ויטוריו אלפיירי
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| דיוקן מאת פרנסואה-גזאווייה פאבר (1793) | |
| לידה |
16 בינואר 1749 אסטי, פיימונטה, ממלכת סרדיניה  |
|---|---|
| פטירה |
8 באוקטובר 1803 לוח שנה לא ידוע, גרגוריאני משוער (בגיל 54) פירנצה, ממלכת אטרוריה |
| מקום קבורה |
בזיליקת סנטה קרוצ'ה |
| מדינה |
ממלכת סרדיניה |
| זרם ספרותי |
קלאסיציזם |
| יצירות בולטות |
Agamemnon, Saul, Antigone, Myrrha |
| שפות היצירה |
איטלקית |
| תארים |
רוזן |
| בת זוג |
Princess Louise of Stolberg-Gedern |
| חתימה |
 |
|
www | |
  | |
הרוזן ויטוריו אמֶדֶאו אלפיירי די קורטמיליה (באיטלקית: Vittorio Amadeo Alfieri 16 בינואר 1749 - 8 באוקטובר 1803 ) היה משורר, מחזאי ופילוסוף איטלקי הוא הושפע רבות מההתרבות הקלאסית ומההרוח הרומנטית. אלפיירי נחשב לאבי הטרגדיה בתיאטרון האיטלקי. לאלפיירי הייתה קריירה ספרותית קצרה אך פוריה; אופיו המיוסר עיצב את חייו מחד לדרך הרפתקנית, ומאידך הפך אותו למבשר החרדות רומנטיות. כמו רוב בני פיימונטה באותה תקופה, שפת אמו של אלפיירי הייתה הניב הפיימונטי. בהיותו ממוצא אצילי, הוא דיבר צרפתית שוטפת ולמד איטלקית, דהיינו את הניב הטוסקני הקלאסי.[1] שפתו הושפעה תחילה משתי השפות האחרות שאותן ידע - הפיימונטית והצרפתית - ועשה מאמצים להשתחרר מהן. התעמק בקריאת הקלאסיקה איטלקית וערך מסעות ספרותיים רבים לפירנצה על מנת לשכלל את שליטתו באיטלקית. אחרי נעורים חסרי מנוח וחיי נדודים, הוא הקדיש את עצמו במרץ גם ללימודים הקלאסיים - של יוונית ולטינית, וביחוד לכתבי פלוטרך, וכן של לכתבי דנטה , פטררקה, מקיאוולי וליצירותיהם של הוגי הנאורות כמו וולטר ומונטסקייה. ממחברים אלה, הוא פיתח חזון רציונליסטי וקלאסיציסטי אישי, תוך התנגדות נחרצת לרודנות ותמיכה בחופש אידיאלי, אליו הוא שילב רוח רומנטית. במהלך שהותו בפריז בשנת 1789 הוא התלהב מהמהפכה הצרפתית, אך עד מהרה, כאשר המהפכה הידרדרה לאחר 1792, גישתו החיובית הפכה לסלידה עזה מהיעקביניות ומצרפת. הוא חזר לאיטליה, שם המשיך לבטא את התנגדותו למשטרו של נפוליאון. נפטר בפירנצה בשנת 1803 ונקבר לצד איטלקים דגולים אחרים בבזיליקת סנטה קרוצ'ה. כבר בשנותיו האחרונות הפך אלפיירי לסמל עבור האינטלקטואלים של הריסורג'ימנטו, החל מאוגו פוסקולו.[2]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות ונעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויטוריו אמדאו אלפיירי נולד בינואר 1749 בארמון אלפיירי באסטי, במחוז אסטי שבחבל פיימונטה, חלק ממלכת סרדיניה, למשפחת אצולה ותיקה. אביו היה אנטוניו אמדאו אלפיירי, רוזן קורטמיליה אֶ קאזה ביאנקה (1749-1695) ואמו הייתה אישה מסבויה בשם מריאן מוניק מאיאר דה טורנון (1792-1721), שהתאלמנה ב-1744 מבעלה הראשון, המרקיז אלסנדרו קקראנו קריוולי.