ויולט אוקלי
 | |
| לידה |
10 ביוני 1874 ניו ג'רזי, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
25 בפברואר 1961 (בגיל 86) פילדלפיה, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות גרינווד |
| מקום לימודים |
|
| זרם באמנות |
האחווה הפרה-רפאליטית |
| הושפעה על ידי |
האוורד פייל |
| בן או בת זוג |
אדית אמרסון |
  | |
ויולט אוקלי (באנגלית: Violet Oakley; 10 ביולי 1874 – 25 בפברואר 1961) הייתה אמנית אמריקאית. היא הייתה האישה האמריקאית הראשונה שקיבלה עבודת ציור קיר בבניין ציבורי. אוקלי הצטיינה בציורי קיר ועיצוב ויטראז'ים שהתייחסו לנושאים מההיסטוריה והספרות בסגנון התחייה של הרנסאנס.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוקלי נולד בברגן הייטס, ניו ג'רזי, למשפחת אמנים. הוריה היו ארתור אדמונד אוקלי וקורנליה סוויין. הסבא וסבתה היו חברים באקדמיה הלאומית לעיצוב.[1]
בשנת 1892 למדה בליגה לסטודנטים לאמנות בניו יורק אצל ג'יימס קרול בקוויט ואירווינג ר' וילס. שנה לאחר מכן למדה באנגליה ובצרפת. לאחר חזרתה לארצות הברית בשנת 1896, למדה באקדמיה לאמנויות יפות של פנסילבניה לפני שהצטרפה לשיעורי האיור של הווארד פייל במכון דרקסל. היא זכתה להצלחה כמאיירת פופולרית למגזינים שונים.[2] סגנון האיורים שלה וסגנון הויטראז'ים שהכינה, משקף את השפעת סגנון הקדם-רפאל האנגלי. המחויבות של אוקלי לאסתטיקה הוויקטוריאנית במהלך כניסת המודרניזם הביאה לירידת המוניטין שלה באמצע המאה העשרים.
האמונות הפוליטיות של אוקלי עוצבו על ידי הקוואקר ויליאם פן (1644–1718) שאת האידיאלים שלו היא ייצגה בציורי הקיר בקפיטול של מדינת פנסילבניה. היא התחייבה לעקרונות הקוואקרים של פציפיזם, שוויון הגזעים והמינים, צדק כלכלי וחברתי וממשל בינלאומי. כשארצות הברית סירבה להצטרף לחבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה, אוקלי נסעה לז'נבה שבשוויץ ובילתה שלוש שנים בציור דיוקנאות של צירי חבר הלאומים שפרסמה בתיק עבודות בפילדלפיה, 1932. היא הייתה תומכת מוקדמת בפירוק מנשק גרעיני לאחר מלחמת העולם השנייה.
היא זכתה לכיבודים רבים במהלך חייה, כולל תואר דוקטור לכבוד למשפטים בשנת 1948 ממכון דרקסל. בתערוכה הבינלאומית של סנט לואיס ב -1904, אוקלי זכתה במדליית הזהב באיור צבעי המים שלה ל"סיפור ושתי", ובמדליית הכסף בעיטור ציורי הקיר בכנסיית "כל המלאכים". בשנת 1905 היא הפכה לאישה הראשונה שקיבלה את מדליית הכבוד של האקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה.
בשנת 1996 נבחרה אוקלי ל"היכל התהילה של אגודת המאיירים", אחת מעשר הנשים שצוינו באותה העת.
מקום מגוריה ועבודתה התווסף לרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1977 כסטודיו ויולט אוקלי.[3] ביתה וסטודיו ביונקרס, ניו יורק, שם התגוררה לסירוגין בין 1912 ל -1915, רשום גם ברשם הלאומי למקומות היסטוריים כאחוזת פלשבורן.
אוקלי הייתה חברה במועדון האמנות של פילדלפיה, ארגון שהוקם במטרה לקדם את "אמנות למען האמנות". רבות מהנשים שהקימו את הארגון היו תלמידות של האוורד פייל. הוא הוקם כדי לספק אמצעים לעידוד מקצועי ויצירת הזדמנויות למכירת יצירות האמנות שלהם.[4]
ככל שהזדמנויות החינוך הועמדו לרשותן יותר במאה ה-19, הפכו אמניות נשים לפעילות מקצועית, כולל הקמת עמותות אמנות משלהן. יצירות אמנות שנעשו על ידי נשים נחשבו כנחותות, וכדי לסייע להתגבר על הסטריאוטיפ הן הפכו ל"קולניות ובטוחות יותר ויותר" בקידום עבודתן. כך הן הפכו לחלק מהדימוי המתהווה של "האשה החדשה" המשכילה, המודרנית והחופשית יותר.
אמניות "מילאו תפקידים מכריעים בייצוג האשה החדשה, הן על ידי ציור תמונות של האייקון ושינוי דרך חייהן." בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים כ־88% מהמנויים של 11,000 כתבי-עת וכתבי-עת היו נשים. עם כניסת נשים לקהילת האמנים, שכרו המו"לים נשים כדי ליצור איורים המתארים את העולם באמצעות נקודת מבט של אישה. מאיירות מצליחות נוספות היו ג'ני אוגוסטה בראונסקום, ג'סיווילקוקס סמית, רוז אוניל ואליזבת שיפן גרין.
עבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המורה שלה, האוורד פייל, המליץ על אוקלי ועל האמנית ג'סי וילקוקס סמית למשימה החשובה הראשונה שלהן, סדרת איורים עבור האוונגלין של לונגפלו, שפורסמה בשנת 1897, ובעקבותיה הגיעו מספר עבודות נוספות.
אוקלי ציירה סדרה של 43 ציורי קיר בבניין הקפיטול של מדינת פנסילבניה בהריסבורג עבור חדר הקבלה הגדול של המושלים, הסנאט ובית המשפט העליון. אוקלי הוזמנה במקור בשנת 1902 רק לציורי קיר בחדר הקבלה הגדול של המושל, שכותרתה "ייסודה הרוחני של מדינת החירות". בציורי הקיר בחדר הקבלה, אוקלי מתארת את סיפורו של ויליאם פן והקמת פנסילבניה. היא ערכה מחקר נרחב בנושא ואף נסעה לאנגליה. סדרת ציורי הקיר נחשפה בבניין הקפיטול החדש בנובמבר 1906, זמן קצר לאחר חנוכת הבניין.
כאשר מת צייר הקיר אדבי אוסטין בשנת 1911, הוצעה ויולט אוקלי לתפקיד עבודת ציורי הקיר לסנאט ולשכות בית המשפט העליון, פרויקט שנמשך 16 שנים.[5]
בנוסף לאלה ביצעה אוקלי עבודות של ציורי קיר וויטראז'ים ברחבי ארצות הברית במוסדות שונים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתבי ויולט אוקלי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ויולט אוקלי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The Helen Farr Sloan Library and Archives : Delaware Art Museum, www.delart.org
- ^ Violet Oakley (1875–1961), Pennsylvania Capitol Preservation Committee (ארכיון)
- ^ Joeckel, Jeff, Violet Oakley Studio - Women's History Month 2008--A National Register of Historic Places Feature, www.nps.gov, 2007-03-01
- ^ Jill P. May; Robert E. May; Howard Pyle. Howard Pyle: Imagining an American School of Art. University of Illinois Press; 2011
- ^ Ricci, Patricia Likos (2002). "Violet Oakley: American Renaissance Woman". The Pennsylvania Magazine of History and Biography. 126: 217–248.