וילאנל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

וילאנל (villanelle), המוכר גם כוילאנסק (villanesque)[1], היא צורה שירית שהתפתחה במאה ה-19 ומאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות – חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות (tercet) (אנ') ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות (quatrain) (אנ'). החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שני רפרנים, שורות שלמות החוזרות על עצמן במתכונת קבועה.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של המונח וילאנל במילה האיטלקית villanella שפירושה שיר או ריקוד כפרי[2], והיא נובעת מהמילה villano שמשמעה איכר או צמית[3]. לאיטלקית הגיעה המילה מלטינית של ימי הביניים, שבה משמעות המילה villano הייתה עובד אדמה[4]. השימוש במילה נובע מכך שבתחילת הדרך הנושאים שביטאו באמצעות הצורה השירית הזו היו פסטורליים[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשיתו היה הווילאנל שיר דמוי-בלדה, שחיקה שירי איכרים שעברו בעל פה מדור לדור, ולא היה לו שום מבנה שירי קבוע. שירים אלה עסקו בדרך כלל בנושאים כפריים ופסטורליים, והיו בהם חזרות[5][6]. לפני המאה ה-19 המונח התייחס לפזמונים כפריים בלי שום מבנה מחייב, פירוש שעדיין מופיע באוצר המילים המתאר מוזיקה קדומה[7]. ג'ולי קיין (אנ') גורסת שהחזרות בכל בית מעידות על כך שהמקור הוא בשיר ריקודים ששרה מקהלה. על פי רוב זמרת שרה את השורות הייחודיות לכל בית ואילו הרקדניות (והרקדנים, אם היו כאלה) הצטרפו אליה בשירת השורות החוזרות בעודן רוקדות סביבה במעגל[8].

המבנה הקשיח של הווילאנל (19 שורות עם רפרנים וחריזה מוגדרת) נובע מהשיר "וילאנל (איבדתי את ציפור התור שלי)" Villanelle (J'ay perdu ma Tourterelle) שכתב המשורר הצרפתי ז'אן פאסרה (אנ'), כנראה בשנת 1574, אך פורסם בפריז רק בשנת 1606[9]. על פי "האנציקלופדיה החדשה של פרינסטון לשירה ולחקר השירה" (The New Princeton Encyclopedia of Poetry and Poetics), משנת 1993, המבנה הזה נהיה סטנדרטי לאחר שחוקרים כמו הצרפתי סזר פייר רישלה (אנ') ביססו את הגדרת הווילאנל על שירו של פאסרה[א][2]. ג'ולי קיין מפריכה השערה זו, וטוענת כי היה זה פייר-שרל ברטלן (Pierre-Charles Berthelin), שהתוספות שלו לאחד ממילוניו של רישלה – מילון החריזה, (Dictionnaire de rimes) – היא זו שקיבעה את המבנה המוכר היום[10]. חוקרת אחרת, אמנדה ל' פרנץ', מוסיפה שפרודיה שכתב במאה ה-19 המשורר הצרפתי תאודור דה באנוויל על שירו של פאסרה גרמה לסופר הצרפתי וילהלם טנן (אנ') ולאחרים לחשוב שמדובר בצורה שירית עתיקה[11].

אף על פי שמקורו של הווילאנל בצרפת והוא מסווג כצורה שירית צרפתית, מרבית הווילאנלים נכתבו בשפה האנגלית[6]. בעקבות המסה שכתב בשנת 1872 תאודור דה באנוויל על תורת המשקל בשירה (Petit traité de poésie française) נהייתה הצורה פופולרית בקרב יוצרים אנגלים ובהם אדמונד גוס (אנ') ואוסטין דובסון (אנ')[12], ובעקבותיהם גם אוסקר ויילד, אנדרו לאנג (אנ') וג'ון פיין (אנ'). שירים של כל המשוררים הללו נכללו בספר Ballades and Rondeaus, Chants Royal, Sestinas, Villanelles, &c. Selected, שערך גליסון וייט (אנ') בשנת 1887[13], שבו 32 וילאנלים שכתבו 19 משוררים אנגלים[14].

