ויוויאן לי

ויוויאן לי
Vivien Leigh

ויוויאן לי
לידה	5 בנובמבר 1913 דרג'ילינג, הודו
פטירה	8 ביולי 1967 (בגיל 53) כיכר איטון, הממלכה המאוחדת
שם לידה	Vivian Mary Hartley
מדינה	הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	מ-1935
מקום לימודים	האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (1934) בית ספר וולדינגהאם Loreto Convent
בן או בת זוג	לורנס אוליבייה (1940–1960) Herbert Leigh Holman (1932, 1931–1940) ג'ון מרייבל (1960–1967)
צאצאים	Suzanne Farrington
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר (29 בפברואר 1940) פרס טוני לשחקנית הטובה ביותר במחזמר (1963) פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר (20 במרץ 1952) כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד
פרופיל ב-IMDb
חתימה

ויוויאן לי (באנגלית: Vivien Leigh‏; 5 בנובמבר 1913 - 8 ביולי 1967) הייתה שחקנית קולנוע ותיאטרון אנגליה. תפקידיה החשובים ביותר היו על בימת התיאטרון, אך לפרסום הרב ביותר זכתה לי כאשר הועדפה על־פני כל כוכבות הוליווד לתפקיד סקרלט או'הרה בסרט "חלף עם הרוח" (1939), שעל תפקידה בו זכתה בפרס האוסקר. היא שבה וזכתה בפרס האוסקר על גילום דמותה של בלאנש דובואה בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" (1951).

לי, שיופייה היה לה לעיתים למכשול בבולמו התייחסות רצינית לכישוריה כשחקנית, התמודדה לאורך הקריירה עם דמויות מגוונות ושונות, החל בדמויות חדות הלשון בקומדיות של נואל קאוורד ושל ג'ורג' ברנרד שו, וכלה בדמויות מטרגדיות שייקספיריות, כמו אופליה בהמלט וליידי מקבת' במקבת'.

קריירת המשחק של לי ניצבה לעיתים בצילו של בעלה, השחקן והבמאי לורנס אוליבייה, שרבים מתפקידיה הקולנועיים והבימתיים הבולטים היו תחת הדרכתו כבמאי, אך צל אפל יותר הטילה על חייה מחלת המניה-דיפרסיה שממנה סבלה. המחלה גרמה לתנודות תכופות וקיצוניות במצב רוחה, והוציאה ללי שם של שחקנית הפכפכה. מחלת השחפת ממנה סבלה, ושהובילה למותה החלישה עוד יותר את יכולתה לעמוד בדרישות מקצועה.

ביוגרפיה

נעוריה ותחילת דרכה

שם ילדותה של ויוויאן לי היה ויוויאן מרי הארטלי. היא נולדה בעיר דרג'ילינג שבהודו לארנסט הארטלי, קצין בחיל הפרשים ההודי שהיה בן להורים אנגליים, ולגרטרוד רובינסון יאקי, קתולית אדוקה ממוצא צרפתי-אירי-אמריקאי.

לאחר שהמשפחה עברה לבנגלור, הופיעה ויוויאן לי בת השלוש לראשונה על הבמה כשהיא מדקלמת את שיר הילדים "בו-פיפ הקטנה" בפני קבוצת שחקני תיאטרון חובבים שהקימה אמה. אמה חינכה אותה לקרוא את מיטב ספרות העולם, כולל יצירותיהם של הנס כריסטיאן אנדרסן, לואיס קרול, רודיארד קיפלינג, וסיפורים מהמיתולוגיה היוונית.

בשנת 1920, בהיותה בת שבע, נשלחה לי למנזר "הלב הקדוש" בעיר רוהמפטון שבאנגליה, שם יצרה קשרי חברות הדוקים עם מורין או'סאליבן, לימים שחקנית קולנוע בפני עצמה. בפני חברתה התוודתה כי היא שואפת להיות "שחקנית גדולה".

לי סיימה את לימודי התיכון באירופה, ובשנת 1931 חזרה להוריה שבאנגליה. שם גילתה שמורין או'סאליבן משחקת בתיאטראות לונדון. גילוי זה הביא אותה לספר על שאיפות המשחק שלה להוריה, ואלו העניקו לה תמיכה ועידוד, וסייעו לה להתקבל לאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה שבלונדון.

בסוף שנת 1931 פגשה את הרברט לי הולמן, שהיה ידוע בכינויו "לי", פרקליט שהיה מבוגר ממנה ב-13 שנים. השניים נישאו ב-20 בדצמבר 1932. בעקבות נישואיה הפסיקה את לימודי המשחק באקדמיה המלכותית.

