושלים: האיגוד העולמי למדעי היהדות, תשע"ט), עמ' 575 הע' 6, ועמ' 705 הע' 31.
  17. ^ תוספתא ברכות, פ"ג הלכה כה; תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ד' ובמקורות נוספים. ראו אורי ארליך, ‏לנוסחן הקדום של ברכת 'בונה ירושלים' ו'ברכת דוד' בתפילה, פעמים 78 (חורף תשנ"ט), עמ' 16–43.
  18. ^ שנות אליהו, מסכת ברכות, פרק ד', משנה ג'.
  19. ^ במחזורו ליום הכיפורים, בביאורו לפיוט "אהללך בקול רם" בתפילת שחרית (במהדורת אשכנז תקצ"ב, עמ' 8).
  20. ^ רבי נפתלי מרופשיץ, זרע קודש לפורים, בשם הרב מלובלין. והוסיף שבמקביל בהושענא רבה שהוא יומו של דוד אין מזכירים כלל את שאול. רעיון דומה מובא גם בשם רבי אריה זאב גורביץ.
  21. ^ בני יששכר, חודש אדר, מאמר ו אות טז.
  22. ^ הרב אברהם הלוי שארר, הלקח והלבוב – אדר (ברוקלין, תשע"ג), עמ' קטז. (סריקה של העמוד הרלוונטי נמצאת פה, כחלק משיעור של הרב משה צבי ויינברג באתר YUTorah של ישיבה יוניברסיטי.)
  23. ^ הרב יעקב עמדין, סידור בית יעקב, קרובות לפורים (בהקדמה לפיוט)
  24. ^ 1 2 רבי מנחם בן יוסף חזן, ‏סדר טרוייש, (מהד' מ"צ ווייס, פפד"מ, תרס"ה), עמ' 38, באתר אוצר החכמה.
  25. ^ 1 2 איתי מרינברג-מיליקובסקי, 'בקיבוץ גלֻיות ובהִקבץ בתולות': לשאלת זיהוי הפיוטים המוזכרים לגנאי בתשובת רב נטרונאי גאון, מחקרי ירושלים בספרות עברית כח, תשע"ו, עמ' 83–91, בפרט עמ' 85.
  26. ^ ישראל שנהב אלפנביין, ספר מנהגים דבי מהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג (ניו יורק: ביהמ"ל, תפרח"י), עמ' 77.
  27. ^ ספר מהרי"ל, ורשה, תרל"ה, עמוד ס', באתר HebrewBooks.
  28. ^ 1 2 רבי מרדכי יפה, לבוש החור על אורח חיים, סימן תרצ"ג
  29. ^ מעשה רב, הלכות פורים, סי' רמז.
  30. ^ רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, ‏ספר ארץ ישראל, ירושלים: לוין אפשטיין תשכ"ו, חלק א סי' טו, באתר HebrewBooks.
  31. ^ 1 2 הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ‏שו"ת משיב דבר, חלק א, סימן יג, באתר אוצר החכמה.
  32. ^ הרב חיים ביברפלד, מנהגי בית המדרש הישן דק"ק בערלין (בערלין, תרצ"ז), עמ' 5.
  33. ^ קונטרס נהג בחכמה, לייקווד תשע"ג, עמ' פד.