רבים מהיוצרים המודרניים בזו לווילאנל, שנתפס בעיניהם כמייצג של האסתטיציזם הצורני המסוגנן־מדי של שלהי המאה ה-19, דהיינו את התנועה הדקדנטית (אנ') באנגליה[15]. ג'יימס ג'ויס ברומן הראשון שכתב, דיוקן האמן כאיש צעיר (1914), כלל וילאנל שכתב סטיבן דדאלוס, האלטר אגו הספרותי שלו[15]. ויליאם אמפסון הֶחיה את הוילאנל בקפידה רבה יותר בשנות ה-30[16], וחבריו בני זמנו ויסטן יו אודן ודילן תומאס התנסו אף הם בכתיבת וילאנלים[17]. הווילאנל "Do not go gentle into that good night" (אנ') שכתב דילן תומאס הוא כנראה הווילאנל המפורסם ביותר. תיאודור רות'קה וסילביה פלאת' כתבו וילאנלים בשנות ה-50 וה-60[17], ואליזבת בישופ כתבה ב-1976 וילאנל מפורסם ורב־השפעה בשם "One Art" (אנ'), שזכה לכמה תרגומים לעברית[18]. הווילאנלים זכו לפופולריות חסרת תקדים בשנות ה-80 וה-90 עם עלייתה של תנועת הפורמליזם החדש (אנ') בארצות הברית[19][ב]. רבים מהמשוררים בני זמננו כותבים וילאנלים, ולעיתים הם גם גיוונו את הצורה השירית בדרכים שונות. באנתולוגיה Villanelles שפורסמה בשנת 2012, הקדישו העורכות אנני פינץ' (אנ') ומארי-אליזבת מאלי, פרק שלם לחידושים אלה[20]. .

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווילאנל כולל תשע-עשרה שורות – חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות (tercet) (אנ') ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות (quatrain) (אנ')[21]. החריזה בשתי השורות הראשונות של כל בית אחידה ויש בשיר גם שני רפרנים, שורות שלמות החוזרות על עצמן במתכונת קבועה, כך:

  • השורה הראשונה של הבית הראשון היא גם השורה האחרונה בבית השני והרביעי[21].
  • השורה האחרונה בבית הראשון היא גם השורה האחרונה בבית השלישי והחמישי[21].
  • שתי השורות החוזרות על עצמן מופיעות שוב כשורות השלישית והרביעית בבית השישי.

המבנה הכללי הוא לפיכך: א1-ב-א2; א-ב-א1; א-ב-א2; א-ב-א1; א-ב-א2; א-ב-א1-א2[6]. כאשר:

  • א1 ו-א2 הן השורות החוזרות (הרפרנים).
  • השורות א, א1 ו-א2 מתחרזות.
  • השורות ב מתחרזות.

אפשר להדגים זאת באמצעות הווילאנל "בחולות" שכתבה עופרה עופר אורן והתפרסם בספטמבר 2021 במאזניים:

בית הווילאנל מיקום השורות החוזרות (רפרנים) חריזה
ראשון יַלְדָּה עָמְדָה וְלֹא יָדְעָה: הִיא שָׁרָה שִׁיר מֵבִישׁ!
כֻּלָּם יָשְׁבוּ מוּלָה, וְהִיא הִפְלִיגָה בְּקוֹלָהּ
עַל זוּג שֶׁלַּחוֹלוֹת יָצָא (זִמְרָה, בְּלִי לְהָבִין).
רפרן ראשון

רפרן שני
א
ב
א
שני בַּפֶּתַח הוּא עָמַד, הִקְשִׁיב, שָׁאַב אֶת הָאֲוִיר,
עֲדַיִן רַק שָׁתַק, הִבִּיט, וְלֹא אָמַר מִלָּה.
יַלְדָּה עָמְדָה וְלֹא יָדְעָה: הִיא שָׁרָה שִׁיר מֵבִישׁ!


רפרן ראשון
א
ב
א
שלישי "כְּשֶׁזּוּג יָצָא לוֹ לְטַיֵּל", הוּא בַּחֲשָׁאִי – הֶחְוִיר.
בַּחוּץ יֹאמַר לָהּ: "אֵיךְ הֵעַזְתְּ לַשִּׁיר כָּךְ? מַגְעִילָה!"
עַל זוּג שֶׁלַּחוֹלוֹת יָצָא (זִמְרָה, בְּלִי לְהָבִין).