ב-12 באוקטובר 1933 ילדה לי את בתה סוזן. לי לא הרגישה בנוח עם חייה כעקרת בית, ולאחר שחברים קרובים המליצו לה לגלם תפקיד משנה בסרט "הדברים מסתדרים", הופיעה בהופעת הבכורה בקולנוע. אחרי הופעה זו, שכרה את שירותיו של הסוכן ג'ון גלידון, והוא המליץ לה לבחור שם במה. היא בחרה בשם ויוויאן לי. גלידון המליץ עליה כשחקנית לפני הבמאי והמפיק אלכסנדר קורדה, אך קורדה סבר כי היא חסרת פוטנציאל למימוש בענף.

לאחר שנבחרה בשנת 1935 לשחק במחזה "מסיכת המידה הטובה", זכתה לי לביקורות מחמיאות, ולאחריהן היא זכתה לסיקור עיתונאי נרחב. באחת הכתבות, בעיתון "דיילי אקספרס", הבחין המראיין ב"שינוי מיידי שחלף כברק על פניה", רמז לבאות לשינויים הקיצוניים במצבי הרוח שלה, שהפכו עם השנים למאפיין בולט בחייה. ג'ון בטג'מן, לימים "משורר החצר" (Poet Laureate), תיאר אותה בתקופה זו כ"תמצית הנערות האנגלית".

קורדה, שנכח בהופעת הבכורה שלה, הכיר בשלב זה בטעותו, והחתים אותה על חוזה עבודה. היא המשיכה לשחק בתפקידים שונים, עד שהפקותיו של קורדה עברו לתיאטרון גדול יותר, שבו התקשתה לי לבטא את עצמה בקולה ולגעת בקהל.

פגישתה עם לורנס אוליבייה

לורנס אוליבייה פגש את ויוויאן לי על במת "מסיכת המידה הטובה", ולאחר שבירך אותה על הופעתה התפתחה ידידות ביניהם. הידידות הלכה והתהדקה במהלך עבודתם המשותפת בסרט "שרפה מעל אנגליה" שהופק בשנת 1937 ובו גילמו זוג אוהבים. בסיום הפקתו הם כבר היו זוג לכל דבר. בתקופה זו היא גם קראה את הספר "חלף עם הרוח" מאת מרגרט מיטשל, ופנתה לסוכן שלה כדי שיפעל להעלות את שמה לפני המפיק ההוליוודי דייוויד סלזניק, שכבר החל לעבד את הספר לסרט קולנוע.

תשובתו של סלזניק הייתה שלילית משום שלא הכיר את לי, ואפילו לא ראה תמונה שלה, אך היא המשיכה לקוות שתוכל לגלם את התפקיד שכה חשקה בו. היא אפילו אמרה לעיתונאי: "אני מלהקת את עצמי לתפקיד של סקרלט או'הרה". מבקר הטלוויזיה ס' א' לז'ן תיעד שיחה שבה ויוויאן לי "הדהימה את כולנו" בטענתה שאוליבייה "לא יגלם את דמותו של רט באטלר, אבל אני אגלם את דמותה של סקרלט או'הרה. חכו ותראו".

ויוויאן לי גילמה גם את דמותה של אופליה, לצדו של אוליבייה שגילם את דמותו של המלט בתיאטרון ה"אולד ויק". בתקופה זו נחשף אוליבייה לראשונה למצבי הרוח המשתנים של לי, עד כדי התפרצויות זעם ואובדן עשתונות, ששוככים במהרה. עם זאת, הייתה זו גם התקופה שבה החליטו לעבור ולגור יחד. הן בעלה של לי, הולמן, והן רעייתו של אוליבייה, השחקנית ג'יל אסמונד, סירבו להתגרש מהם.

ב-1937 הופיעה עם לורנס אוליביה ופלורה רובסון בסרט שרפה מעל אנגליה.

בשנת 1938 הופיעה ויוויאן לי עם רוברט טיילור, ליונל ברימור ומורין או'סאליבן בסרט "אמריקני באוקספורד", הסרט הראשון בהשתתפותה שזכה לתהודה בארצות הברית. במהלך הפקת הסרט החלה להתגבש תדמיתה כאדם קשה וחסר היגיון, וקורדה אף הורה לסוכן שלה להזהירה שאם היא לא תשפר את התנהגותה, הוא לא יחדש את החוזה ביניהם. למרות זאת, היא לוהקה יחד עם צ'ארלס לוטון לסרט "רחוב סנט מרטין", שהופק בשנת 1938.

"חלף עם הרוח"

בשנת 1939 נפתחה בפני לורנס אוליבייה, עד אז אלמוני למדי בארצות הברית חרף הצלחתו באנגליה, ההזדמנות לקריירה הוליוודית עם קבלת הצעתו של סמואל גולדווין לגלם את דמותו של הית'קליף בעיבוד הקולנועי לספר "אנקת גבהים". לוויוויאן לי הוצע תפקיד המשנה של דמות איזבלה בסרט, אך היא דחתה את ההצעה וציינה כי תסכים לגלם אך ורק את דמותה של קאת'י, תפקיד שהוצע כבר קודם לכן למרל אוברון.

