וילהלם ירוזלם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רישום פורטרט, אומן לא ידוע.
בעת המעבר של ירוזלם מפראג לווינה קיבל את מכתב ההמלצה, בעברית, מאת רבני פראג בשנת 1878, כדי לקבל עזרה מהקהילה היהודית בניקולסבורג.

וילהלם יֶרוּזָלֶםגרמנית: Wilhelm Jerusalem; בעברית לעתים: ירושלם; 11 באוקטובר 1854, דרניץ, בוהמיה, אוסטריה15 ביולי 1923, וינה) היה מורה, פילוסוף וסוציולוג אוסטרי יהודי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילהלם ירוזלם נולד בשנת 1854 בכפר דרֶניץ (Drenitz) שבבוהמיה, אוסטריה (כיום דרז'ניצה (Dřenice), בצ'כיה), בנו של סוחר יהודי. למד בישיבה עד גיל 12. עבר לעיר פראג ולמד שם בגימנסיה. בהמשך הוא למד באוניברסיטה הגרמנית בפראג פילוסופיה קלאסית. וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בגיל 24. עד 1885 היה מורה בבית ספר תיכון בניקולסבורג. באותה שנה עבר לווינה ושם הורה לשונות קלאסיות ופילוסופיה בבית ספר תיכון ממלכתי. מ-1891 כיהן כמרצה שלא מן המניין לפילוסופיה ופדגוגיה באוניברסיטת וינה; הוא לא קיבל דרגת פרופסור עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, משום שלא היה מוכן לוותר על יהדותו. בנוסף, הורה בבית המדרש לרבנים בעיר (18941902). ב-1919 היה בין מייסדי בית הספר "שֶנבְּרוּן" (Schönbrunner Schule) (גר'), בית ספר למורים ומחנכים שלימד בהתאם לעקרונותיו. ב-1923 קיבל דרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטת וינה, וזמן קצר אחרי כן נפטר.

בנו ד"ר אדמונד ירוזלם תרם לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי כתב יד של פרויד וכן חוברות והדפסות מיוחדות מעזבון אביו, בנושאי פילוסופיה, סוציולוגיה ויהדות.‏[1] בשנת 1972, לאחר מותו, תרמו אלמנתו ובתו לספרייה הלאומית את ארכיונו של אביו.

מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירוזלם עסק בעיקר בחינוך, ודרש רפורמות במערכת החינוך של האימפריה האוסטרו-הונגרית. בנוסף לכך, הוא חקר את החינוך של המיעוטים (שהיוו חלק ניכר מן האוכלוסייה באימפריה).

כתב מונוגרפיה על חינוך חרשים-עיוורים. ב-1890 הוציא לאור מחקר פסיכולוגי על החרשת-עיוורת לורה ברידג'מן. ירוזלם נחשב כמי שגילה את כשרונה של הלן קלר, הסופרת החרשת-עיוורת הידועה, שאיתה קיים התכתבות ולא פגש מעולם.

הוא כתב מספר רב של ספרים שעסקו בחינוך, פילוסופיה וסוציולוגיה. חלקם תורגמו לשפות רבות, בהן עברית ויידיש.

התפיסה הפילוסופית של ירוזלם נבעה מהאמפיריציזם ומהאבולוציוניזם של דארוין. השימוש בתורה הביולוגית גנטית וביסוסה הפסיכולוגי של הלוגיקה נחשבו על ידיו כתנאי מוקדם לחידוש החשיבה הפילוסופית.

במרכז החשיבה הסוציולוגית שלו היה היסוד החברתי כמרכז ההכרה.

הוא היה מוכן להכיר במטאפיזיקה כדרך של חשיבה מדעית ופילוסופית, בתנאי שלא תיוחס לה ראיה מדעית.

התפיסה המטפאיזית של ירוזלם התבטאה ברעיון שאהבת האדם ואלוהים היא הדרישה העיקרית של תורת המידות היהודית.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילהלם ירוזלם נישא לקטרינה פּוֹלַק (Katharina Pollak) והיה אב לחמישה.

