ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת
 | |||||||||
| לידה |
21 באוגוסט 1765 בית בקינגהאם, לונדון, בריטניה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 ביוני 1837 (בגיל 71) טירת וינדזור, הממלכה המאוחדת | ||||||||
| שם מלא | ויליאם הנרי | ||||||||
| מדינה | הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד | ||||||||
| מקום קבורה |
טירת וינדזור, הממלכה המאוחדת | ||||||||
| בת זוג | אדלייד מסקסוניה-מיינינגן | ||||||||
| שושלת בית הנובר | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
  | ||||||||
  | |||||||||
ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת (באנגלית: William IV, נולד בשם ויליאם הנרי; 21 באוגוסט 1765 - 20 ביוני 1837) היה מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ומלך הנובר מ-26 ביוני 1830 ועד יום מותו. ויליאם, בנו השלישי של ג'ורג' השלישי ואחיו הצעיר ויורשו של ג'ורג' הרביעי, היה המונרך הלפני אחרון של בית הנובר בממלכה המאוחדת.
בצעירותו הוא שרת בצי המלכותי וכונה במהלך תקופת מלכותו ולאחריה "המלך המלח" (Sailor King). הוא שרת בצפון אמריקה ובקריביים, אך השתתף במעט קרבות. מאחר ששני אחיו הגדולים מתו בלי להשאיר אחריהם יורשים חוקיים, הוא עלה לכס המלכות בגיל 64. בתקופת מלכותו בוצעו כמה רפורמות: תוקן "חוק העניים" (Poor law), הוגבלה העסקת ילדים, נאסרה העבדות כמעט בכל רחבי האימפריה הבריטית ושיטת הבחירות בבריטניה שונתה מתוקף חוק הרפורמה של 1832. אף על פי שויליאם לא היה מעורב בפוליטיקה כפי שהיו מעורבים אחיו או אביו, הוא היה המונרך האחרון שמינה ראש ממשלה בניגוד לרצון הפרלמנט. באמצעות אחיו הנסיך אדולפוס שמשל כמשנה למלך בממלכת הנובר, הוא העניק לממלכה חוקה ליברלית קצרת ימים.
לאחר מותו של ויליאם הוא לא הניח אחריו יורשים חוקיים, אך מבין עשרת הצאצאים הלא חוקיים שלו שרדו שמונה, שנולדו לו מפילגשו דורתיאה ג'ורדן (Dorothea Jordan) שעמה חי 20 שנה. את כס מלכותו של ויליאם הרביעי בבריטניה ירשה אחייניתו ויקטוריה וכמלך הנובר ירש אותו אחיו, ארנסט אוגוסט הראשון.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם נולד ב-21 באוגוסט 1765 בארמון בקינגהאם והיה בנם השלישי של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת ושל שארלוט, דוכסית מקלנבורג-שטרליץ. לפניו נולדו שני אחיו הגדולים ממנו, ג'ורג' ופרדריק והוא לא היה צפוי לעלות לכס המלוכה. הוא הוטבל בארמון סנט ג'יימס ב-20 בספטמבר 1765. הסנדקים שלו היו דודיו הנסיך ויליאם הנרי, דוכס גלוסטר ואדינבורו והנסיך הנרי פרדריק, דוכס קמברלנד וסטרת'רן ודודתו אוגוסטה, נסיכת בריטניה.[1]
רוב ילדותו עברה עליו בריצ'מונד שבלונדון ובארמון קיו והוא חונך על ידי מורים פרטיים. בגיל 13 הוא התגייס לצי המלכותי כפרח קצונה והשתתף בקרב כף סנט וינסנט ב-1780. מהלך הקריירה שלו בצי הייתה שונה מעט מזו של פרחי הקצונה האחרים. הוא מילא את חובותיו במטבח ונעצר יחד עם חבריו על מעורבות בקטטת שיכורים בגיברלטר (הוא שוחרר לאחר שנודעה זהותו). בתקופת מלחמת העצמאות של ארצות הברית שירת בניו יורק. במהלך שהותו שם, אישר ג'ורג' וושינגטון מזימה לחטוף אותו.[2] המזימה לא יצאה לפועל עקב גילויה על ידי הבריטים שהציבו שמירה צמודה לנסיך.
ויליאם הועלה לדרגת לוטננט ב-1785 ומונה למפקד האונייה אה"מ "פגאסוס" (HMS Pegasus) בשנה שלאחר מכן. בסוף שנת 1786 הוצב באיי הודו המערבית תחת פיקודו של הוריישו נלסון. השניים נעשו ידידים וסעדו יחדיו כמעט מדי ערב. בחתונתו של נלסון עמד הנסיך על כך שהוא יהיה זה שימסור את הכלה. ב-1788 הוא קיבל את הפיקוד על אה"מ "אנדרומדה" (HMS Andromeda) ושנה לאחר מכן קיבל את הפיקוד על אה"מ "וליאנט" (HMS Valiant) וקודם לדרגת אדמירל משנה.
