ויליאם ויסטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם ויסטון
William Whiston
דיוקן של ויסטון מאת שרה הודלי, 1720 בערך
דיוקן של ויסטון מאת שרה הודלי, 1720 בערך
לידה 9 בדצמבר 1667
לסטרשייר, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 באוגוסט 1752 (בגיל 84)
קנזינגטון, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מתמטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות אוניברסיטת קיימברידג' עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ג'ון ויסטון עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ויליאם ויסטון (באנגלית: William Whiston;‏ 9 בדצמבר 1667 – 22 באוגוסט 1752) היה איש מדע, מתמטיקאי ותאולוג אנגלי. ויסטון ירש את כס הפרופסור למתמטיקה על שם לוקאס בקיימברידג' ממורו אייזק ניוטון וסייע רבות לפרסום ולקבלת הרעיונות של ניוטון בקרב בני תקופתו. הוא נודע גם בשל מאמציו לכונן את ועדת קו האורך, שהבטיחה פרס למי שימצא דרך לחישוב מיקום בלב ים, וכמתרגם של קדמוניות היהודים מאת יוסף בן מתתיהו לאנגלית. תרגומו לקדמוניות היהודים היה פופולרי ביותר והודפס במהדורות רבות עד שלהי המאה העשרים. ויסטון כתב מאות ספרים, מאמרים ופמפלטים, שעסקו בנושאים מגוונים, כגון גאולוגיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, תאולוגיה, היסטוריה, תרגומים של כתבי הקודש וביקורת המקרא.

ספרו "תאוריה חדשה של הארץ" (A New Theory of the Earth) משנת 1696 שילב רעיונות מדעיים ופרשנות של המקרא וטען שהמבול, כמו גם כל האסונות הגאולוגים הגדולים על פני כדור הארץ ועצם בריאתו, קשורים בפעולה של שביטים. ויסטון הגדיר את עצמו כ"אוסיביאני" ואמונתו הדתית, הקרובה לאריאניות, שללה את רעיון השילוש הקדוש ואת הרעיון של עינויי נצח בגיהנום. בשל עמדותיו הגלויות בענייני דת, הוא איבד בשנת 1710 את משרתו כפרופסור.

ראשית חייו והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסטון נולד בקהילה קטנה במחוז לסטרשייר באנגליה. הוא היה הילד הרביעי מתוך תשעה של ג'וזיה ויסטון, רקטור הקהילה, וקתרין רוס, בתו של הרקטור הקודם. הוא חונך בבית על ידי אביו. האב הלך והתעוור במהלך חייו וויליאם הקריא וכתב עבורו. בשנים 1684–1686 הוא למד בבית הספר העיוני בתמוורת'. הוא ירש מאביו את ספרייתו ומימון להשכלה גבוהה, מה שאיפשר לו ללמוד לתואר ראשון בקיימברידג' בשנים 1686–1689.[1]

ויסטון הצטיין בלימודיו לתואר ראשון וקיבל מלגה להמשיך את לימודיו ולעסוק בהוראה. ב-1693 הוא קיבל תואר שני והיה לדיאקון, תפקיד ממנו התפטר מסיבות בריאותיות ב-1694. לאחר שהתפטר הוא היה לכומר (chaplain) והמשיך ללמוד, בעיקר מתמטיקה ופילוסופיה קרטזית. ויסטון העיד שבמהלך לימודיו לתואר ראשון, הוא נכח בהרצאה או שתיים של ניוטון ומצא את רעיונותיו בלתי מובנים. עם זאת, בשנת 1694 הוא נפגש עם ניוטון ופיתח עמו ידידות שנמשכה שני עשורים.

תאוריה חדשה של הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של ויסטון עם תרשים שמסביר את התאוריה שלו על פעולת השביטים.