היא נסעה ללוס אנג'לס, לכאורה כדי להיות לצדו של אוליבייה, אך מיד עם הגיעה החלה בסדרת פגישות עם מעסיקים פוטנציאליים. באותה עת עסקה הוליווד בחיפושים קדחתניים אחר שחקנית שתגלם את דמותה של סקרלט או'הרה בסרט חלף עם הרוח, שהפקתו הייתה בעיצומה. היא נפגשה עם הסוכן האמריקני של אוליבייה, מיירון סלזניק, שהיה בדעה שיש בה את היכולות והכישורים שאחיו, דייוויד סלזניק, חיפש באותה עת. הוא זימן את לי ואת אוליבייה לאתר הצילומים שבו צילמו באותה שעה את הסצנה של אטלנטה עולה באש, והציג אותה בפני אחיו. למחרת היום היא נבחנה במבחן בד בפני דייוויד סלזניק, שכתב לאחר מכן לרעייתו ש"היא סקרלט האולטימטיבית, והיא יפהפייה בצורה בלתי רגילה, אבל אל תגלי זאת לאיש. היחידים שיודעים הם פולט גודארד, ג'ון ארת'ור, ג'ואן בנט והיא עצמה". הבמאי ג'ורג' קיוקור הסכים עם החלטתו של סלזניק ואף שיבח את "הפראות המדהימה" שלה, ולי זכתה בתפקיד שהזניק את הקריירה שלה ומיצב אותה ככוכבת בינלאומית.

במהלך ההפקה הודח הבמאי ג'ורג' קיוקור מתפקידו והוחלף בבמאי ויקטור פלמינג, עמו היו ללי מריבות רבות. לי וחברתה לסרט אוליביה דה הבילנד נהגו להיפגש בחשאי עם קיוקור, הבמאי המפוטר, בשעות הלילה ובסופי השבוע, ונעזרו בעצותיו על מנת לשפר את משחקן.

על סט הצילומים פגשה לי את השחקן קלארק גייבל (המגלם את רט באטלר) והתחברה איתו ועם אשתו, השחקנית קרול לומברד, שנכחה בזמן הצילומים, אולם היו לה ויכוחים מרובים עם השחקן לסלי הווארד (המגלם את אשלי וילקס), שעמו היה עליה לשחק כמה סצינות רוויות רגשות.

בשל הגעגועים לאוליבייה בניו יורק התעמתה לי עם רוב שחקני הסט, והחלה לסלוד מתעשיית הסרטים בכלל וממשחק בפרט.

נישואים ופרויקטים משותפים

בפברואר 1940 הסכימה ג'יל אסמונד להתגרש מאוליבייה, והולמן נתן את הסכמתו להתגרש מוויוויאן לי (אף על פי שהם המשיכו לשמור על חברות הדוקה לכל אורך חייה). אסמונד קיבלה את המשמורת על טרקווין, בנה מאוליבייה, והולמן קיבל את המשמורת על סוזן, בתו מוויוויאן לי.

ב-30 באוגוסט 1940 התחתנו לי ואוליבייה בסנטה ברברה שבקליפורניה. בטקס נכחו רק העדים, קתרין הפבורן וגרסון קאנין.

בתקווה לשחק יחד עם אוליבייה, ערכה לי מבחן בד לסרט "רבקה" בבימויו של אלפרד היצ'קוק, שבו היה אוליבייה מועמד לתפקיד הראשי. אבל סלזניק העיר במבחן הבד ש"היא לא נראית מתאימה מבחינת הכנות, הגיל או התמימות", דעה לה היה שותפים גם היצ'קוק והמורה הרוחני של אוליבייה, הבמאי ג'ורג' קיוקור. סלזניק גם ציין שהיא לא גילתה התלהבות יתרה לשחק את התפקיד עד קבלת האישור הרשמי לליהוקו של אוליבייה בתפקיד הראשי. בסופו של דבר, לוהקה לתפקיד ג'ואן פונטיין. בנוסף, סירב סלזניק לאפשר לה להצטרף לאוליבייה בסרט "גאווה ודעה קדומה" שהופק בשנת 1940, וגריר גרסון קיבלה את תפקיד אליזבת בנט שאותו ביקשה לי לעצמה.

ויוויאן לי בסרט "גשר ווטרלו"

במלודרמה "גשר ווטרלו" (1940) היו לי ואוליבייה אמורים לשחק יחדיו, אך סלזניק בחר להחליף את אוליבייה ברוברט טיילור, שהיה אז בשיא הצלחתו המקצועית ונחשב לכוכב אולפני מטרו גולדווין מאייר (MGM). עצם העובדה שהשם ויוויאן לי הופיע בראש רשימת שמות השחקנים בכתוביות הסרט העיד כאלף עדים על מעמדה בעיר הסרטים, ואף שגילתה הסתייגות מאי ליהוקו של אוליבייה לתפקיד הגברי הראשי, נחל הסרט הצלחה רבה הן בקרב הקהל הרחב והן בביקורת מבקרי הקולנוע.

