וידוי מעשרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וידוי מעשרות
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"ו, י"ב-ט"ו
משנה מסכת מעשר שני, פרק ה', משניות י'-ט"ו
משנה תורה הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק י"א
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קל"א
ספר החינוך, מצווה תר"ז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

וידוי מעשרות בהלכה (בלשון חז"ל: וידוי מעשר) הוא נוסח הנאמר לאחר ביעור מעשרות. נוסח הווידוי מופיע במקרא, ועל כן חובת אמירתו נחשבת כמצוות עשה מדאורייתא. הווידוי אינו הודאה על חטאים, והמושג 'וידוי' משמש כאן במשמעות הפוכה, של הכרזה על עשיית מעשה טוב.

מועד הוידוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן אמירת הווידוי הוא לאחר השלמת ביעור המעשרות, הנעשה בערב יום-טוב הראשון של פסח, בשנה הרביעית ובשנה השביעית למניין שנות השמיטה. אולם, הווידוי לא היה נעשה מיד לאחר הביעור, מפני שלאחר הביעור היו משאירים מעשר שני ונטע רבעי, שמהם אסור לאכול לאחר הווידוי, כדי לאכלם בירושלים במשך ימי חול המועד פסח. לכן דחו את הווידוי עד לזמן תפילת מנחה של יום טוב האחרון של פסח.

נוסח הווידוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח הווידוי מובא בתורה, בפרשת כי תבוא: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ." (דברים, כ"ו, יג-טו)

החייבים במצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהנים, לויים[1], ישראלים וממזרים חייבים במצוות וידוי מעשרות. גר תושב ועבדים משוחררים פטורים, מפני שאין להם חלק בארץ, ואינם יכולים להתוודות ולומר "ואת האדמה אשר נתת לנו".

קיום המצווה בזמן הזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצווה מובאת בשולחן ערוך[2] ובספר הלבוש, וכן הובאה על ידי הש"ך והגר"א ובמניין המצוות הנוהגות בזמן הזה, בספר החרדים. עם זאת, המצווה אינה מצויה בארבעה טורים, והיו שטענו שהיא אינה נוהגת בזמן הזה. הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, בספרו אחרית שנים, מביא מספר סיבות לנוהג שלא לאמר וידוי מעשרות בזמן הזה[3]:

  1. דעת הראב"ד שהווידוי נאמר רק בבית המקדש
  2. הווידוי אינו יכול להאמר על ידי טמאים
  3. בגלל שהארץ לא נתחלקה ואין לאומרים חלק בארץ
  4. על פי הירושלמי שאומר שכל המצוות מעכבות את הווידוי, מי יהין לטעון שלא עבר על אף מצווה

הרב רבינוביץ' דוחה את הטענות הללו וטוען שמצווה לאמר וידוי מעשרות בזמן הזה[4]. לעומת זאת, הרב יוסף אפרתי מביא את עמדת החזון איש שאין מצוות וידוי מעשרות נוהגת בזמן הזה[5].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כהנים ולווים מתוודים אף על פי שבווידוי נאמר "ואת האדמה אשר נתת לנו", ולהם אין נחלה בארץ, משום שגם הם קיבלו נחלה מסוימת ("ערי מגרש")
  2. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף קמ"ד
  3. ^ הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ‏אחרית השנים, פרק א', באתר HebrewBooks
  4. ^ הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ‏אחרית השנים, פרק א', עמ' 14, באתר HebrewBooks
  5. ^ הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ‏וידוי מעשר, הליכות שדה, תשמ"ז, עמ' 18-19, באתר HebrewBooks