ויסטון השתכנע שהתאוריה של ניוטון מציעה הבנה טובה ושלמה יותר מזו של רנה דקארט, והפך במהרה לאחד מתומכיה הבולטים. בשנת 1696 הוא פרסם את ספרו "תאוריה חדשה של הארץ". הכותרת המלאה של הספר היא "תאוריה חדשה של הארץ, ממקורו ועד להגשמה של כל הדברים, שבה מוכח שבריאת העולם בשישה ימים, המבול האוניברסלי, והכליה של הכל, כפי שכתוב בספרי הקודש, מוסכמים לחלוטין על התבונה והפילוסופיה: עם דיון מקדים נרחב על הטבע האמיתי, הסגנון והקף של ההיסטוריה של הבריאה".[2] לפני הפרסום, ויסטון הראה את הספר לריצ'רד בנטלי, כריסטופר רן, ואייזק ניוטון, שלו הספר מוקדש. לדבריו ניוטון התעניין בספר והביע את אהדתו.

בספר נסמך ויסטון על התאוריה הניוטונית ועל הגאולוגיה בת זמנו כדי להראות שהכתוב על בריאת העולם בספר בראשית הולם את הידוע באמצעות התבונה. הוא התעניין במיוחד בעבודה של ניוטון על מסלולי שביטים, וטען שכדור הארץ וכלל כוכבי הלכת במערכת השמש נוצרו כתוצאה ממשיכה של שביטים על ידי כוח הכבידה של השמש והתגבשותם לכוכבי לכת. המבול נוצר לטענתו כשאלוהים הנחה שביט במסלול קרוב לכדור הארץ, דבר שגרם לתחילת התנועה של כוכב הלכת סביב צירו, לשינוי המסלול של כדור הארץ ממסלול מעגלי למסלול אליפטי ולמבול.

הספר כלל גם הקדמה שבה הוא דן בסגנון הכתיבה של ספר בראשית. בדומה לניוטון, ויסטון תמך בקריאה מילולית של כתבי הקודש. הספר זכה לקהל קוראים רחב והפך את ויסטון לדמות מוכרת בציבור. הוא יצא בחמש מהדורות באנגלית, ותורגם גם לגרמנית. גרסה מקוצרת שלו יצאה גם בצרפתית. ג'ון לוק שיבח את הספר על השערותיו האמיצות. דה בופון, לעומת זאת, כתב על הספר על מנת להפריכו.[1]

פרופסור למתמטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים של מערכת השמש מאת ויסטון. התרשים מראה מסלולים ידועים של שביטים, על פי מודלים של אייזק ניוטון ואדמונד האלי. הוא כולל מידע על ההופעות שלהם, על המרחק שלהם מהשמש והערות על המודל. ויסטון הכין את התרשים כתחריט על נחושת בשנת 1712. העותק הראשון הוצב בחדר הישיבות של החברה המלכותית, והוא הועתק והופץ פעמים רבות לאורך המאה ה-18.

ב-1699 התפטר ויסטון מתפקידו בקיימברידג' כדי להתחתן עם רות אנתרובוס. הוא קיבל מאבי כלתו חווה חקלאית בקיימברידג'שייר. בהמשך נולדו לזוג שמונה ילדים, מהם ארבעה הגיעו לבגרות.[1]

זמן קצר לאחר שנישא ויסטון, מונה ניוטון למנהל המטבעה המלכותית וביקש מויסטון שיחזור לקיימברידג' כדי להרצות ולכהן כסגנו.[3] ויסטון נענה והחל להרצות ב-1701. בסוף אותה שנה התפטר ניוטון ממשרת הפרופסור בקיימברידג', וויסטון נבחר להחליפו כפרופסור על שם לוקאס למתמטיקה במאי 1702. הפרסום החשוב הראשון שלו כפרופסור הייתה מהדורה לסטודנטים של היסודות של אוקלידס בלטינית ב-1703. שש מהודורות לטיניות ועשר מהדורות אנגליות של הספר הודפסו במהלך המאה ה-18, ומהדורה יוונית אחת יצאה ב-1805.[1]