רפרן שני
א
ב
א
רביעי אָבִיהָ שֶׁגּוּפָהּ – שֶׁלּוֹ, הִבִּיט בָּהּ בַּעֲוִית
שֶׁל זַעַם שֶׁעָלָה, עָלָה, שָׁטַף אֶת כָּל כֻּלָּהּ:
יַלְדָּה עָמְדָה וְלֹא יָדְעָה: הִיא שָׁרָה שִׁיר מֵבִישׁ!


רפרן ראשון
א
ב
א
חמישי "אַתְּ מְבִינָה?" צָוַח "כַּמָּה הַשִּׁיר הַזֶּה מֵבִיךְ?
עַכְשָׁו כֻּלָּם יֵדְעוּ מִי אַתְּ, אֵיךְ שַׁרְתְּ, אַתְּ מַבְחִילָה,
עַל זוּג שֶׁלַּחוֹלוֹת יָצָא (זִמְרָה, בְּלִי לְהָבִין).


רפרן שני
א
ב
א
שישי אָבִיהָ בַּלֵּילוֹת, לֹא בַּחוֹלוֹת, בְּסוֹד, הֵבִיא
לְמִטָּתָהּ אֶת מָה שֶׁלּוֹ מֻתָּר, אֲבָל לֹא לָהּ.
יַלְדָּה עָמְדָה וְלֹא יָדְעָה: הִיא שָׁרָה שִׁיר מֵבִישׁ!
עַל זוּג שֶׁלַּחוֹלוֹת יָצָא (זִמְרָה, בְּלִי לְהָבִין).


רפרן ראשון
רפרן שני
א
ב
א
א

.

לווילאנל אין משקל קבוע[22]. הווילאנלים של המאה ה-19 היו ברובם במשקל טרימטר (אנ') או טטרמטר (אנ'), שבהן יש תבנית מסוימת של הטעמות ושלוש או ארבע (בהתאמה) רגליים. לעומת זאת הווילאנלים שנכתבו במאה ה-20 היו ברובם במשקל פנטמטר יאמבי, שבו יש חמישה צמדים של הברות לא־מוטעמות ומוטעמות לסירוגין[22][ג].

אפקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפ ק' גייסון (Philip K. Jason) התייחס לעניין החזרות בווילאנל והעלה השערה לפיה השימוש בווילאנל מבטא מידה כלשהי של אובססיביות[23], ומדגים זאת, בין היתר, באמצעות שירה של סילביה פלאת' "שיר אהבה של נערה משוגעת" (Mad Girl's Love Song) (אנ'). הוא מעלה אפשרות שבאמצעות היחסים שבין השורות החוזרות על עצמן הווילאנל מעורר תחושה של הפרעה ו"פרדיגמה של סכיזופרניה"[23]. חוקרים אחרים טוענים כי החזרה הזו על שורות נחשבת אמצעי שמונע מהווילאנל לבטא "מצלול שגרתי"[24], ומעניק לו מאפיינים דומים יותר לאלה של פזמון או שירה לירית[24]. סטיבן פריי גורס שהווילאנל "הוא צורה [שירית] שמושכת אנשים שמרגישים זרים", מאחר שיש בו "מיומנות שובבה" המתאימה "לביטוי חוזר אירוני ועצוב של כאב ופטליזם"[25]. למרות זאת יש מקרים שבהם משתמשים בווילאנל לשירה היתולית[26].

אן רידלר (אנ'), בהקדמה שכתבה לוילאנל שלה, מזכירה טיעון שהעלה ת"ס אליוט. לדבריו "שימוש בצורה שירית קשיחה עוזר, כי הוא מחייב [את הכותב] להתרכז בקשיים הטכניים כדי לשלוט בצורה השירית, ומאפשר לתוכנו של השיר להשתחרר באופן חופשי יותר ולא־מודע"[27]. בפרשנות שמציע ויליאם אמפסון הוא טוען כי הווילאנל הוא "צורה שירית קשיחה ביותר", אך למרות זאת ו"ה אודן, בשירו הארוך "הים והמראה" (אנ') "נתן תחושה שמדובר במשהו טבעי לחלוטין, כמו דיבורה התמים של נערה צעירה"[28].