בהמשך, העלו לי ואוליבייה יחדיו את המחזה "רומיאו ויוליה" במסגרת הפקת תיאטרון בברודוויי. העיתונות בניו יורק התמקדה ביחסי הניאוף שקיימו בתחילת זוגיותם, והטילה ספק ברמת האתיקה שהפגינו בכך שלא חזרו לארץ מולדתם אנגליה כדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי של מלחמת העולם השנייה. ברוקס אטקינסון מהניו יורק טיימס כתב בטורו ש"אף על פי שגב' לי ומר אוליבייה הם אנשים צעירים ויפים, הם כמעט ולא מגלמים את הדמויות שלהם". אף שרוב הביקורת התמקדה ביכולת המשחק והבימוי של אוליבייה, גם ויוויאן לי ספגה לא מעט חיצי ביקורת. ברנרד גרבנייר ציין ש"איכות הקול הדלה שלה מזכירה את זו של זבנית בחנות פשוטה". בני הזוג השקיעו כמעט את כל חסכונותיהם בהפקה הזו, וכישלונה היה עבורם אסון כלכלי.

בשנת 1941 הם הפיקו את הסרט "ליידי המילטון" שבו גילם אוליבייה את דמותו של הוריישו נלסון וויוויאן לי גילמה את אמה המילטון. באותם ימים, כשאנגליה הייתה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היה הסרט אחד ממספר סרטים שנעשו בהוליווד במטרה לעורר רגשות פרו-אנגליים בקרב הקהל האמריקני. הסרט זכה להצלחה בארצות הברית, ולהצלחה גדולה אף יותר בברית המועצות. וינסטון צ'רצ'יל אף יזם את הקרנת הסרט במסיבה שבה השתתף גם פרנקלין דלאנו רוזוולט, ובסוף ההקרנה הוא פנה למשתתפים וציין "רבותיי, חשבתי שהסרט יעניין אתכם מעצם היותו מציג אירועים שדומים לאירועים שאנחנו שותפים להם כיום". בני הזוג אוליבייה היו חביבים מאוד על צ'רצ'יל, ולכל אורך חייו הם נענו לו ברצון רב בכל הזמנה לאירוע או לארוחה רשמית.

לאחר שובם לאנגליה יצאה ויוויאן לי בשנת 1943 לחזית צפון אפריקה במטרה להופיע בפני חיילים, עד שנפלה למשכב עם שיעול וחום ממושכים. בשנת 1944 אובחנה אצלה שחפת בריאה השמאלית, אך לאחר מספר שבועות של אשפוז בבית חולים, נראה היה שהיא הבריאה לחלוטין. באביב 1945, במהלך צילומי "קיסר וקלאופטרה", גילתה שהיא הרה, אך הפילה את ולדה. היא החלה לסבול מדיכאון עמוק, שבין ביטוייו היו התפרצויות זעם קשות שכוונו על פי רוב כלפי לורנס אוליבייה. עם הזמן השכיל אוליבייה לחזות את המקרים הללו, שהתפרצו בדרך כלל לאחר תקופה רצופה של פעלתנות יתר שהביאה אחריה התמוטטות נפשית קשה. לי עצמה לא זכרה ממקרים אלה דבר וחצי דבר, אך עצם הידיעה על קיומם גרמה לה מבוכה רבה.

בשנת 1946 היא הייתה בריאה דיה לחזור לשחק בהפקה לונדונית מוצלחת של ת'ורנטון ויילדר בשם "בעור שינינו", אך הסרטים בהם השתתפה באותה תקופה, "קיסר וקלאופטרה" (1945) ו"אנה קארנינה" (1948), לא זכו להצלחה גדולה.

בשנת 1947 קיבל אוליבייה תואר אבירות, ולי הצטרפה אליו להכתרה בארמון בקינגהאם. היא הפכה באופן רשמי ל"ליידי אוליבייה", תואר שהמשיכה לעשות בו שימוש עד יום מותה, גם לאחר גירושיה מאוליבייה.

בשנת 1948 כיהן אוליבייה במועצת המנהלים של תיאטרון אולד ויק, והוא ולי יצאו יחדיו לסיור באוסטרליה ובניו זילנד במטרה לגייס כספים עבור התיאטרון. במהלך ששת חודשי הסיור, שיחק אוליבייה במחזה "ריצ'רד השלישי", ויחד עם לי שיחק ב"בית הספר לשערוריות" וב"בעור שינינו". הסיור נחל הצלחה אדירה, ואף על פי שוויוויאן לי סבלה במהלכו מנדודי שינה קשים, היא אפשרה לממלאת מקומה בהצגה להחליפה למשך שבוע כשהייתה חולה. על פי רוב הצליחה לי לעמוד בדרישות שהוטלו עליה, כשאוליבייה מציין בתוך כך את יכולתה "להקסים את העיתונות".