בשנת 1707 ערך ויסטון את אריתמטיקה אוניברסלית של ניוטון. הספר התבסס על ההרצאות של ניוטון, ועסק באלגברה, אריתמטיקה, יחסים בין אלגברה לגאומטריה, פתרונות למשוואות ועוד. הוא פורסם באישור של ניוטון, אך ניוטון עצמו לא חתם על הספר. לאחר שהספר פורסם, ניוטון מצא בו מספר טעויות מזעריות, מה שגרם למתח בין השניים. עם זאת, ניוטון אישר מאוחר יותר פרסום מהדורות זהות כמעט לחלוטין לזו שהכין ויסטון. באותה שנה, ויסטון הוזמן לשאת את הרצאות בויל בקתדרלת סנט פול ופרסם גם את הרצאותיו על אסטרונומיה.[4]

ב-1710 פרסם ויסטון את Praelectiones physico-mathematicae, שתורגם מאוחר יותר לאנגלית כ"הפילוסופיה של סר אייזק ניוטון מוסברת באופן קל יותר". הספר הציג באופן קריא רעיונות מתוך עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע של ניוטון. כדי שקוראים לא מיומנים יוכלו לקרוא את הספר, ויסטון המיר משוואות מסובכות לכתיבה במילים. לספרים ולהרצאות של ויסטון הייתה השפעה רבה על קידום התאוריה של ניוטון, שכן הם איפשרו לקהל רחב להתרשם ממנה, בעוד שניטון עצמו כתב והרצה בשפה שהייתה קשה לרוב הקוראים והשומעים. דוגמה נוספת לדרך שבה קידם ויסטון את הקבלה של התאוריה הניוטונית היא הקורס שהגיש יחד עם הפרופסור לאטרונומיה רוג'ר קוטס (אנ') בשנים 1707–1709. הקורס היה הראשון שעסק בשיטה הניסויית, בהשראת רוברט בויל. הוצגו בו ניסויים בהידרוסטטיקה ופנאומטיקה, ובעזרתם בוארו נושאים בתאוריה של ניוטון.[5]

עמדות דתיות, סילוקו מקיימברידג' ויחסיו עם ניוטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסטון

במהלך העשור הראשון למאה ה-18 החל ויסטון לשקול מחדש את נאמנותו לכנסייה האנגליקנית, ככל הנראה בעקבות קשריו עם סמואל קלארק ועם ניוטון. ניוטון עצמו דחה את דוקטרינת השילוש הקדוש והחזיק בעמדות זהות או קרובות לאלה של האריאנים, אך הוא שמר על סודיות כמעט מוחלטת בעניין. הזהירות בנושא הייתה חשובה כיוון שהאמונה האיריאנית נחשבה למינות. קלארק, חברו של ויסטון, החל גם הוא לגבש עמדות דומות. באמצע העשור נחשף ויסטון לתובנות של קלארק, ועלה בו החשד שניוטון אחראי להמרתו. הוא החל לחקור בנושא ולהימשך בעצמו לכיוון האריאניזם.

בניגוד לניוטון, ויסטון לא שמר בסוד את אמונתו. הוא דיווח בתחילה על ממצאיו לארכיבישוף מקנטרברי ולארכיבישוף מיורק, וביקש מהם עזרה בדיון של המלומדים על ממצאיו "לפני שיגיעו לידי הבורים". אולם, במענה לבקשתו הארכיבישופים המליצו לו לא להמשיך בכיוון זה. ויסטון לא שעה לעצתם והתחיל ב-1708 לשלב רעיונות הסותרים את קיום השילוש הקדוש בדרשות הציבוריות שלו בכנסיית סנט קלמנט. הוא הגיש לאוניברסיטה בקשה לפרסם חיבור קצר בנושא ונדחה מייד. לאחר מכן החל לכתוב חיבור ארוך שכלל עדויות מהכנסייה המוקדמת נגד השילוש הקדוש ופרשנות משלו לגביהן. עבודה זו, "הכנסייה הפרימיטיבית מוחיית מחדש", פורסמה בסופו של דבר בחמישה כרכים ב-1711.[6]