שאיפתו של ויליאם הייתה לקבל תואר של דוכס כמו אחיו ולקבל מושב בבית הלורדים, אך אביו סירב לכך. כדי להטיל עליו לחץ הוא איים שהוא יעמיד עצמו לבחירה בבית הנבחרים הבריטי מטעם מחוז הבחירה של טוטנס (Totnes) שבמחוז דבון. בהיותו מזועזע מאפשרות זו, מינה המלך את ויליאם כדוכס קלרנס ורוזן מנסטר ב-16 במאי 1789.
קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדוכס שזה עתה מונה, סיים ויליאם את שירותו בצי המלכותי ב-1790. כאשר הכריזה בריטניה מלחמה על צרפת ב-1793, הוא היה להוט לשרת את ארצו וציפה לקבל תפקיד פיקודי, אך הוא לא קיבל פיקוד על ספינה. הסיבה הראשונית לכך הייתה שהוא שבר את זרועו כאשר נפל שתוי מגרם מדרגות, אך לאחר מכן היה זה עקב נאום שנשא בבית הלורדים בגנות המלחמה. בשנה לאחר מכן הוא הביע את תמיכתו במלחמה וקיווה לקבל פיקוד עקב כך. פנייתו לאדמירליות לא זכתה אפילו למענה. הוא לא איבד את תקוותו לזכות בתפקיד פיקודי ובמקביל הועלה לדרגת אדמירל, אך המינוי היה ייצוגי בלבד. למרות בקשותיו החוזרות ונשנות הוא לא זכה בתפקיד פיקודי במשך כל המלחמות הנפוליאוניות. ב-1811 הוא קיבל את הדרגה המכובדת של אדמירל הצי. ב-1813 הוא הגיע למצב הקרוב ביותר להשתתפות בקרב כאשר ביקר חיילים בריטים שנלחמו בארצות השפלה. בעת שצפה על הפגזתה של אנטוורפן מצריח של כנסייה הוא נקלע לאש וכדור ניקב את מעילו.
במקום לשרת בים, הוא בילה את זמנו בבית הלורדים, שם נאם נגד ביטול העבדות, שעל אף היותה בלתי חוקית בבריטניה, עדיין הייתה קיימת במושבות הבריטיות. הוא טען שהחרות לא תועיל בהרבה לעבדים. מהתרשמותו במסעותיו הרבים הוא חש, שחייהם של התושבים החופשיים של הרמות והאיים של סקוטלנד קשים יותר מאלה של העבדים באיי הודו המערבית. ניסיונו באיי הודו המערבית נתן תוקף רציני לעמדתו. בכל מקרה, עמדתו זכתה לתומכים ולמתנגדים. בנושאים אחרים הוא היה ליברלי יותר, כמו בתמיכתו בצעדים לבטל את חוקי העונשין כנגד הפורשים מהכנסייה האנגליקנית. הוא גם התנגד למאמצים לאסור על אלה שנמצאו אשמים בניאוף, להינשא מחדש.
חיי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנת 1791 חי ויליאם במשך 20 שנה עם השחקנית האירית דורתיאה בלנד, שהייתה ידועה יותר בשם הבמה שלה, גברת ג'ורדן. התואר גברת (Mrs) הוצמד לה כדי לחפות על הריון בלתי רצוי שהיא נכנסה אליו בראשית הקריירה הבימתית שלה, והשם ג'ורדן (ירדן) ניתן לה בשל העובדה שהיא "חצתה את המים" שבין אירלנד לבריטניה.
ויליאם היה מהדור הראשון שהגיע לבגרות, כאשר חוק הנישואים המלכותיים 1772 נכנס לתוקף. החוק אסר על צאצאיו של ג'ורג' השני להינשא ללא קבלת רשות מהמונרך. לחלופין, בהיותם, מעל גיל 25 הם יכלו לעשות כן לאחר מתן הודעה של 12 חודשים מראש, למועצה המלכותית. כמה מבניו של ג'ורג' השלישי בחרו למסד חיי זוגיות עם הנשים שהם אהבו גם ללא נישואים רשמיים, במקום לשאת אשה התואמת את הוראות החוק. אחרי הכל, הבנים הצעירים של המלך, כולל ויליאם, לא היו במקום גבוה בסדר הירושה, דבר שנחשב יחסית בטוח כאשר הנסיך מוויילס התחתן ונולדה לו בת, שרלוט.
