וילאייט תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וילאייט תימן
ولاية اليمن
ولايت حجاز
Ottoman flag.svg
Yemen Vilayet, Ottoman Empire (1900) v2.png
ממשל
משטר מונרכיה
עיר בירה צנעא
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה חוק הווילאייטים
הקמה 1872
פירוק מלחמת העולם הראשונה
פירוק 1918
ישות קודמת האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית איילט תימן
ישות יורשת בריטניהבריטניה פרוטקטורט עדן
ממלכת תימןממלכת תימן ממלכת תימן
Flag of the Idrisid Emirate of Asir (1909-1927).svg האמירות האידריסית של עסיר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

וילאייט תימןערבית: ولاية اليمن; בטורקית עות'מאנית: ولايت یمن) היה אזור אשר נוהל כמחוז ברמה הראשונה (וילאייט) של האימפריה העות'מאנית. בתחילת המאה ה-20, על פי הדיווחים, שטחו היה 77,200 מילים רבועים (200,000 קילומטרים רבועים).[1] אוכלוסיית הווילאייט לפי המפקד העות'מאני של 1885 כללה כ-2,500,000 תושבים.[1]

הווילאייט היה תחום על ידי קו רוחב -20 צפון לצפון, אזור פרוטקטורט עדן מדרום, ים סוף ממערב וקו האורך 45 מזרח ממזרח. הגבול הדרומי נתחם על ידי ועדת הגבול האנגלו-טורקית בשנים 19021905, בעוד שהגבול המזרחי נותר מעורפל.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הכיבוש העות'מאני של תימן ב-1517, היא נודעה בשם איילט תימן. לאחר רפורמות הטנזימאט באימפריה העות'מאנית, נוסד וילאייט תימן מרוב שטחי האיילט לשעבר בשנת 1872.[3] בשנות ה-30 של המאה ה-19, בסיוע קריסת האימאמות הזיידית עקב חלוקה פנימית ואימוץ נשק מודרני לאחר מלחמת קרים, עברו העות'מאנים לצפון תימן, ובסופו של דבר כבשו את צנעא והפכו אותה לבירת וילאייט תימן ב-1872. כבר אז, השליטה העות'מאנית הייתה מוגבלת ברובה לערים, ושלטונו של האימאם הזיידי בתימן עילית הוכר רשמית.

החל משנת 1872, לאחר שאזור צנעא היה תחת שליטה איתנה, אהמט מוחתאר פאשא החל לשנות את המבנה של הממשל של וילאייט תימן, וחילקו אותו לארבעה סנג'קים, כאשר העיר צנעא משמשת כבירת הווילאייט.[4] מחוז עסיר הפך לסנג'ק של תימן בשנת 1872.[5]

קצינים טורקים עם חיילים ומיליציות תימנים לפני מלחמת העולם הראשונה

בסוף המאה ה-19 מרדו הזיידים בטורקים, והאימאם מוחמד בן יחיא הניח את היסודות לשושלת תורשתית.[6] כאשר מת ב-1904, יורשו האימאם יחיא בן מוחמד הוביל את המרד נגד הטורקים בשנים 1904–1905, ואילץ אותם להעניק ויתורים חשובים לזיידים.[6] העות'מאנים הסכימו למשוך את הקוד האזרחי ולהחזיר את השריעה בתימן.[6]

ב-1906 מרדו מנהיגי האידריסי של עסיר נגד העות'מאנים. עד 1910 הם שלטו ברוב עסיר, אך בסופו של דבר הם הובסו על ידי כוחות טורקים וחיג'אזיים.[5]

אחמט עיזט פאשה חתם הסכם עם האימאם יחיא באוקטובר 1911, לפיו הוכר כראש זמני ורוחני של הזיידים, ניתנה לו הזכות למנות פקידים עליהם ולגבות מהם מיסים. העות'מאנים שמרו על שיטת הממשל שלהם בחלקים בעלי הרוב הסוני של תימן.[6]

במרץ 1914 תיחמה האמנה האנגלו-טורקית את הגבול בין תימן לפרוטקטורט עדן.[6] כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, האימאם יחיא נשאר נאמן לסולטאן, אך ניסה לנהל משא ומתן עם בריטניה במקביל. בני עסיר, לעומת זאת, הצטרפו לבריטניה מיד עם תחילת המלחמה.[6] המרד הערבי בחג'אז ניתק את תימן משאר האימפריה העות'מאנית, והאימאם ניצל את ההזדמנות לבסס את כוחו על תימן כולה.[6]

הכוחות הטורקיים נסוגו ב-1918, והאימאם יחיא חיזק את שליטתו בצפון תימן והקים את ממלכת תימן המותוואכלית.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנג'קים של הווילאייט בשנת 1876 בקירוב:[7]

  1. סנג'ק צנעא
  2. סנג'ק חודיידה
  3. סנג'ק עסיר[8]
  4. סנג'ק תעז

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וילאייט תימן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Asia by A. H. Keane, page 459
  2. ^ George Bury (בדצמבר 2004). Arabia Infelix Or the Turks in Yamen. Kessinger Publishing. pp. 19–. ISBN 978-1-4179-7518-1. נבדק ב-2013-05-24. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Bruce Masters (2013-04-29). The Arabs of the Ottoman Empire, 1516–1918: A Social and Cultural History. Cambridge University Press. p. 189. ISBN 978-1-107-03363-4. נבדק ב-2013-06-08.
  4. ^ Caesar E. Farah (2002-06-29). The Sultan's Yemen: 19th-Century Challenges to Ottoman Rule. I.B.Tauris. p. 97. ISBN 978-1-86064-767-3. נבדק ב-2013-05-24.
  5. ^ 1 2 James Minahan (2002-01-01). Encyclopedia of the stateless nations. 1. A – C. Greenwood Publishing Group. p. 195. ISBN 978-0-313-32109-2. נבדק ב-2013-06-01.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Nikshoy C. Chatterji (1973). Muddle of the Middle East. Abhinav Publications. pp. 195–197. ISBN 978-0-391-00304-0. נבדק ב-2013-06-01.
  7. ^ Pavet de Courteille, Abel (1876). État présent de l'empire ottoman (בצרפתית). J. Dumaine. pp. 91–96.
  8. ^ Joshua Teitelbaum (2001). The Rise and Fall of the Hashemite Kingdom of Arabia. C. Hurst & Co. Publishers. p. 59. ISBN 978-1-85065-460-5. נבדק ב-2013-05-24.