ויסטון לא ניסה להסתיר את הכתבים או את עובדת היותו מחברם. ב-1709 הוא ביקש מקלארק שימסור את הכרך הרביעי לארכיבישוף מיורק. שנה לאחר מכן הוא הדפיס הצעה לפרויקט רחב ממדים בנושא ושלח אותה לראשי הקולג'ים בקיימברידג'. בשלב זה ראשי האוניברסיטה לא היו יכולים יותר להתעלם מהתופעה. באוקטובר, 12 מתוך 16 ראשי הקולג'ים התכנסו והחליטו להדיח את ויסטון. האשמה שייחסו ראשי הקולג'ים לוויסטון לא הייתה בהקשר לחיבוריו, אלא בהקשר לדרשות שנשא בסנט קלמנט (אותן הוא הפסיק ב-1709), שהיוו עבירה על תקנה האוסרת חינוך הסותר את הדת האנגליקנית בקיימברידג'.[7]

ניוטון שמר מצידו על שתיקה לאורך כל האירועים, אך ויסטון החל לפזר רמיזות לגבי האמונה הדתית של ניוטון. כשניוטון פרסם מהדורה שנייה של הפרינקיפיה, ויסטון היה אחד הראשונים לקבל עותק לידיו ולמצוא בו נספח "הערות כלליות" (General Scholium) ובו ביקורת מרומזת על השילוש הקודש. תוך ימים ספורים חיבר ויסטון תרגום של הנספח לאנגלית ופרסם אותו כנספח לעבודה שביקרה את רעיון השילוש הקדוש האתנסייני. פעולות אלה יצרו גל שמועות על עמדותיו הלא אורתודוקסיות של ניוטון בענייני דת.[8]

ככל הנראה, חוסר הזהירות והפומביות של ויסטון היו הסיבה לנתק בינו לבין ניוטון, החל מ-1714 בערך. ייתכן גם שזו הסיבה שויסטון מעולם לא נבחר לחברה המלכותית (שניוטון היה נשיאה), אף שמועמדותו הוצעה לפחות פעם אחת ושהוא הופיע לעיתים בחברה המלכותית כאורח. ויסטון עצמו העיד שהנתק נוצר כתוצאה מעניינים פרטיים "בנושאים קדושים" ורמז על כך שניוטון לא רצה שאותם עניינים יוזכרו באופן פומבי. בעדות אחרת הוא טוען שניוטון הבין שויסטון לא יוכל ללמוד ממנו מבלי לסתור אותו, ולא יכול היה גם לסבול בגילו המבוגר מצב שבו אחרים יסתרו את דבריו. "הוא היה," כתב ויסטון, "האדם עם האופי המפוחד, הזהיר והחשדני ביותר שהכרתי מעודי".[9]

אינטלקטואל ציבורי בלונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שגורש מקיימברידג', התיישב ויסטון בלונדון עם משפחתו. בשנים 1711–1731 היו לו מגוון עיסוקים אינטלקטואלים. הוא הגיש הרצאות פתוחות לציבור, פרסם טקסטים פופולריים, והמשיך לעסוק במחקר ובניסויים מדעיים. ב-1713 הוא פיתח יחד עם פרנסיס האוקסבי קורס שכלל סדרת הרצאות על מכניקה, הידרוסטטיקה, פנאומטיקה, אופטיקה, והחל מ-1725 גם מגנטיות. השניים חיברו ספר לימוד מאויר שהוצע כחלק מהקורס, שנפתח פעמיים בשנה עד 1730. בשנות ה-20 הם פתחו קורס נוסף באסטרונומיה.[1]

קווי אורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק קווי האורך של 1714, אשר נוצר בהשפעת ויסטון. החוק הציע פרסים למי שימצא שיטה לקביעת קו האורך של גופים בלב ים.