נראה היה שויליאם נהנה מחיי המשפחה שלו עם גברת ג'ורדן. המלך נטה לקבל בצורה זו או אחרת את מערכת היחסים שלה עם בנו, וב-1797 מינה אותו לתפקיד, שבמסגרתו קיבל הנסיך את בית בושי (Bushy House) שבו התגוררה משפחתו הגדלה של ויליאם. בית זה היה מקום מגוריו העיקרי עד להמלכתו. ביתו בעיר לונדון, בית קלרנס נבנה על ידי האדריכל ג'ון נאש בין השנים 1825-1827.[3]
לזוג נולדו עשרה ילדים, שהיו כולם לא חוקיים, חמש בנות וחמישה בנים. תשעה מהם נקראו על שם אחיו ואחיותיו של ויליאם וקיבלו את שם המשפחה פיצקלרנס (FitzClarence). נינו, אלכסנדר דאף, דוכס פייף הראשון, נכדה של אחת מבנותיו - אליזבט נישא ללואיז, הנסיכה המלכותית, בתם של אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת ואלכסנדרה, נסיכת דנמרק. הרומן ביניהם נמשך, כאמור, עשרים שנה, עד לשנת 1811. גברת ג'ורדן קיבלה קצבה שנתית של 4400 ליש"ט בתנאי שלא תעלה יותר על הבמה, וכן היא קיבלה את האפוטרופסות על בנותיה. כאשר היא חזרה לקריירת המשחק שלה, כדי לשלם את חובותיו של אחד מחתניה, הפסיק ויליאם לשלם את הקצבה על סך 1500 ליש"ט שנועדה לאחזקת הבנות, ולקח על עצמו את האפוטרופסות עליהן. עם שקיעת הקריירה שלה נמלטה ג'ורדן לצרפת מפני נושיה ומתה חסרת כל ליד פריז ב-1816.
עוד לפני שהכיר את דורותיאה ג'ורדן, נולד לוויליאם בן מאם לא ידועה. הבן, שגם שמו היה ויליאם, טבע במדגסקר על סיפונה של ספינת הצי המלכותי ב-1807. בתו של גנרל בצבא הנובר טענה, שויליאם היה אביו של בנה שנולד ב-1790, אך ויליאם לא היה כלל בהנובר באותה תקופה והאפשרות שהוא האב כלל לא עמדה במבחן המציאות.
בהיותו בחובות כספיים, עשה ויליאם ניסיונות חוזרים ונשנים לשאת לאישה בת למשפחה עשירה, אך ללא הצלחה. בכל אופן, כאשר אחייניתו הנסיכה שרלוט, שהייתה השנייה בתור לכס המלכות, מתה בעת שכרעה ללדת ב-1817, נותר המלך עם 12 ילדים אך ללא נכד אחד חוקי. בשלב זה החלו הנסיכים להיות תחת לחץ להינשא ולהעמיד יורש חוקי. לוויליאם היה יתרון על שני אחיו, שהיו חשוכי ילדים וחיו בחיי ניכור עם נשותיהן, ששתיהן היו בכל מקרה מעבר לגיל הפוריות. ויליאם היה הבריא מבין שלושתם. בהנחה שהיה מאריך ימים, הוא היה עולה למלוכה הן בבריטניה והן בהנובר. אחיו הצעיר אדולפוס נשלח לגרמניה כדי למצוא עבור אחיו כלה פרוטסטנטית מתאימה. הוא חזר עם אוגוסטה, בתו של פרידריך, נסיך הסן-קאסל, שדחה את השידוך. חודשיים לאחר מכן היא נישאה לדוכס מקיימברידג' עצמו. בסופו של דבר נמצא הנסיכה המתאימה לוויליאם שהייתה ידידותית, אשת בית, והייתה מוכנה לקבל, אם כי לא בלב שלם, את תשעת ילדיו של ויליאם ששרדו, שחלקם אף לא הגיע עדיין לבגרות. ב-11 ביולי 1818 נישאו ויליאם ואדלייד מסקסה-מיינינגן. בהיותה בגיל 25 הייתה אדלייד במחצית גילו של ויליאם.
הנישואים, שנמשכו כמעט עשרים שנה עד למותו של ויליאם, היו מאושרים. הדוכסית החדשה לקחה על עצמה לנהל את חייו של ויליאם ואת ענייניו הכספיים. בשנה הראשונה לנישואיהם חי הזוג בגרמניה, שמר על אורח חיים צנוע ועד מהרה שולמו כמעט כל חובותיו של ויליאם, בייחוד לאחר שהפרלמנט אישר לוויליאם את הגדלת הקצבה שלו. לא ידוע על פילגש שויליאם לקח לעצמו לאחר נישואיו לאדלייד. לזוג נולדו שתי בנות שלא האריכו ימים וכמו כן הפילה אדלייד שלושה וולדים.