כמה מחבריהם לסיור ידעו לספר במועד מאוחר יותר שבין השניים פרצו כמה וכמה מריבות לאורך הסיור, שאחת הדרמטיות שבהן הייתה בעיר כרייסטצ'רץ', כשלי סירבה לעלות לבמה. אוליבייה בתגובה סטר לה, והיא סטרה לו חזרה וגידפה אותו, עד שעלתה בסופו של דבר לבמה. בימים האחרונים לסיור היו שניהם כבר תשושים לחלוטין וחולים למדי, ואוליבייה אף ציין בפני עיתונאי ש"אולי אתה לא יודע, אבל אתה מדבר עם זוג מתים-חיים". במועד מאוחר יותר הוא אף ציין שהוא איבד אותה כבר באוסטרליה. יחד עם זאת, הצלחת הסיור עודדה את בני הזוג להופיע בפעם הראשונה יחדיו על בימות הווסט אנד הלונדוני במחזותיהם המוכרים, ואף במחזה "אנטיגונה" שהתווסף לנוכח התעקשותה של ויוויאן לי לשחק בטרגדיה.

"חשמלית ושמה תשוקה"

ויוויאן לי מתוך הקדימון לסרט חשמלית ושמה תשוקה

לי ביקשה לגלם את דמותה של בלנש דובואה בהפקת התיאטרון בווסט אנד למחזה "חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי ויליאמס. היא נבחרה לאחר שוויליאמס ומפיקת המחזה, איירין מאייר סלזניק, ראו אותה בסרט "בית הספר לשערוריות" ובהצגה "אנטיגונה". אוליבייה נבחר לביים את המחזה. המחזה עורר מחלוקת קשה, מאחר שנכללו בו סצנת אונס ואזכורים שונים של מתירנות מינית והומוסקסואליות. התייחסות התקשורת למחזה תרמה לחרדותיה ולמצבה הנפשי המעורער של לי, אך היא ראתה חשיבות רבה בהפקתו ובהשתתפותה בו.

ג' ב' פריסטלי ביקר קשות את המחזה ואת הופעתה של ויוויאן לי בו, והמבקר קנת' טיינאן (מי שהיה ידוע בביקורתו הארסית כלפיה) העיר שהבחירה בה הייתה גרועה במיוחד מאחר שהשחקנים האנגלים "מאופקים מכדי להביע רגשות באופן משכנע על בימת תיאטרון". אוליבייה ולי התאכזבו לגלות שהצופים באו להצגה במטרה לצפות בדרמה שטופת זימה ומלאת שערוריות, ולא בדרמה היוונית שהם עצמם ראו לנגד עיניהם, אך המחזה זכה גם לביקורות טובות, גם מצד מבקרים כדוגמת נואל קאוורד, שתיאר את ויוויאן לי כ"מרשימה".

לאחר 326 הופעות ירד המחזה מעל הבמות, אך עד מהרה הוחתמה לי לגלם את דמותה של בלנש דובואה בגרסה הקולנועית של היצירה. חוש ההומור החצוף ולעיתים הגס שלה, איפשר לה לבסס יחסי קרבה של ממש עם מרלון ברנדו שכיכב לצידה, אך היא נתקלה בקשיים לא מעטים בעבודתה עם הבמאי איליה קאזאן, שלא העריך אותה כשחקנית דגולה. עם זאת, בשלב מאוחר יותר ציין קאזאן ש"יש לה מעט כישרון", אך ככל שהתקדמה ההפקה, הוא "נתמלא הערצה להחלטיות הרבה שלה בהשוואה לזו של כל שחקנית אחרת שאי פעם הכרתי. היא הייתה מסוגלת לזחול על זכוכית שבורה, אילו סברה שזה יתרום להופעתה". לי חשה עייפות רבה בגילום דמותה של בלנש דובואה גם על סט הצילומים של הסרט, וצוטטה בלוס אנג'לס טיימס "היו לי תשעה חודשים של בלנש דובואה בתיאטרון, ועכשיו היא כבר השתלטה עליי לחלוטין".

משחקה בסרט זכה לביקורות נלהבות ביותר, היא זכתה בפרס אוסקר השני שלה בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, בפרס באפט"א לשחקנית הטובה ביותר בתפקיד ראשי, ובפרס מטעם "חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק" כשחקנית הטובה ביותר.

טנסי ויליאמס טען שוויוויאן לי הביאה למשחק שלה "כל דבר שהתכוונתי אליו, ועוד הרבה דברים שאפילו לא חלמתי עליהם". שנים רבות לאחר מכן אמרה ויוויאן לי שדמותה של בלנש דובואה "דחפה אותי לעבר הטירוף".