הבעיה של קביעת המיקום המדויק של ספינות בלב ים הטרידה סוחרים ויורדי ים במשך מאות שנים. הספרדים הציעו פרס למי שימצא שיטה לקביעת קו האורך המדויק של גופים כבר ב-1590. ההולנדים הציעו פרס דומה בתחילת המאה ה-17.[10] עם התפתחות האימפריה הבריטית בעיה זו החלה להעסיק גם אישים באנגליה. ללא שיטה מדויקת נאלצו נווטים להשתמש בניווט מקורב, שהיה קשה במיוחד בהפלגות למרחקים ארוכים. ב-1707 אסון טביעת הצי האנגלי ליד איי סילי גבה את חייהם של בין 1,400 ל-2,000 מלחים וחידד את הצורך במציאת שיטות ניווט מדויקות.

ויסטון התעניין בנושא עוד כשהיה פרופסור בקיימברידג'. הוא חבר להמפרי דיטון, שהיה גם הוא מתמטיקאי ותלמיד של ניוטון, ויחד הם הציעו שהממשלה תיקח חלק בפתרון הבעיה. הם פרסמו את הצעתם בעיתונות והביאו אותה גם בפני ניוטון, האלי, קוטס וקלארק. ארבעת האחרונים, יחד עם ויסטון, הביאו את הנושא בפני ועדה של בית הנבחרים. בעקבות המפגש נחקק "אקט קווי האורך" של 1714 (Longitude Act), שכונן את ועדת קו האורך והבטיח פרסים כספיים מכובדים למי שימצא פתרון לבעיה.[11] לפי החוק הובטחו הפרסים הבאים ללא תלות בשייכות ללאום: 10,000 ליש"ט למי שימצא דרך לקבוע מיקום ברמת דיוק של מעלה אחת; 15,000 ליש"ט לשיטה אמינה ברמת דיוק של שני שלישים מעלה; ו-20,000 ליש"ט למי שיציע שיטה מדויקת בטווח של חצי מעלה.[12]

ויסטון ודיטון הציעו רעיונות משלהם לפתרון הבעיה. ב-1714 הם הציעו שספינות שיעגנו במרווחים קבועים לאורך האוקיינוס האטלנטי ירו פגזים בזמנים מוגדרים מראש. הם טענו ששיטה זו תאפשר לנווטים על סיפון אוניות לחשב את מיקומם המדויק על פי הזמן שעובר בין הרגע בו הם רואים את הניצוץ לרגע בו הם שומעים את הפיצוץ. הצעה זו לא התקבלה משום שלא הייתה פרקטית. בשנים 1718–1723 ערך ויסטון ניסויים לחישוב קו האורך באמצעות עיגולי הרכנה (אנ').[13] כחלק מהניסוי הוא שלח מכשירים על גבי ספינות שהפליגו לאזורים שונים בעולם.[14] ההצעה לא התקבלה, אך הולידה מפה של תעלת למאנש, שהייתה אולי הראשונה להתבסס על נטייה מגנטית.[1] הצעות נוספות של ויסטון היו חישוב באמצעות ליקויי חמה ובאמצעות ליקויים של ירחי צדק.

על הנבואה וביקורת כתבי הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחריט דיוקנו של ויסטון משנת 1720.

בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 היה בבריטניה פולמוס באשר לסמכות ולמשמעות של הנבואות בברית הישנה ובחדשה, ולגבי היכולת של נבואות אלה להוכיח בוודאות את צדקת הדת הנוצרית. אינטלקטואלים רבים, וביניהם ניוטון, ראו בפרשנות מילולית של הנבואה הוכחה ודאית כזו. במילים של ניוטון, "הוא [אלוהים] נתן את... הנבואות של הברית הישנה, לא כדי לספק את הסקרנות של בני האדם... אלא כדי שבעקבות התגשמותן הן יוכלו להיות מפורשות... וכתוצאה מכך ההשגחה שלו עצמו, ולא של המפרשים, תתגלה לעולם".[15] אחרים, כגון הדאיסטים, העדיפו טיעונים שאינם מתייחסים לנבואות ספציפיות או מעשים ספציפיים של האל.[16]

כמו שעשה בתחומים אחרים, ויסטון אימץ בנושא גישה דומה לזו של ניוטון. אולם, כדי להוכיח את צדקת הנצרות, הוא נקט בגישה כמותית ובהרצאותיו הוא הזכיר יותר מ-300 נבואות מכתבי הקודש, שלגישתו התגשמו ובכך גילו את צדקת הנצרות. בכתיבה שלו בנושא, הוא ניסה לקבוע פרמטרים לפרשנות ראויה של הנבואה, ובכך ליצור מעין מדע רציונלי ומדויק של הרמנויטיקה.[17]

כדי להגדיל את כמות הנבואות שניתן להוכיח את התגשמותן, כלל ויסטון במחקרו גם ספרים חיצוניים ואת הבשורות האפוקריפיות. בנוסף, הוא ביקש לבאר קטעים בתנ"ך שבצורתם הנוכחית קשה לפרשם באופן מדויק. לצורך כך הוא פרסם ב-1722 את ה"מסה לקראת ההשבה של הטקסט המקורי של הברית הישנה".[18] נקודת המוצא של המסה היא שהמעתיקים היהודים של התנ"ך השחיתו במכוון את נוסח המסורה ואת תרגום השבעים על מנת לבלבל את הנוצרים,[19] וכתוצאה מכך הטקסט הקיים של הברית הישנה אינו זהה לטקסט המקורי. במסה הוא "תיקן" את הטקסט על מנת להוכיח התגשמות הנבואות ולחזק את סמכות הכתבים עצמם.[20]

לוויסטון היו גם נבואות משלו. הוא ניבא שבית המקדש יבנה מחדש בשנת 1766, היהודים ישובו לארץ הקודש ויחל המילניום, אלף השנים של גן עדן עלי אדמות. לצורך כך הוא בנה בשנת 1726 דגם של בית המקדש, והרצה לגביו בחצר המלכה אן.[1] ההשראה לדגם שיצר של בית המקדש השלישי, היא נבואת יחזקאל. הדגם לא קיים כיום.[21] ב-1736 הוא גרם לבהלה בלונדון כשניבא שהעולם יגיע לקצו ב-16 באוקטובר באותה השנה, בעקבות מעבר של שביט בסמוך לכדור הארץ.[22][23]

ויסטון כתב עשרות ספרי דת שעסקו בתאולוגיה, היסטוריה של הנצרות, ליטורגיה, דמונולוגיה, ניסים ועוד. ב-1745 הוא הוציא תרגום מיוונית לאנגלית של הברית החדשה על פי הנוסח של תאודור בזה.[1]

תרגום קדמוניות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של יוסף בן מתתיהו, מתוך הספר בתרגום ויסטון, מהדורת 1817.

ויסטון החל להתעניין בכתבים של יוספוס פלאביוס כחלק מעבודתו על הכרונולוגיה של אירועים בכתבי הקודש ומאמציו לתקן את נוסח התנ"ך ולנקותו מטעויות.[24] ב-1733 הוא פרסם שתי עבודות על יוספוס מתוך כוונה שיהוו הכנה לתרגום עתידי. ייתכן שהמניע ליצירת תרגום לאנגלית של קדמוניות היהודים היה שבנו ג'ון פתח עסק לפרסום וממכר ספרים והיה למוציא לאור של ויסטון, כך שפרסום ספר מצליח היה עוזר לו בעסקיו. עם זאת, בשוק האנגלי כבר היו קיימים תרגומים של הספר, ביניהם תרגום מצליח של רוג'ר ל'אסטרנז'.[25] בשנים 1735–1737 הוא פרסם את התרגום בחלקים עבור מנויים. ביולי 1737 הספר השלם יצא לאור. התרגום היה במהרה למהדורה הנמכרת ביותר של הספר. הוא נותר פופולרי במשך יותר מ-200 שנה והודפס ביותר מ-200 מהדורות.[26][27]

