וילהלם טל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסלו של וילהלם טל באלטדורף עירו
איור של וילהלם טל והרמן גסלר (1880)

וילהלם טלגרמנית: Wilhelm Tell) היה גיבור אגדתי אשר לפי מיתוסים שונים חי בקנטון אורי שבשווייץ בתחילת המאה ה-14. האגדה הקשורה אליו מתעדת אותו כאיכר אמיץ שהנהיג את המאבק השווייצרי להשגת חירות מאוסטריה, ועבור אנשים ברחבי העולם מסמל וילהלם טל חירות אישית ופוליטית.

דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טל, אשר נודע כרב-אמן בשימוש ברובה קשת, חי על פי האגדה בתקופה בה התכוונו קיסרי בית הבסבורג להשתלט על קנטון אורי. הרמן גסלר, המושל האוסטרי החדש של בירת הקנטון אלטדורף, הציב מוט בכיכר השוק שבעיר, הניח עליו את כובעו ופקד על כל העוברים והשבים לקוד בפני העמוד. כאשר חלף טל על פני העמוד מבלי לקוד בפניו, הוא נעצר והוצב בפני שתי ברירות ענישה: האחת - לירות בקשתו חץ לעבר תפוח שיוצב על ראש בנו. השנייה - למות.

טל, שקיבל את הבטחת המושל לשחרורו אם יצליח במשימתו, ביצע ב-18 בנובמבר 1307 את העונש שהוטל עליו ופילח בהצלחה את התפוח שהוצב על ראש בנו בירייה בודדת. סיפור הירי נפוץ בקרב הפולקלור העתיק של הארצות הגרמאניות, והוא מופיע בצורות שונות בדנמרק, באנגליה ובהולשטיין (חלקה הדרומי של מדינת שלזוויג הולשטיין, כיום בגרמניה).

אולם זמן קצר לאחר שפילח את התפוח, אמר טל כי אילו היה נכשל במשימתו והורג את בנו בשוגג, היה מפנה מיד את הקשת לעבר גסלר והורגו. גסלר התרעם כשהגיעה לאוזניו הערתו של טל והוא עצר אותו בשנית. טל הזועם נשבע לנקום בגסלר על כך. הוא הועבר כאסיר על ספינה. בדרך פקדה את הספינה סערה שמנעה ממנה להגיע לחוף מבטחים. בזכות כוחו ומיומנותו, הרשו לטל ליטול את ההגה. לאחר שהביא את הספינה אל החוף, ברח מכלאו והרג את גסלר ביריית חץ. כאשר חזר טל לעירו הוא התקבל שם כגיבור וכמנצח. מסופר על טל, שמאוחר יותר נלחם בקרב מורגנטן ב-1315 ומת בשיטפון ב-1350.

תבוסה סמלית זאת של האוסטרים הציתה את אש המרד בקרב העם השווייצרי, אשר התקומם לבסוף וזכה בעצמאות. מעלליו של טל הופיעו לראשונה בבלדות מן המאה ה-15 ותועדו לאחר מכן בטקסטים היסטוריים שונים.

המיתוס אודות וילהלם טל בא לידי ביטוי בתרבות: "וילהלם טל" (1791), אופרה מאת אנדרה מודסט גרטרי (André Ernest Modeste Grétry) הבלגי, ריתקה את הקהל הפריזאי, שהיה בעיצומה של המהפכה הצרפתית. גם המחזאי הגרמני פרידריך שילר השתמש באגדה זו כבסיס למחזהו "וילהלם טל" (1804). המחזה התקבל בשווייץ כ"מחזה הלאומי", ונחשב לאחת מפסגות הזרם הקלאסי בספרות הגרמנית. המחזה תורגם לעברית על ידי חיים נחמן ביאליק.

מלחין האופרה האיטלקי ג'ואקינו רוסיני השתמש במחזהו של שילר כדי לבסס עליו את האופרה המפורסמת שלו (1829) הנושאת את אותו השם (באיטלקית: Guglielmo Tell). קטע הסיום של האופרה נחשב כיום לאחד הקטעים המוכרים ביותר בתולדות המוזיקה מהמאה ה-19.

סלבדור דאלי צייר שני ציורים של וילהלם טל בשנת 1931: "The Old Age of William Tell" ו-"William Tell and Gradiva", ובשנת 1933 צייר את "The Enigma of William Tell". אדולף היטלר היה נלהב ממחזהו של שילר ואזכר אותו בספרו "מיין קאמפף". גם ג'ון וילקס בות', המתנקש בחיי נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, הושפע, כשהוא מאמץ את הצדדים השליליים בסיפור. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 לימדו בישראל את המחזה "וילהלם טל" של פרידריך שילר, והוא אף נכלל בתוכנית לבחינות הבגרות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וילהלם טל בוויקישיתוף