הלורד אדמירל העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1811 עקב מחלתו של אביו, מונה אחיו הגדול של ויליאם, הנסיך מוויילס, להיות עוצר. ב-1820 מת המלך ג'ורג' השלישי וג'ורג' הרביעי מלך תחתיו. כעת היה ויליאם השני בתור לכס המלוכה, לאחר אחיו פרדריק דוכס יורק. מאז נישואיו הקפיד ויליאם על אורח חיים בריא. הוא צעד שעות כל יום, מיעט באכילה והקפיד לשתות רק תה צמחים עם לימון. שני אחיו הגדולים ממנו היו לא בריאים לחלוטין, והייתה זו רק שאלה של זמן עד אשר יהיה ויליאם למלך. כאשר מת הדוכס מיורק ב-1827, הפך ויליאם, שהיה אז כבר מעל גיל 60, ליורש העצר. בהמשך אותה שנה מינה ראש הממשלה החדש, ג'ורג' קנינג, את ויליאם כלורד אדמירל הראשון (Lord High Admiral). בתקופת כהונתו בתפקיד היו לוויליאם עימותים עם מועצת האדמירליות שהייתה מאוישת בקציני הצי. הדברים הגיעו לשיאם, כאשר ב-1828 הפליג ויליאם בראש פלגת ספינות, בלי לומר לאן מועדות פניו ושב לאחר עשרה ימים. המלך, באמצעות ראש הממשלה, אז ארתור ולסלי, ביקש ממנו להתפטר מתפקידו. ויליאם נעתר לבקשתו.
למרות הקשיים שחווה, הוא נחשב למוצלח בתפקידו כלורד אדמירל העליון. הוא ביטל את עונש המלקות על רוב העבירות, להוציא מרד, ניסה לשפר את רמת התותחנות הימית ודרש דיווחים על רמת הכוננות של כל ספינה. הוא הכניס לשירות את ספינת הקיטור הראשונה לצי ותכנן להוסיף עוד. התפקיד התיר לוויליאם לעשות שגיאות וללמוד מהן, תהליך שהכין אותו לתפקידו כמלך, והוא הבין כי עליו לפעול רק על פי עצת יועציו.
את סוף תקופת מלכותו של אחיו בילה ויליאם בבית הלורדים. הוא תמך בחוק שוויון הזכויות לקתולים, בניגוד לדעתו של אחיו הצעיר ארנסט אוגוסטוס.
בריאותו של ג'ורג' הרביעי הייתה רופפת. בראשית 1830 היה כבר ברור שמותו קרב. ב-26 ביוני 1830, מת ג'ורג' הרביעי בלי להותיר אחריו ולו צאצא חוקי אחד.
מלך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכתרת ויליאם הרביעי ואדלייד
בגיל 64 עלה ויליאם לכס המלוכה כויליאם הרביעי. הוא היה המונרך שהומלך בגיל המבוגר ביותר מבין מלכי בריטניה בתקופה (שיא שנשבר בידיי צ'ארלס השלישי). שלא כמו אחיו המוחצן והבזבזן, היה ויליאם צנוע ומלא הדר. בניגוד לקודמו, אשר בילה את מרבית זמנו בטירת וינדזור, היה ויליאם ידוע כמי שצועד ללא ליווי ברחובות לונדון או ברייטון. עד אשר משבר הרפורמה ערער את מעמדו, הוא היה מלך מאוד פופולרי בקרב בני עמו, אשר ראו בו מלך המקורב לעם הרבה יותר מאשר היה אחיו.
המלך הוכיח את עצמו עד מהרה כאיש העובד ללא לאות. ראש הממשלה הראשון שכיהן תחתיו, הדוכס מוולינגטון, ציין שעבודה שהיה מבצע יחד עם ויליאם בעשר דקות, הייתה אורכת כמה ימים יחד עם ג'ורג' הרביעי. הנרי ברום (Henry Brougham), שכיהן כלורד צ'נסלור בראשית ימי מלכותו של ויליאם, תיאר אותו כאדם שנוח לעשות איתו עסקים. הוא היה נוהג לשאול מספיק שאלות כדי שהוא יבין את העניין שעליו הם דנו, בהשוואה לאחיו שחשש לשאול שאלות כדי שלא תיחשף בורותו, ובהשוואה לאביו ששאל יותר מדי שאלות ואף לא חיכה לתשובות.
המלך עשה את מרב המאמצים כדי להתחבב על עמו. הוא פיטר את השפים הצרפתיים והתזמורת הגרמנית של אחיו והעסיק במקומם אנגלים. הוא תרם את רובו של אוסף התמונות של ג'ורג' הרביעי למדינה והפחית את מספר הסוסים באורוות המלכותיות. ג'ורג' הרביעי החל בשיפוץ נרחב ויקר של ארמון בקינגהאם. ויליאם סירב להתגורר בו ואף ניסה פעמיים להיפטר ממנו. פעם אחת לצבא בתור קסרקטין ופעם שנייה לפרלמנט כאשר ארמון וסטמינסטר עלה באש ב-1834. חוסר הרשמיות שלו היה מדהים. כאשר הוא שהה בביתן המלכותי (Royal Pavilion) שבברייטון, הוא נהג ליצור קשר עם המלונות בעיר כדי לבדוק מי מתאכסן בהם ולהזמין אורחים שהכיר לארוחות, תוך שהוא מציין שאין צורך לטרוח בנושא הלבוש.