וילאנלים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהמשוררים העבריים בני זמננו התנסו בכתיבת וילאנלים, ובאופן טבעי אלה המשוררים שבכתיבתם מרבים להשתמש בחריזה ולהקפיד על משקל קבוע. בין המשוררים יצוינו: דורי מנור, אורית נוימאיר־פוטשניק, עופרה עופר, אבינועם מן, אורי פרסטר ודותן ברום.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רישלה (1698-1626) היה פילולוג ומילונאי, וערך את המילון הראשון בשפה הצרפתית.
  2. ^ תנועה המנסה להחזיר לשירה האמריקאית את השימוש במשקל ובחריזה ולפתח שירה המספרת סיפור, מתוך הבנה ששלושת המרכיבים האלה נחוצים כדי להתמודד עם שטף הרומנים המציפים את השוק ולהחזיר את הפופולריות של השירה בקרב הציבור האמריקאי.
  3. ^ הפנטמר היאמבי מאפיין גם את המשקל הנהוג בסונטות, כי זה המשקל שבו השתמש שייקספיר בסונטות שלו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kastner, L. E. (1903). A History of French Versification. UK: Clarendon Press. p. 279.
  2. ^ 1 2 3 Preminger, Alex (1993). The New Princeton Encyclopedia of Poetry and Poetics. Princeton: Princeton University Press. p. 1358. (מסת"ב 0-691-03271-8).
  3. ^ "Villanelle". Online Etymology Dictionary., access date: 15 March 2022
  4. ^ "Villain". Online Etymology Dictionary., access date: 15 March 2022
  5. ^ Kane, Julie (2003). "The Myth of the Fixed-Form Villanelle". Modern Language Quarterly. 64 (4): p. 428. doi:10.1215/00267929-64-4-427. (subscription required)
  6. ^ 1 2 3 Poet.Org, Academy of American Poets, "Poetic Form: Villanelle" Archived from the original, access date: 15 March 2022.
  7. ^ French, Amanda L. (2010). "Edmund Gosse and the Stubborn Villanelle Blunder". Victorian Poetry. 48 (2): p. 245. doi:10.1353/vp.0.0104. S2CID 161093800. (subscription required)
  8. ^ Kane, Julie. "Introduction." in Villanelles, ed. by Annie Finch and Marie-Elizabeth Mali. (See details below).
  9. ^ French, Amanda L. (2003). "The First Villanelle: A New Translation of Jean Passerat's 'J'ay perdu ma tourterelle' (1574)" (PDF). Meridian. 12. pp. 1-2.
  10. ^ Kane 2003 pp. 440–41.
  11. ^ French, Amanda L. (2004). Refrain, Again: The Return of the Villanelle, University of Virginia. p. 30.
  12. ^ Kane 2003 p. 441.
  13. ^ White, Gleeson, ed. (1887). Ballades and Rondeaus, Chants Royal, Sestinas, Villanelles, etc. The Canterbury Poets. The Walter Scott Publishing Co., Ltd. pp. xiii–xiv.
  14. ^ Kane 2003 p. 442.
  15. ^ 1 2 Caroline Blyth, ed. (2011). Decadent verse: an anthology of late Victorian poetry, 1872–1900. London: Anthem Press. p. 17. מסת"ב 978-0-85728-403-7.
  16. ^ French 2004 p. 152.
  17. ^ 1 2 French 2004 p. 15
  18. ^ עופרה עופר אורן, השוואת תרגומים של השיר "One Art", בבלוג "סופרת ספרים", 18 במרץ 2022
  19. ^ French 2004 p. 13.
  20. ^ Finch, Annie; Mali, Marie-Elizabeth, eds. (2012). Villanelles. Everyman's Library. מסת"ב 978-0-307-95786-3
  21. ^ 1 2 3 Strand, Mark; Boland, Eavan (2001). The Making of a Poem: A Norton Anthology of Poetic Forms. US: Norton. מסת"ב 978-0-393-32178-4
  22. ^ 1 2 Fry, Stephen (2007). The Ode Less Travelled. UK: Arrow Books. מסת"ב 978-0-09-950934-9
  23. ^ 1 2 Jason, Philip K. (1980). "Modern Versions of the Villanelle". College Literature. 7 (2): 136–145. JSTOR 25111324
  24. ^ 1 2 Strand et al. 2001, p. 8.
  25. ^ Fry 2007, p. 228.
  26. ^ French 2004 p. 147.
  27. ^ "Villanelle for the Middle of the Way". The Poetry Archive. Retrieved 7 February 2014.[permanent dead link]
  28. ^ "Missing Dates". The Poetry Archive. Retrieved 7 February 2014.[permanent dead link]