[3] אביו של אלפיירי נפטר מדלקת ריאות ב-5 בדצמבר 1749, בשנה הראשונה לחייו של ויטוריו. (על פי האוטוביוגרפיה של אלפירי, אביו נדבק במחלה נדבקה תוך כדי "מאמץ מתמשך" של הליכה יומיומית מהעיר לכפר קטן, בשם רוביליאסקו, כשלושה קילומטרים מאסטי, שם הונח ויטוריו הקטן אצל מינקת). בשנת 1750 אמו נישאה בפעם השלישית לאביר קרלו ג'אצ'ינטו אלפיירי רוזן מליאנו (1797-1718), קרוב משפחה של בעלה המנוח.[4] מבעלה השלישי נולדו לאם ששה ילדים נוספים: אנה מריה ג'וזפינה ברברה, ג'וזפינה פרנצ'סקה, פייטרו לודוביקו אנטוניו, ג'וזפה פרנצ'סקו אגוסטינו, מריה פרנצ'סקה (1762-1821, נישאה ללואיג'י ביראגו מבורגארו ופרנצ'סקו מריה ג'ובאני). מבין שנים עשר אחיו ואחיותיו של אלפיירי, כולם נפטרו צעירים מאוד [5] למעט אחותו ג'וליה (אליה תמיד יהיה קשור רגשית) ושתי אחיותיו למחצה אנג'לה מריה אלאונורה קאצ'רנו קריבלי ומריה פרנצ'סקה אלפיירי די מליאנו.
אלפיירי חי עד גיל תשע וחצי באסטי בבית אביו, אחר כך בבניין שהשתייך לאביו החורג, באזור פיאצה אומברטו קני של ימינו , ושאינו קיים עוד. הוא הופקד בידי מורה פרטי, דון איוואלדי, ללא כל חברים. תשע שנותיו הראשונות כונו על ידי אלפיירי עצמו כ"תשע שנות חיי צמח",[6] נטולות השלכות של ממש, אך עם זאת מלאות באירועים ורגשות משמעותיים, שחשפו אופי ורצון חזקים.[7]
אחותו ג'וליה, לעומת זאת, נשלחה ללמוד במנזר סנט'אנסטסיו באסטי. הפרידה ממנה הייתה עבורו כאב גדול, כפי שכתב באוטוביוגרפיה שלו. אותו כאב שתמיד ירגיש "כאשר הוא נפרד מאישה אהובה" או "כאשר הוא נפרד מחבר אמיתי"[8]. הוא תיאר את עצמו באוטוביוגפריה כילד רגיש מאוד, לעיתים פעלתן, בודד, שאינו סובל כללים, מתואר כנוטה לנוירוזה[9] ומרה שחורה, מצב שיימשך לאורך כל חייו, ושלעתים קרובות גרם להפרעות פסיכוסומטיות. הוא סבל מבעיות קיבה תכופות לאורך כל חייו.[10]
בין גיל שמונה לתשע, כשמצאתי את עצמי יום אחד במצב מלנכולי כזה, אולי גם נגרם עקב בריאותי, שהייתה גרועה למדי, כשראיתי את המורה והמשרת יוצאים, עזבתי את סלון ביתי שנפתח אל חלקת אדמה שהובילה לחצר, שם היה הרבה עשב מסביב. התחלתי לתלוש ממנו כמה שיותר בידיי, ולשים אותו בפי, ללעוס אותו ולבלוע אותו כמה שיותר, אף על פי שהטעם היה מאוד לא נעים ומר. שמעתי ממישהו שרוש הוא עשב רעיל וקטלני; מעולם לא חשבתי אפילו למות, וכמעט לא ידעתי מה זה; ובכל זאת, בעקבות אינסטינקט טבעי מעורבב עם איזושהי תפיסה של כאב, דחפתי את עצמי בלהיטות לאכול את העשב הזה, מתוך אמונה שהוא חייב להכיל גם רוש
בשנת 1758, לבקשת אפוטרופוסו, דודו פלגרינו אלפיירי, מושל קוניו ובשנת 1762 משנה למלך סרדיניה, הוא נרשם לאקדמיה המלכותית של טורינו. [12] בתחילה הוא התארח אצל הדוד פלגרינו עצמו; אך הוא היה היפרקאטיבי מדי [13] ולכן נשלח במהרה ב-1 באוגוסט, במקום באוקטובר, למענות האקדמיה, שנוהל על ידי מורים כנסייתיים; דבר זה גרם לו להרגיש נטוש בין זרים, במקום בו "לא ניתנו כללים מוסריים ולא שיעורי חיים", משום ש"המחנכים עצמם הכירו את העולם לא בתיאוריה ולא בפועל".