מחלה מתמשכת

בשנת 1951 הופיעו לי ואוליבייה בשני מחזות שבמרכזם דמותה של קלאופטרה: מחזהו של ויליאם שייקספיר "אנטוניוס וקלאופטרה", ומחזהו של ג'ורג' ברנרד שו "קיסר וקלאופטרה". הם עלו לבמה מדי ערב תוך משחק בשני המחזות לסירוגין, וקיבלו ביקורות טובות. נוכח ההצלחה הם החליטו להציגן גם בניו יורק, שם הופיעו במשך עונה אחת בתיאטרון "זיגפילד" עד שנת 1952. רוב הביקורות היו חיוביות, אבל המבקר קנת' טיינאן הכעיס אותם כשציין שלוויוויאן לי כישרון בינוני שחייב את אוליבייה להתפשר על כישרונו שלו. ביקורתו הארסית של טיינאן כמעט וגרמה לוויוויאן לי להתמוטטות נפשית נוספת, אף על פי שמבקרים רבים אחרים ביקרו באופן חיובי את משחקה.

בינואר 1953 נסעה לי לציילון (כיום סרי לנקה) לצילומי הסרט "הליכת פיל", בו השתתף גם פיטר פינץ'. עם תחילת הצילומים היא לקתה בהתמוטטות עצבים, ואולפני סרטי פרמאונט נאלצו להחליפה באליזבת טיילור בת ה-20. אוליבייה החזירהּ לביתם שבאנגליה, שם אמרה לו לי, שהיא התאהבה בפיטר פינץ' ושהיה ביניהם רומן. בחודשים שלאחר מכן היא החלה להתאושש בהדרגה.

בשלב זה החלו בעיותיה הנפשיות של לי להיות תופעה מוכרת בין חבריהם של בני הזוג. כך לדוגמה, ציין דייוויד ניבן שהיא הייתה "מטורפת למדי", ונואל קאוורד הביע תהייה ביומנו האישי כשציין ש"העניינים לא היו כל כך טובים, ובערך משנת 1948 הם הידרדרו עוד יותר".

בחודשים הבאים היא הצליחה להתאושש ושיחקה בשנת 1953 יחד עם אוליבייה בסרט "הנסיך הנרדם", ובשנת 1955 הם הופיעו יחד במשך עונה שלמה במחזות "הלילה השנים עשר", "מקבת'" ו"טיטוס אנדרוניקוס". הם הופיעו באולמות מלאים, ופרט לביקורתו של טיינאן, הם זכו לביקורות טובות על משחקם. ככלל, מצבה הבריאותי היה יציב וטוב.

נואל קאוורד כתב עבורה את המחזה "בועת הים הדרומי", אך בשל הריונה באותה עת היא ויתרה על ההפקה. שבועות אחדים לאחר מכן היא הפילה את עוברה, ובמשך חודשים אחדים לאחר מכן הייתה שרויה בדיכאון עמוק. היא הצטרפה לאוליבייה למסע הופעות באירופה להצגת המחזה "טיטוס אנדרוניקוס", אך המסע השתבש בעטיין של ההתפרצויות התכופות שלה, גם כלפי אוליבייה וגם כלפי עמיתיה לעבודה. לאחר שובם ללונדון, נשאר בעלה הקודם, לי הולמן, דמות בעלת השפעה רבה בחייה, עם בני הזוג וסייע לשניהם להתמודד עם מצבה הנפשי.

בשנת 1958, כאשר ראתה בנישואיה עם אוליבייה יחסים שהגיעו לסיומם, החלה בקשר עם השחקן ג'ק מריווייל, שהכיר במצבה הבריאותי והבטיח לאוליבייה שידאג לה ויטפל בה. היא המשיכה ונחלה הצלחה מקצועית בשנת 1959 בקומדיה מאת נואל קאוורד "שמור על לולו", כשמבקר הטיימס מתאר אותה כ"יפה, שלווה באופן מענג ממש, ולאמיתו של דבר, היא הגברת של כל סיטואציה".

בשנת 1960 התגרשו לי ואוליבייה, ואוליבייה התחתן עם השחקנית ג'ואן פלורייט. באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב על השנים שעברו עליהם כשברקע מחלתה של לי, ובין השאר ציין כי "במשך כל שנות השתלטותה של המפלצת הזו הקרויה דיכאון עליה, על כל מצבי הביניים והמצבים הקיצוניים שהגיעו בעטייה, הצליחה ויוויאן לי לשמר את החריפות האישית שלה ואת יכולתה להסתיר מעיני כולם, מלבדי, את מצבה הנפשי, עד כי אפילו לא נדרשתי כלל לבקש זאת ממנה".

ערוב ימיה ומותה

ג'ק מריווייל אכן השפיע עליה לטובה וחייה עמו נהנו מיציבות נפשית רבה יותר, אך למרות שביעות הרצון שהפגינה היא צוטטה על ידי ראדי האריס באומרה לו בסוד שהיא "הייתה מעדיפה לחיות חיים קצרים עם לארי (אוליבייה) מאשר לעמוד מול חיים ארוכים בלעדיו". בעלה הראשון, לי הולמן, הקדיש לה אף הוא זמן ניכר. מריווייל הצטרף אליה לסיורה באוסטרליה, בניו זילנד ובאמריקה הלטינית, סיור שנמשך מיולי 1961 עד מאי 1962, שבמהלכו נהנתה לי מביקורות חיוביות גם ללא אוליבייה לצדה.