בנו ד"ר אדמונד ירוזלם (אדמונד מאיר ירושלם; 1879–1962), בעל השכלה בהיסטוריה, גאוגרפיה וספרות גרמנית, לימד משנת 1910 בית ספר תיכון למסחר בווינה (Neue Wiener Handelsakademie) (אנ') והיה פעיל ציוני ומראשי "בני ברית". ב-1939 עלה לארץ ישראל עם אשתו. היה עורך מדור ההיסטוריה הכללית של האנציקלופדיה העברית.‏[2]

בתו (נכדתו של וילהלם), לילי קליין ירושלם, עלתה לארץ ב-1935 והייתה מזכירתו של יהודה לייב מאגנס.‏[3]

בנו ד"ר ארווין ירוזלם (1881–1943) היה משפטן. נספה באושוויץ.

בתו אירנֶה ירוזלם (1882–1942), מורה לגרמנית וצרפתית בגימנסיה בווינה, נספתה בגטו לודז'. בשנת 2006 נקרא על שמה רחוב בווינה.‏[4]

בנותיו לילי (1885–1903) ופלורה (1889 –1907) נפטרו בילדותן.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Laura Bridgman, Erziehung einer Taubblinden", Vienna 1890"
  • Die Urtheilsfunction", Vienna-Leipzig", 1895
  • Kants Bedeutung für die Gegenwart", Vienna-Leipzig 1904"
  • Wege und Ziele der Ästhetik", Vienna 1906"
  • Der Pragmatismus, Vorwort zur Übersetzung des Werkes von William James", Leipzig 1907"
  • Die Aufgaben des Lehrers an Höheren Schulen", Vienna-Leipzig 1912"
  • Der Krieg im Lichte der Gesellschaftslehre", Stuttgart 1915"
  • Zu dem Menschen redet eben die Geschichte" in "Friedenspflichten des Einzelnen", Gotha 1917
  • Moralische Richtlinien nach dem Kriege", Vienna 1918"
  • Einleitung in die Philosophie" siebte bis zehnte Auflage, Vienna 1919-1923"
  • Meine Wege und Ziele" in "Die Philosophie der Gegenwart in Selbstdarstellungen" Band III herausgegeben von Raymond Schmidt, Leipzig 1992
  • Einführung in die Soziologie", Vienna-Leipzig 1926"

בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אקשטיין ולטר, האנציקלופדיה העברית כרך כ', הוצאת מסדה, תשל"א, עמ' 220.
  • Edmund Jerusalem, Verzeichnis der Veröffentlichungen Wilhelm Jerusalems, Wien - Leipzig: W. Braumüller, 1925.
  • Walther Eckstein, Wilhelm Jerusalem.‎ sein leben und wirken, Wien: C. Gerold,‎‪ 1935.‎ ("Festgabe des Israel. Humanitätsvereines "Wien" B'nai B'rith anlässlich der Feier seines 40jährigen Bestandes 1895-1935")
  • Max Adler, Festschrift für Wilhelm Jerusalem.‎ zu seinem 60. Geburtstag; von Freunden, Verehrern und Schülern, Wien: Braumüller,‎‪ 1915.‎

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מבית הספרים הלאומי, דבר, 3 באוקטובר 1929; בבית הספרים הלאומי, דבר, 2 באוגוסט 1933; ההתעללות בוינה אינה פוסקת, דבר, 17 באפריל 1938.
  2. ^ Guide to the Edmund Jerusalem Collection, 1890-1993, באתר המרכז להיסטוריה יהודית; ד"ר א. מ. ירושלים, מעריב, 26 במרץ 1962; 'אדמונד ירושלם ז"ל', הארץ, כ' בניסן תשכ"ב..
  3. ^ אחרי מות | קיבוצניקית בעל כורחה: לילי קליין ירוזלם, מזכירתו של יהודה לייב מאגנס, 1912-2009, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2009. ראו גם: סיני לייכטר וחיים מילקוב (עורכים), ספר עולי הסרטיפיקאטים: זיכרונות, תעודות, איגרות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ג 1993, עמ' 146 ואילך.
  4. ^ Irene Jerusalem, באתר "A Letter To The Stars";‏ תצלום שלט זיכרון לזכרה באתר Flickr.