אלפיירי השלים באקדמיה לימודי דקדוק, רטוריקה, פילוסופיה ומשפטים הוא בא במגע עם תלמידים זרים רבים, סיפוריהם וחוויותיהם עוררו בו תשוקה לטיולים. הוא הגדיר את השנים הללו, שהופקדו בידי דודו ואנדראה, המשרת הגס והמושחת, כ"שמונה שנים של חוסר השכלה; "חמור, בין חמורים ומתחת לחמור" , בהן הרגיש "בכלוב" ועם מורים בלתי ראויים.
"תירגמו את הביוגרפיות של קורנליוס נפוס , אך איש מאיתנו, ואולי אפילו לא המורה, לא ידע מי האנשים בהם דובר,היכן נמצאות ארצותיהם, באילו זמנים, ו תחת אילו ממשלים הם חיו, וגם אילו שלטונות היו קיימים בכלל. כל הרעיונות היו מוגבלים, שקריים או מבולבלים; ללא מטרה וללא כל תמריץ במה שנלמד. בקיצור, הם היו בטלנים מבישים; איש לא השגיח אותם, ואלה שכן עשו זאת לא הבינו דבר. וכך נבגדו בני הנוער באופן בלתי הפיך"
בשנת 1762, הודות לדודו בנדטו אלפיירי, הוא צפה לראשונה בהצגה בתיאטרון קריניאנו בטורינו.
אחרי מות דודו בשנת 1766 הוא עזב את האקדמיה מבלי להשלים את לימודיו שהיו מובילים אותו להסמכה כעורך דין והעדיף להתגייס לצבא. שירת כportinsegna " (כלומר, "נושא דגל" מסורת משפחתית שממנה, על פי האגדה, נגזר שם המשפחה "אלפיירי" - מ"אלפיירה" מילה שמקורה כנראה במילה הערבית אלפארס - "פרש") ברגימנט המחוזי של אסטי. הוא נשאר בצבא עד 1774 ושוחרר בדרגת לוטננט. במהלך תקופה זו, הוא גם גילה עוד אחד מתחביביו, אהבתו לסוסים, שליוותה אותו תמיד.[14]
מסעותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1766 ו-1772, החל אלפיירי בנדודים ארוכים בארצות שונות באירופה, וחזר מדי פעם לטורינו, שם שהה בבית אחותו ג'וליה, אשר בינתיים נישאה לרוזן ג'אצ'ינטו קנאליס מקומיאנה. בשנת 1767, אחרי שקיבל חלק מהירושה, עזב שוב.[15] . הוא ביקר באיטליה ממילאנו לנאפולי, עצר בפירנצה וברומא, שם ראה את האפיפיור קלמנס השלושה עשר; [15]; בשנת 1767 הגיע לפאריז שם פגש, בין היתר, את המלך לואי החמישה עשר, אשר נראה לו מונרך פומפוזי ויהיר.[16] כשהוא מאוכזב גם מהעיר, הגיע בינואר 1768 ללונדון ואחרי מסע ארוך בפרובינציות האנגליות, נסע להולנד. [17] בהאג הוא חווה אהבה אמיתית ראשונה עם כריסטינה, אשתו של הברון אימהוף . נאלץ להיפרד ממנה כדי למנוע שערורייה, וניסה להתאבד, אך מעשה זה נכשל הודות להתערבותו המהירה של משרתו פרנצ'סקו אליה (יליד פרארה, שנשאר בשירותו עד 1785).[18] בשנת 1769, ניסה גיסו לשדך לו נערה מן האצולה אך ניסיון זה לא עלה יפה [19]. בינתיים, הוא קרא בפעם הראשונה מכתבי הסופרים המודרניים (כגון וולטר, הלווטיוס, מישל דה מונטן ו ז'אן-ז'אק רוסו), וכן פלוטרך, שהרשים אותו מאוד, והפך למחבר האהוב עליו [19] .