אף על פי שהמשיכה לסבול מהתקפות חוזרות ונשנות של דיכאון, היא המשיכה לעבוד בתיאטרון, ובשנת 1963 זכתה בפרס טוני בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר בתחום המחזמר, על הופעתה בברודוויי במחזמר "טובריץ". בנוסף, הופיעה גם בסרטים "האביב הרומאי של גב' סטון" (1961) וב"ספינת השוטים (1965).

במאי 1967 ערכה לי חזרות לקראת הופעתה יחד עם מייקל רדגרייב במחזה "איזון עדין" מאת אדוארד אלבי, אלא שאז חלתה שוב בשחפת. לאחר מנוחה בת שבועות אחדים נראה היה שהתאוששה באופן סופי, אך בחצות הלילה של 7 ביולי 1967, כשמריווייל חזר לאחר הופעה במחזה ששיחק בו, הוא מצא אותה ישנה, אך כעבור כ-30 דקות הוא מצא את גופתה שרועה על רצפת חדר השינה ללא רוח חיים. ככל הנראה התמוטטה במהלך ניסיונה ללכת לחדר השירותים, בשל ריאותיה שהיו מלאות בנוזלים. מריווייל התקשר לאוליבייה, שבאותה עת היה מטופל בבית חולים קרוב בשל סרטן הערמונית ממנו סבל.

באוטוביוגרפיה שלו מתאר אוליבייה את ייסוריו עת עשה דרכו ב-8 ביולי 1967 לביתה של לי, רק כדי לגלות שמריווייל השכיב את גופתה במיטה. אוליבייה, לדבריו, חלק לה כבוד אחרון: "עמדתי וביקשתי מחילה על כל הרוע שצץ בינינו" בטרם החל לסייע למריווייל לערוך את סידורי ההלוויה.

גופתה נשרפה, ואפרה פוזר באגם שליד ביתה, בטיקרייג' מיל שליד בלקבויס, במזרח ססקס שבאנגליה. טקס האזכרה נערך בכנסיית "סנט מרטין בשדות", כשדברי ההספד נאמרו על ידי ג'ון גילגוד. בארצות הברית היא הפכה לשחקנית הראשונה שזכתה לאות כבוד מ"אגודת ידידי הספריות של אוניברסיטת דרום קליפורניה", והטקס נערך כטקס זיכרון על רקע הקרנתם של קטעים שונים מסרטיה, ודברי הספד מפיהם של חברים כדוגמת ג'ורג' קיוקור.

הערכה וביקורת

ויוויאן לי נחשבה לאחת השחקניות היפות ביותר בתקופתה, ובמאים שעבדו עמה נהגו להדגיש את יופייה בסרטים שבהם לוהקה. כשנשאלה האם יופייה היה לה לרועץ, השיבה, "אנשים חושבים שאם את נראית טוב למדי, אז את לא יכולה לשחק. אבל בשל העניין המוחלט שלי במשחק עצמו, אני חושבת שהיופי יכול להפוך למכשול אם באמת תרצי להיראות כמו הדמות שאותה את משחקת, שהיא לא ממש כמוך".

ג'ורג' קיוקור אמר שוויוויאן לי הייתה "שחקנית מושלמת שהיופי שלה עיכב בעדה", ולורנס אוליבייה אמר שעל המבקרים "לתת לה קרדיט על היותה שחקנית ולא להיגרר אחר שיפוט שמושפע מיופייה". גרסון קאנין היה שותף לדעה הזו, והוא תיאר אותה כ"בחורה חתיכה בעלת יופי מרשים, שלעיתים קרובות מאפיל על ההישגים המדהימים שלה כשחקנית. לעיתים נדירות יופי רב כל כך הוא גם מנת חלקן של שחקניות, ולו מן הטעם הפשוט שהן לא אמורות להיות כאלה. ויוויאן שונה לחלוטין מהבחינה הזו. היא שאפתנית, שקדנית, רצינית, ועל פי רוב, מעוררת השראה של ממש".

לי הסבירה באחת ההזדמנויות שהיא משחקת "בכמה תפקידים שונים שרק אפשר" על מנת שתוכל ללמוד את רזי המקצוע ולהרחיק את הדעות הקדומות על אודות כישוריה ויכולותיה. היא האמינה שמשחק בקומדיה קשה יותר ממשחק בדרמה, מאחר שהקומדיה מחייבת תזמון מדויק יותר. מכאן הסיקה שבהכשרתו של שחקן, יש לשים דגש רב יותר על הקומדיה. לקראת סוף קריירת המשחק שלה, שכללה קומדיות של נואל קאוורד וטרגדיות של שייקספיר, אמרה ש"הרבה יותר קל לגרום לאנשים לבכות מאשר לגרום להם לצחוק".

