ויליאם בויס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם בויס
לידה 11 בספטמבר 1711
לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 בפברואר 1779 (בגיל 67)
קנזינגטון, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1734 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית ספר קתדרלת סנט פול בלונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סימפוניה, אודה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה עוגב עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ויליאם בויסאנגלית: William Boyce; ‏11 בספטמבר 17117 בפברואר 1779) נחשב למלחין האנגלי החשוב ביותר מתקופת הבארוק. בדומה ללודוויג ואן בטהובן, מאוחר יותר בחייו הוא התחרש אולם המשיך להלחין. הוא היה בקשר מזדמן עם הנדל, תומאס ארן, גלוק, באך, קארל פרידריך אבל ומוצרט הצעיר, שכיבדו את יצירתו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בויס נולד בלונדון לג'ון בויס, יצרן ארונות ולאליזבת בויס לבית קורדוול. הוא הוטבל ב-11 בספטמבר 1711 והיה נער מקהלה בקתדרלת סנט פול. כשקולו השתנה, החל ללמוד מוזיקה אצל המורה המוערך מוריס גרין (אנ').[1]

מינויו המקצועי הראשון היה בשנת 1734 שהועסק כנגן עוגב בכנסייה האנגליקנית באוקספורד. הוא המשיך למלא מספר תפקידים דומים לפני שמונה למלחין החצר של המלך ב-1757 (הוא הגיש מועמדות לתפקיד עם מותו של מוריס גרין, מורו, ב-1755) והפך לאחד מנגני העוגב בקפלה המלכותית ב-1758.[2] בנוסף, עסק בהוראת מוזיקה. אחד מתלמידיו הבולטים הוא תומאס לינלי שלמד אצלו בין 17631768.[3]

עבודתו כמלחין החלה בשנות ה-30. בשנת 1736 הוא מונה למלחין בקפלה המלכותית וכתב את האורטוריה "קינת דוד על שאול ויהונתן". הוא היה המנצח בפסטיבל שלוש המקהלות (אנ') ב-1737. רבות מיצירותיו, כולל הפתיחה של הסימפוניה מס' 8 שלו, פורסמו בבכורה בפסטיבל במהלך השנים שלאחר מכן. בשנות ה-40 הוצגה, האופרה שלו "פלאוס ותטיס", פורסמה הסרנדה "סולומון", ו"המסכה החילונית" ללברית מאת ג'ון דריידן. בשנת 1747, בויס פרסם את החיבור האינסטרומנטלי הראשון שלו, סט של "שתים עשרה סונאטות לשני כינורות ובס", ואלו נהפכו לפופולריים. צ'ארלס ברני כתב שהם "לא רק מושמעים באופן קבע בקונצרטים פרטיים... אלא אף בתיאטראות ציבוריים וגנים ציבוריים, כקטעים אהובים, במשך שנים רבות."[1] ב-1749 כתב אודה ואת ההמנון "הו", לכבוד מינויו של תומאס פלהם-הוליס כמנהל אוניברסיטת קיימברידג'.[4]

בשנות ה-50, סיפק בויס לדייוויד גריק שירים ומוזיקה להפקות רבות בתיאטרון דרורי ליין. אלה כללו את האופרות שלו The Chaplet ו-The Shepherd's Lottery, שתיהן ללברית מאת מוזס מנדז (אנ'), והן עבור האופרה "Harlequin's Invasion" מאת המחזאי והשחקן הבריטי בן המאה ה-18 דייוויד גריק. שמתוכה לקוח המארש המפורסם Heart of Oak.[1]

בויס עסק בכמה משרות לפני שהתמנה למשרה הנחשקת בבית המלוכה כ'אמן המוזיקה של המלכה' בשנת 1755 ונהיה לנגן עוגב בקפלה המלכותית בשנת 1758.

כשחירשותו נהייתה חמורה, בויס חדל להתפרנס כנגן עוגב והתמקד בסיום קומפילציית המוזיקה לקתדרלה שמורו גרין השאיר לא גמורה. מכאן המשיך לערוך יצירות של ויליאם בירד והנרי פרסל.

ב-7 בפברואר 1779 נפטר בויס משיגדון. הוא נקבר בקתדרלת סנט פול.[1] בנו היחיד, גם הוא קרוי ויליאם בויס (25 במרץ 1764-1824), היה נגן קונטרבס מקצועי.

Heart of Oak, המארש המפורסם שהלחין בויס.

בויס נודע כיום בעיקר בזכות שמונה הסימפוניות שלו, המנוניו והפואמות הליריות, אם כי הלחין עוד יצירות רבות. הלחן שחיבר ב-1759 לאחד השירים מן האופרה "Harlequin's Invasion" הפך למארש הרשמי של הצי המלכותי הבריטי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bruce, Robert J. 2005. "Boyce, William (bap. 1711, d. 1779), Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, [2004; online edition, Oct 2005; subscription or UK library membership required]
  • Fiske, Roger; Platt, Roger (1995). Boyce, William. In Sadie, Stanley (ed.). The New Grove Dictionary of Music and Musicians. Vol. 3. London: Macmillan. pp. 138–143 ISBN 0333231112

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויליאם בויס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Robert Bruce, Boyce, William (bap. 1711, d. 1779), Oxford University Press, 2005
  2. ^ Roger Fiske, Boyce, William, London: Macmillan, עמ' 139-138
  3. ^ Roger Fiske, Boyce, William, London: Macmillan, עמ' 140
  4. ^ Roger Fiske, Boyce, William, London: Macmillan, עמ' 138