אבל ספר הספרים בשבילי, ושבחורף הזה באמת גרם לי לבלות איתו שעות של התלהבות ואושר, היה פלוטרכוס, חיי אישים וחלק מאלה, כמו חיי טימולאון, יוליוס קיסר, ברוטוס, פלופידס, קאטו, ואחרים, קראתי שוב ארבע או חמש פעמים בכזו סערת רגשות של צעקות ודמעות ואפילו זעם, שכל מי שהקשיב בחדר הסמוך בוודאי חשב שאני משוגע. כששמעתי על גדולת אופיים של אותם אנשים דגולים, הרגשתי לעיתים קרובות צורך לקפוץ לעמידה, כשאני נסער ובאקסטאזה, ודמעות של כאב וזעם זלגו מעיני למחשבה על שנולדתי בפיימונטה ובזמנים ובממשלים שבהם לא ניתן היה לעשות או לומר שום דבר גדול, ואולי בקושי להרגיש או לחשוב
בין השנים 1769 ו-1772, בחברת אליה הנאמן שלו, הוא ערך את מסעו השני לאירופה: החל מוינה, עבר דרך ברלין, נתקל בכעס ובעצבנות פרידריך השני מפרוסיה, נגע בשוודיה ובפינלנד, ואף נסע במזחלת על הים הבלטי הקפוא, והגיע לרוסיה, שם אפילו לא רצה להיחשף ליקתרינה השנייה (מוגדרת ב"Vita" כ"קליטמנסטרה הפילוסופית" משום שאולי היא רצחה את בעלה, הצאר פיוטר השלישי, לאחר שפיתח סלידה עמוקה מעריצות, ואף מ"עריצות נאורה".[20]
עם מותו של פרידריך, כתב אלפיירי ב"רימה" את הסונטה הביקורתית "העריץ הפרוסי הגדול אשר לו ניתנה תהילה" (בה מוגדר המלך כ"זה, מוכתם בשלטון מוחלט, / אינו יכול לגזול את שמו של אדם, וגם לא את שבח; / אך, אולי הוא לא היה ראוי להיוולד כמלך").
למרות שהתרגז מהצורך המתמיד לבקש מהמלך רשות לעזוב את המדינה, הוא המשיך לנסוע והגיע ללונדון. בחורף 1771, הוא פגש את פנלופה פיט (1749–1827), אשתו של הוויקונט אדוארד ליגונייר, הרוזן הראשון של ליגונייר, עמו החל מערכת יחסים רומנטית. הוויקונט, לאחר שגילה את הרומן, אתגר את אלפיירי לדו-קרב. אלפיירי, שזרועו השמאלית כבר נותקה מנפילה מסוס, סבל מפציעה קלה בזרועו הימנית. [21] על פי אליה (במכתב לגיסו, הרוזן מקומיאנה), שקרא את החדשות בעיתונים האנגליים, ליגונייר סבל גם משתי פצעים קלים. השערורייה שפרצה בעקבותיה והמשפט על ניאוף, שהוביל לגירושין, סיכנו את הקריירה הדיפלומטית הפוטנציאלית של אלפיירי; בעקבות אירועים אלה הוא נאלץ לעזוב את האישה (שכבר הייתה לה מאהבת נוספת, ולכן אלפיירי סירב להינשא לה, עובד אורוות שדיווח על כל הפרטים לעיתונות), לאחר ויכוחים סוערים, איום להתאבד והיסוסים רבים, ולנטוש את אדמת אלביון.[22]
הוא בילה שנים רבות בנדודים כמעט בכל רחבי אירופה (איטליה, צרפת, הולנד, אוסטריה, ספרד, פורטוגל, אנגליה, שוודיה, פינלנד ורוסיה), בחיפוש אחר הרפתקאות; אך בגיל 25 הוא עבר תפנית פתאומית באורח חייו. התאהב באישה שהצטיינה הן בשנינותה והן במעמדה, ה"רוזנת אולבני" [23], אשתו של הגבר האחרון במשפחת סטיוארט[24]. בהקשר זה, אהבתו דחפה את אלפיירי לכתוב מכתבים ושירה, תחום שבז לו עד אז. הוא התאמן בכתיבת טרגדיות ויצר שיטת חיבור חדשה לחלוטין עבור איטליה של אותה תקופה, כשהחליף את הסגנון הרכרוכי וחסר המרץ שבו השתמשו קודמיו בדיאלוג צפוף, בסגנון גברי ותמציתי, תוך הסרת דמויות מיותרות של אוהבים או בני סוד.