ההופעות הראשונות שלה הביאו לה הצלחה ומוניטין מיידיים באנגליה, אך במקומות אחרים בעולם היא נותרה אלמונית למדי עד יציאתו לאקרנים של "חלף עם הרוח". בדצמבר 1939 כתב הניו יורק טיימס כי "סקרלט של גב' לי הצדיקה את מסע ציד הכישרונות המגוחך, שהביא לגילויה. היא מתאימה באופן מושלם לתפקיד מבחינה אומנותית וטבעית גם יחד, עד כי לא ניתן להעלות על הדעת שהדמות תגולם בידי שחקנית אחרת". התפקיד הביא לה תהילה, והיא אף הופיעה על שער המגזין "טיים" בדמותה של סקרלט.

בשנת 1969 כתב המבקר אנדרו סאריס שהצלחת הסרט הייתה בעיקרה הודות "לליהוק מעורר ההשראה של לי", ובשנת 1998 כתב ש"היא חיה בנשמותינו ובזיכרוננו פחות מאיזו נוכחות סטטית אלא יותר בתור כוח מניע". לאונרד מלטין תיאר את הסרט כאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו מאז ומעולם, בכותבו בשנת 1998 שלי "שיחקה באופן גאוני" את דמותה של סקרלט.

הופעתה על הבמה בהצגה "חשמלית ושמה תשוקה", הופעה שתוארה על ידי כתבת התיאטרון פיליס הרטנול כ"הוכחה לכישרונותיה הגדולים כשחקנית כפי שלא נראתה עד כה", הובילה לתקופה ממושכת שבה היא נחשבה לאחת השחקניות הטובות ביותר בתיאטרון האנגלי.

פולין קייל ציינה שמרלון ברנדו וויוויאן לי העניקו את "שתי ההופעות הטובות ביותר שנראו אי פעם בקולנוע", ושההופעה של לי הייתה "אחת מאותן הופעות נדירות שבאמת ניתן לומר עליהן שהן מעוררות בעת ובעונה אחת פחד וחמלה".

קנת' טיינאן לגלג על הופעתה לצדו של אוליבייה בהפקתם המשותפת "טיטוס אנדרוניקוס" משנת 1955 באומרו שהיא "מקבלת את החדשות שהיא עתידה להיאנס על גופת בעלה בלא יותר מאשר הבעה מתונה של צער, כזו של מי שהייתה מעדיפה מזרן גומאוויר". הוא היה אחד מהמבקרים שביקרו קשות את פירושה של לי לליידי מקבת' בשנת 1955, באומרו שהופעתה לא הייתה מוחשית וכנה, ושהיא חסרה את הטירוף הנחוץ לתפקיד. לאחר מותה שינה את דעתו ודחה את ביקורתו שלו, בטענה שביקורתו עליה הייתה "אחת מטעויות השיפוט הגרועות ביותר" שעשה אי פעם. בסופו של דבר קיבל את פירושה לדמותה של ליידי מקבת', שעושה שימוש בכוחה המיני כדי לשמור את מקבת' מרותק למקומו, שכן הפירוש הזה "היה יותר הגיוני... על פני המצב הרגיל של האישה הלא-מושכת" שמגלמת הדמות. בסקר שנערך בקרב מבקרי תיאטרון מיד לאחר מותה, ציינו כמה מהם את הופעתה זו כאחד מהישגיה הבולטים והטובים ביותר בתיאטרון.

בשנת 1969 הותקן לזכרה לוח בכנסיית "סנט פול" שבקובנט גארדן, ובשנת 1985 נכלל דיוקן שלה בסדרת בולי דיוקנאות יחד עם אלפרד היצ'קוק, צ'ארלי צ'פלין, פיטר סלרס ודייוויד ניבן, בולים שהונפקו לציון שנת הקולנוע הבריטי.

בשנת 1999 רכשה הספרייה הבריטית בלונדון את מסמכיו של לורנס אוליבייה מעיזבונו. הארכיון של לורנס אוליבייה כולל רבים ממסמכיה האישיים של ויוויאן לי, בהם גם מכתבים שכתבה לאוליבייה. מסמכיה של ויוויאן לי כוללים, בצד מכתבים רבים, גם צילומים, חוזים ויומנים, והם כיום בבעלותה של בתה, סוזן פרינגטון.

לקריאה נוספת

• אן אדוארדס, ביוגרפיה של ויויאן לי, הוצאת קורונט, 1978.
• טרי קולמן, אוליביה, הביוגרפיה הרשמית, הוצאת בלומסברי, 2005.

קישורים חיצוניים

• ויוויאן לי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ויוויאן לי, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• ויוויאן לי, באתר AllMovie (באנגלית)
• ויוויאן לי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• ויוויאן לי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ויוויאן לי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ויוויאן לי, באתר Discogs (באנגלית)
• אורי קליין, 100 שנה להולדתה - ויויאן לי: הכוכבת שלא חלפה עם הרוח, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2013
• ויוויאן לי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ויוויאן לי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)