עם עלייתו לכס המלוכה לא שכח ויליאם את תשעת בניו הלא חוקיים. הוא העניק לבנו הבכור את התואר הרוזן ממנסטר ולשאר ילדיו העניק את התואר של בני או בנות מרקיז. עם זאת, נסובה מערכת היחסים שלו עם בניו סביב הרבה ויכוחים על כיבודים וכסף. לעומת זאת, עם בנותיו התנהלו היחסים על מי מנוחות והן השתלבו יפה בחיי החצר.
משבר הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באותה תקופה היה נהוג שחילופי מלכים מצריכים עריכת בחירות כלליות. בבחירות של 1830 הפסידה המפלגה הטורית בהנהגתו של הדוכס מוולינגטון למפלגה הוויגית בהנהגתו של צ'ארלס גריי, אף על פי שלטורים היה מספר רב יותר של מושבים בפרלמנט. עקב הפילוג שחל בשורות המפלגה הטורית הובס וולינגטון בבית הנבחרים וגריי הרכיב ממשלה. שאיפתו של גריי הייתה לבצע רפורמה בשיטת הבחירה שחלו בה שינויים מעטים מאז המאה ה-15. חוסר השוויון במערכת היה בולט לעין. למשל, ערים גדולות כמו מנצ'סטר וברמינגהאם לא יוצגו כלל בפרלמנט, אף על פי שהן היו חלק מאזורי בחירה אחרים, בעוד שערים קטנות שהיו ידועות בכינוי מחוז רקוב ומחוז כיס כמו למשל אולד סארום (Old Sarum) שאוכלוסיית הבוחרים שלה מנתה 7 איש בלבד, שלחה שני נציגים לבית התחתון. המחוזות הרקובים נשלטו בדרך כלל על ידי אנשי אצולה שהמועמדים מטעמם נבחרו בקלות כל השנים. אצילים כאלה ששלטו במחוזות בחירה יכלו אף למכור את המושבים בפרלמנט למועמדים בכוח.
כאשר דחה הפרלמנט את חוק הרפורמה הראשון ב-1831, ביקש גריי מהמלך לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות. בתחילה היסס ויליאם להשתמש בסמכותו, שכן בחירות נערכו רק שנה קודם לכן, המדינה הייתה במצב מתוח והיה חשש שהמתחים יעברו לפסים אלימים. עם זאת, הוא רתח מזעם על כוונתה של האופוזיציה לפעול נגד פיזור הפרלמנט. בשל עמדתה של האופוזיציה ועקב בקשתה של ממשלת גריי התכוון ויליאם להתייצב בבית הלורדים ולפזר את הפרלמנט. הגעתו של המלך הייתה מפסיקה את כל הוויכוחים ומונעת את צעדה של האופוזיציה. וכך נעשה, המלך הגיע לפרלמנט ופיזר אותו על פי סמכותו. בבחירות החדשות שנערכו זכו תומכי הרפורמה. אף על פי שלרפורמה היה רוב בבית התחתון בבית הלורדים לא הייתה לה תמיכה.
המשבר נפסק לזמן קצר עקב הכתרת המלך ב-8 בספטמבר 1831. בתחילה ביקש המלך לוותר בכלל על טקס ההכתרה, אך הוא שוכנע לקיימה על ידי תומכי המסורת, בתנאי שההכתרה לא תיחגג בפאר ובהדר כפי שעשה אחיו. ההכתרה של 1821 עלתה 240,000 ליש"ט ובהוראת ויליאם הועמד תקציב טקס ההכתרה שלו על 30,000 ליש"ט. כאשר חוגים שמרניים במפלגה הטורית איימו להחרים את הטקס, לא התרגש מכך המלך והודיע כי היעדרותם רק תחסוך לקופת המדינה.