בפחות משבע שנים (1775 – 1782) חיבר אלפיירי ארבע עשרה טרגדיות, שכמה מהן היו יצירות מופת. במקביל, הוא כתב יצירות פרוזה שהציבו אותו לצד מקיאוולי, מסה על עריצות ו- הנסיך והספרות , שבהן הציג את עצמו כרפובליקני נלהב. באותה תקופה, הוא חיבר גם את הפואמה אטרוריה ננקמת .
הרוזנת אלבני, שהתאלמנה בשנת 1788, נקשרה אליו בנישואים סודיים. בהמשך נסע אלפיירי לצרפת, מתוך רצון לפרסם עוד מיצירותיו ואף להתיישב בארץ זו, שהייתה בעיניו "מולדת החירות". אולם הוא נבהל מהזוועות של 10 באוגוסט 1792, הוא מיהר לברוח ופרש לפירנצה. הממשל המהפכני[25] שהוקם בפריז התייחסה אליו כאל מהגר, גזל ממנו את רוב הנכסים שצבר והפקיד בקרנות צרפתיות. נסיבות אלה עוררו בו שנאה בלתי מתפשרת לצרפת ולמהפכה, שנאה שלא חדל להפיץ בכל כתביו.
בשנותיו האחרונות, למד אלפיירי יוונית, במטרה ללמוד, במקור, את הטרגדיות הגדולות ששימשו לו כמודלים. הוא תרגם וחיקה כמה מהטרגדיות היפות ביותר של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס.
הוא נפטר בגיל 54 בשנת 1803, בפירנצה, יתכן מאי ספיקת לב, כשהותש מהעבודה, והותיר אחריו מספר רב של יצירות שלא הפסיקו להתפרסם, ביניהן בולטת אוטוביוגרפיה מפורסמת במיוחד, הנחשבת לעתים קרובות ליצירתו הגדולה ביותר: "Vita"[26].
בספרות האיטלקית, ויטוריו אלפיירי הוא המשורר הטרגי הגדול ביותר, אויבם הבלתי נלאה של העריצים, של העבדות ושל הקונבנציונליזם. הטרגדיות שלו שאול, פיליפו, וירג'יניה, מירה, ברוטו סקונדו שימשו אותו הזדמנויות למאבק למען החירות וביטוי לאהבת המולדת.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי דנטה נחשב ויטוריו אלפיירי ליוצר שתרם להחייאת הרוח הלאומית האיטלקית.
חייו הפרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאלפיירי היו אח ואחות. האח, ג'וזפה מריה שנולד אחרי מות אביהם נפטר בינקותו בגיל שנה. האחות, ג'וליה (1826-1747) נקראה אחרי נישואיה קנאליס די קומיאנה. לאמו של אלפיירי היו ארבעה ילדים מנישואיה הראשונים , ביניהם אנג'לה מריה אלאונורה (1821-1741) ,נשואה לג'וזפה ברנרדו קבורטו די בלוודרה [27], והמרקיז ויטוריו אנטוניו קקראנו קריוולי שמת בצעירותו ב-1758 [28] ועל אודותיו סיפר בספרו האוטוביוגרפי.
פילוסופיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחזות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Filippo (פיליפ)
- Polinice, 1783
- 1783 - Antigona (אנטיגונה), 1783
- Agamemnone (אגממנון)
- Virginia (וירג'יניה)
- Oreste (אורסטס)
- 1789- La congiura de'Pazzi קנוניית בני פאצי , 1789
- Don Garcia (דון גרסיה)
- Rosemunda (רוזמונדה)
- Maria Stuarda 1789 (מריה סטוארט)
- Timoleon (טימולאון)
- Octavia (אוקטביה)
- 1782 Merope (מרופה)
- Saul, 1782 (שאול)
- Agis (אגיס)
- Sofonisbe (סופוניסבה)
- Mirra, 1789 (מירה)
- Bruto primo (ברוטוס הזקן)
- Bruto secondo (ברוטוס הצעיר)
- 1775 - Cleopatra (קלאופטרה)
- Dom Garel. (דום גארל)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Lodovico Maconi 2017
- ↑ אנציקלופדיה טרקאני
- ↑ באתר הגניאלוגי geni
- ↑ Vita, Epoca I, capitolo I
- ↑ Vita, Epoca I, capitolo I
- ↑ Vita, Epoca I, Puerizia, "Abbraccia nove anni di vegetazione
- ↑ Vita Epoca I, capitolo III e IV
- ↑ V. Alfieri, Vita, Epoca I
- ↑ Salà Sambugar, Letteratura modulare, vol. 1, introduzione alla Vita scritta da esso di V. Alfieri
- ↑ Giuseppe Antonini, Leonardo Cognetti De Martiis, Vittorio Alfieri: studi psicopatologici
- ↑ Vita, Epoca I, capitolo III, Primi sintomi di carattere appassionato
- ↑ Vita, Epoca II, capitolo II
- ↑ Vita, Epoca II capitolo
- ↑ Vita, Epoca II, capitolo VI
- 1 2 Vita Epoca 3 פרק ג
- ↑ Vita Epoca 3 פרק ד-ה
- ↑ Vita Epoca 3 פרק ו
- ↑ Vita Epoca 3
- 1 2 פרק 7
- ↑ V. אלפיירי, "ויטה", תקופה ג', פרקים ח'-ט'.
- ↑ ויטה, חלק ג', פרק י'
- ↑ ויטה (אלפיירי, 1804
- ↑ הנסיכה לואיז מקסימיליאן קרוליין אמנואל דה שטולברג-גדרן, שנודעה יותר בשם הרוזנת אולבני (1752-1824), ממשפחת האצולה סטולברג, שנישאה ב1772 לטוען לכס המלכות של אנגליה ושל סקוטלנד, צ'ארלס אדוארד סטיוארט, אשר קיבל על עצמו את התואר רוזן אולבני. נישואיה איתו היו אומללים
- ↑ צ'ארלס אדוארד סטיוארט (1720 – 1788)
- ↑ המהפכה הצרפתית
- ↑ בשפה רומנית: "Viața"
- ↑ באתר הגניאלוגי geni
- ↑ באתר הגניאלוגי geni
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה], Nina Façon, Doina Condrea-Derer, Andrea Vanci-Birtolon Literatura italiană -Dicționar cronologic, Editura enciclopedică română, București 1974
- , Nina Façon Dicționar enciclopedic al literaturii italiene Editura Științifică și enciclopedică, București 1982
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ויטוריו אלפיירי (באיטלקית)
- Lodovico Maconi Enciclopedia dell'italiano, Treccani 2017 (אנציקלופדיית השפה האיטלקית)
- אנציקלופדיה טרקאני
- ויטוריו אלפיירי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי ויטוריו אלפיירי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
| מאגרי מידע | |
|---|---|
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |
|