לאחר דחייתו של חוק הרפורמה השני בבית הלורדים באוקטובר 1831, החלה ברחבי בריטניה תסיסה לטובת הרפורמה והתחוללו הפגנות שגלשו לפסים אלימים. לנוכח התמיכה הציבורית, לא הייתה ממשלתו של גריי מוכנה לשאת תבוסה בבית הלורדים והגישה את החוק פעם נוספת אך עדיין החוק לא אושר. מתוסכל מסירובם של הלורדים, הציע גריי למלך להעניק תוארי אצולה שיטו את הכף בבית הלורדים, אך המלך סירב לעשות כן מאחר שהוא כבר העניק 22 תארים חדשים במסגרת חגיגות ההכתרה שלו. בסופו של דבר הוא הסכים בחוסר רצון להעניק את מספר התארים המינימלי הדרוש להעברתו של החוק. בפעם הזאת לא דחו הלורדים את אישורו של החוק, אך החלו בשורה של תיקונים. בתגובה התפטרה ממשלתו של גריי וההתפטרות התקבלה על ידי ויליאם. המלך רצה למנות מחדש את וולינגטון אך לזה האחרון לא היה את הרוב הדרוש בבית הנבחרים כדי להקים ממשלה. הפופולריות של המלך הייתה בשפל של כל הזמנים. כשהיה עובר ברחובות, בוץ היה נזרק על כרכרתו והוא זכה לשריקות בוז. בשלב זה הסכים המלך למנות מחדש את ממשלתו של גריי וליצור מספר מספיק של תוארי אצולה אם אישור הרפורמה ימשיך להיתקל בקשיים בבית הלורדים. מתוך דאגה למצב בו תהיה אינפלציה של אצילים, נמנעו רוב המתנגדים בהצבעה וחוק הרפורמה של 1832 עבר. הציבור ראה כעת את צעדיו של ויליאם כמושפעים מאחיו ומאשתו והפופולריות שלו התאוששה.
מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם התייחס בחשד לזרים ובעיקר לצרפתים. הייתה לו גם תחושה חזקה שבריטניה צריכה להימנע מתערבות בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות, ודעתו זו הייתה בניגוד לגישתו של שר החוץ הלורד פלמרסטון. ויליאם תמך בעצמאותה של בלגיה ולאחר שהועלו שמותיהם של מועמדים הולנדים וצרפתים, הוא תמך במועמדותו של לאופולד, שהתאלמן מאחייניתו שרלוט, כמלך הבלגים.
אף על פי שהיה לו דימוי של חסר טקט וליצן, הוא היה מסוגל להיות ממולח ודיפלומטי. הוא חזה שבנייתה הצפויה של תעלת סואץ תגרום לכינונם של יחסים טובים בין בריטניה לבין מצרים. הוא החמיא לשגריר האמריקני בעת ארוחה רשמית כשהכריז שצר לו שהוא לא נולד כאמריקני חופשי. הוא כיבד את האומה האמריקנית שהביאה מתוכה אדם דגול כמו ג'ורג' וושינגטון. באמצעות קסמו האישי הוא תרם לשיקומם של היחסים בין בריטניה לבין ארצות הברית שהתדרדרו עד מאוד בתקופת מלכותו של אביו.
מלך הנובר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם לא ביקר בהנובר כאשר היה מלך. אחיו, הנסיך אדולפוס, דוכס קיימברידג' כיהן כמשנה למלך בתקופת מלכותו של ויליאם ושל אחיו שקדם לו. דעת הקהל בגרמניה הייתה, שבריטניה מכתיבה את מדיניותה של הנובר. אך המצב לא היה כך בהכרח. ב-1832 העביר מטרניך חוקים שנועדו לרסן את התנועות הליברליות בגרמניה, וממשלת הנובר תמכה בעמדתו של מטרניך. שר החוץ של בריטניה, הלורד פלמרסטון התנגד לחוקים אלה, וביקש מויליאם להשפיע על ממשלת הנובר שתנקוט עמדה בעניין. לתדהמתו של פלמרסטון, סירב ויליאם להתערב בעניין. העימות בין המלך לשר החוץ בנוגע להנובר התחדש בשנה שלאחר מכן, כאשר מטרניך זימן ועידה של המדינות הגרמניות בווינה ופלמרסטון רצה שהנובר תסרב להזמנה לוועידה. תחת זאת המשנה למלך נענה להזמנה וזאת בגיבוי מלא של ויליאם.
ב-1833 חתם ויליאם על חוקה חדשה להנובר שחיזקה את כוחו של מעמד הביניים, הגבילה את כוחם של המעמדות הנמוכים והרחיבה את סמכויותיו של הפרלמנט של הנובר. החוקה בוטלה לאחר מותו של ויליאם על ידי אחיו ארנסט אוגוסטוס.
שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי לתת תוקף לשלטונו, התערב ויליאם באופן פעיל בפוליטיקה רק פעם אחת. ב-1834 הוא היה למונרך הבריטי האחרון שמינה ראש ממשלה בניגוד לעמדת הפרלמנט. באותה שנה התפטר הלורד גריי מראשות הממשלה והוחלף על ידי שר הפנים ויליאם לם, הלורד מלבורן, שהשאיר את רוב השרים במשרותיהם וזכה לרוב בפרלמנט. עם זאת, כמה משרי הקבינט מאסו במלך ובהדרגה הוא נטה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. שנה קודם לכן גרי דחף לחקיקתו של חוק שיחולל רפורמה בכנסייה הפרוטסטנטית של אירלנד. הכנסייה גבתה תרומות בכל אירלנד כדי לממן את פעילותה והייתה במצב כספי טוב. עם זאת, פחות משמינית מהאוכלוסייה האירית השתייכה לכנסייה הפרוטסטנטית. בכמה מחוזות לא הייתה קיימת כנסייה פרוטסטנטית בכלל, אך עדיין היה כומר שחי על הכספים הללו שנגבו מהקתולים והפרסביטריאנים. תופעה זו הובילה להאשמות שהכמורה חיה ברווחה על חשבון האירים שחיים ברמת חיים נמוכה מאוד. החוק שיזם גרי הפחית את מספר הבישופויות בחצי, ביטל את המשרות המיותרות והפסיק את שיטת התרומות. חברים רדיקלים בממשלה יזמו צעדים נוספים לרפורמה בכנסייה של אירלנד. אחד מהם היה ג'ון ראסל, שלא היה חביב על המלך ויליאם.
בנובמבר 1834 קיבל השר המקשר עם בית הנבחרים ושר האוצר ג'ון צ'ארלס ספנסר (John Spencer) תואר אצולה ועבר מבית הנבחרים לבית הלורדים. מלבורן היה צריך למנות לו מחליף והיחיד שהיא מתאים מבחינתו היה ראסל. על רקע חילוקי דעות על מינויו של ראסל ולאחר שהתחלפו כמה ראשי ממשלה שהאחרון בהם היה רוברט פיל, פוזר הפרלמנט והוכרזו בחירות חדשות. אף על פי שכוחם של הטורים עלה בבחירות, הם עדיין היו במיעוט. פיל נשאר בתפקידו כמה חודשים והתפטר לאחר כמה תבוסות שנחל בפרלמנט. את מקומו תפס הלורד מלבורן שכיהן בתפקיד ראש הממשלה עד לסוף תקופת מלכותו של ויליאם והמלך נאלץ לקבל את ראסל כשר המקשר עם בית הנבחרים.
יחסיו של המלך עם ממשלתו של מלבורן היו רב צדדיים. הממשלה העלתה לדיון רעיונות נוספים לקידומה של הדמוקרטיה, כמו הגברת סמכויותיה של המועצה המחוקקת של קנדה, דבר שהטריד את המלך שחשש שצעד זה יגרום לבריטניה לאבד את המושבה. בתחילה התנגד המלך להצעות אלה, אך אף על פי שהוא תיעב את שרי הממשלה, הוא אישר את המלצותיהם לביצוע רפורמות.
הן המלך והן המלכה חיבבו את אחייניתם, ויקטוריה נסיכת קנט. ניסיונותיהם להתקרב לנערה נכשלו בעקבות עימות בין המלך לבין אמה של ויקטוריה, הדוכסית מקנט. בכעסו על הזלזול שהפגינה הדוכסית כלפי המלכה, הביע המלך, באירוע שציין את יום הולדתו האחרון באוגוסט 1836, את תקוותו שהוא יאריך ימים עד לאחר יום הולדתה ה-18 של הנסיכה, כדי שלא ייווצר מצב שהדוכסית תשמש כעוצרת. ויליאם הרביעי אכן שרד חודש לאחר הגעתה של ויקטוריה לבגרות ונפטר ב-20 ביוני 1837. מאחר שלא הותיר אחריו צאצאים חוקיים ירשה את כס המלוכה בבריטניה אחייניתו, בתו היחידה של הנסיך אדוארד אוגוסטוס בנו הרביעי של המלך ג'ורג' השלישי, המלכה ויקטוריה. עקב החוק הסאלי שחל בהנובר, ושמנע את המלכתן של נשים, מלך תחתיו ארנסט אוגוסטוס, בנו החמישי של ג'ורג' השלישי. כך נותק האיחוד הפרסונלי בין בריטניה לבין הנובר שהחזיק מעמד משנת 1714. הנהנים העיקריים מצוואתו של ויליאם היו שמונת הילדים ששרדו מבין אלה שילדה לו דורותיאה ג'ורדן. אף על פי שהמלכים הבאים של בריטניה לא היו צאצאיו של ויליאם, נמנים עם צאצאיו אישים ידועים כמו ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון ואלכסנדר דאף, דוכס פייף הראשון שנישא ללואיז, הנסיכה המלכותית, נכדתה של המלכה ויקטוריה.
מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת מלכותו של ויליאם הרביעי הייתה קצרה אך רבת אירועים. עליית כוחו של בית הנבחרים ובמקביל שקיעת כוחו של בית הלורדים ציינו את תקופת משבר הרפורמה שבמסגרתו השפיעה הממשלה לראשונה באופן משמעותי על החלטותיו של בית הלורדים על ידי איום בהצפתו בבני אצולה. תהליך היחלשותו של בית הלורדים המשיך במהלך המאה ה-19 והגיע לשיאו במאה ה-20, עם העברתו של חוק הפרלמנט של 1911. אותו איום בהצפת בית הלורדים באצילים מטעם יושם גם הוא במשבר שפרץ אז כדי להבטיח את העברתו של החוק.
ירידת כוחו של הכתר אירעה כתוצאה ישירה של אירועים שקרו בתקופתו של ויליאם, במיוחד התפטרותה של ממשלת מלבורן. המשבר שקשור להתפטרות זו הצביע גם על צמצום השפעתו של המלך על העם. במהלך תקופת מלכותו של ג'ורג' השלישי יכול היה המלך לפטר ממשלה אחת, למנות אחרת במקומה, לפזר את הפרלמנט ולצפות שהבוחרים יצביעו עבור ממשל חדש. מצבים כאלה אירעו ב-1784 ולאחר מכן ב-1807 עם התפטרות ממשלתו של ויליאם גרנוויל. אך כאשר פיטר ויליאם הרביעי את ממשלתו של מלבורן, הטורים תחת מנהיגותו של רוברט פיל לא הצליחו לזכות בבחירות. יכולתו של המלך להשפיע על דעת הקהל ובאמצעותה על המדיניות הלאומית, הצטמצמה. אף אחד מהמלכים שמלכו אחרי ויליאם לא ניסה לפטר או למנות ממשלה בניגוד לדעת הפרלמנט. ויליאם הבין שהוא, כמונרך חוקתי, חסר כוח לפעול כנגד דעת הפרלמנט. הוא היה נוהג לומר: "יש לי את הדעות שלי, אמרתי אותם לשרים שלי. אין אני יכול להשפיע על כך שהם יאמצו את דעותיי. את תפקידי מילאתי."
בתקופתו של ויליאם יזם הפרלמנט רפורמות גדולות. נמנעה עבודת ילדים, נאסרה העבדות במושבות ונחקק חוק העניים. הרפורמות זכו לקיתונות של ביקורת משני צדדי המפה הפוליטית. הרפורמיסטים טענו שקצב השינויים איטי מדי והשמרנים טענו שהרפורמות הרחיקו לכת יותר מדי. הפרשנות המודרנית לגבי מדיניותו של ויליאם היא שהוא הקים עליו את שני הצדדים הקיצוניים במערכת הפוליטית, אך הצליח להוכיח עצמו כמי שעומד בראש משטר של מונרכיה חוקתית יותר משציפו רבים.
תארים לאורך חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 21 באוגוסט 1765 – 16 במאי 1789: הוד מעלתו המלכותית, הנסיך ויליאם הנרי
- 16 במאי 1789 – 26 ביוני 1830: הוד מעלתו המלכותית, דוכס קלרנס וסנט אנדרוס
- 26 ביוני 1830 – 20 ביוני 1837: הוד מלכותו, המלך.
תוארו המלא של ויליאם הרביעי כמלך היה: "ויליאם הרביעי, בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, מגן האמונה" הוא היה המלך הראשון של הממלכה המאוחדת שנשא את השם ויליאם. קדמו לו שלושה מלכים בשם זה שמלכו על אנגליה ושניים שמלכו על סקוטלנד.
תוארו המלא בהנובר היה: "ויליאם הרביעי, בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ומלך הנובר"
ב-1770 הוענק לו תואר אביר מסדר הדרדר וב-1782 הוענק לו תואר אביר מסדר הבירית.
שלטי אצולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
שלט האצולה של ויליאם בין השנים 1801–1830 כדוכס קלרנס -
שלט האצולה של ויליאם הרביעי כמלך הממלכה המאוחדת -
שלט האצולה של ויליאם הרביעי כמלך סקוטלנד
.svg)
.svg)
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על ויליאם הרביעי באתר בית המלוכה הבריטי
- ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ויליאם ה-4, (1765-1837), מלך הממלכה המאוחדת, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלכי אנגליה
- מלכי הנובר
- דוכסי קלרנס
- ריבוני מסדר הבירית
- ריבוני מסדר הדרדר
- ריבוני מסדר פטריק הקדוש
- ריבוני מסדר האמבט
- ריבוני מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש
- אבירי מסדר העיט השחור
- בריטים חברי הבונים החופשיים
- מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
- אישים הקבורים בקפלת ג'ורג' הקדוש בטירת וינדזור
- מונרכים שהיו חברי הבונים החופשיים
- בריטים שנולדו ב-1765
- בריטים שנפטרו ב-1837