על אף הצלחת התרגום, ידוע היום שקיימים בו אי-דיוקים רבים. ויסטון טען שיוספוס היה יהודי-נוצרי או אביוני.[28][29]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו
עליו
  • James E. Force, William Whiston: Honest Newtonian, (Cambridge University Press: 2002)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויליאם ויסטון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Stephen D. Snobelen, Whiston, William, Oxford Dictionary of National Biography, 8 October 2009
  2. ^ William Whiston, "A new theory of the earth, from its original to the consummation of all things wherein the creation of the world in six days, the universal deluge, and the general conflagration, as laid down in the Holy Scriptures, are shewn to be perfectly agreeable to reason and philosophy: with a large introductory discourse concerning the genuine nature, stile, and extent of the Mosaick history of the creation", 1696.
  3. ^ W.W. Rousse Ball, A History of the Study of Mathematics at Cambridge University, (Cambridge University Press: 2009), pp. 83
  4. ^ Stephen David Snobelen, 2004, "William Whiston, Isaac Newton and the crisis of Publicity", Studies in History and Philosophy of Science 35: 580-581
  5. ^ Stephen David Snobelen, 2004, "William Whiston, Isaac Newton and the crisis of Publicity", Studies in History and Philosophy of Science 35: 578-580
  6. ^ Stephen David Snobelen, 2004, "William Whiston, Isaac Newton and the crisis of Publicity", Studies in History and Philosophy of Science 35: 582
  7. ^ Stephen David Snobelen, 2004, "William Whiston, Isaac Newton and the crisis of Publicity", Studies in History and Philosophy of Science 35: 583
  8. ^ Stephen David Snobelen, 2004, "William Whiston, Isaac Newton and the crisis of Publicity", Studies in History and Philosophy of Science 35: 585
  9. ^ Stephen David Snobelen, 2004, "William Whiston, Isaac Newton and the crisis of Publicity", Studies in History and Philosophy of Science 35: 591-592
  10. ^ M. Diane Burton and Tom Nicholas, 2017, "Prizes, patents and the search for longitude", Explorations in Economic History 64: 22-23
  11. ^ E.G.R. Taylor, 1959, "A Reward for Longitude", The Mariner's Mirror 45(1): 63-64
  12. ^ M. Diane Burton and Tom Nicholas, 2017, "Prizes, patents and the search for longitude", Explorations in Economic History 64: 36
  13. ^ המונח העברי לפי מילון המונחים בפיזיקה של האקדמיה ללשון העברית שנת 1930; ראו "עגול הרכנה"
  14. ^ William Whiston, The Longitude and Latitude Found by the Inclinatory Or Dipping Needle, 1721, on Google Books
  15. ^ Stephen Snobelen, 1996, "The Argument over Prophecy: An Eighteenth-Century Debate between William Whiston and Anthony Collins", Lumen 15: 197
  16. ^ Stephen Snobelen, 1996, "The Argument over Prophecy: An Eighteenth-Century Debate between William Whiston and Anthony Collins", Lumen 15: 195-198
  17. ^ Stephen Snobelen, 1996, "The Argument over Prophecy: An Eighteenth-Century Debate between William Whiston and Anthony Collins", Lumen 15: 200
  18. ^ William Whiston, An Essay Towards Restoring the True Text of the Old Testament, 1722, in Google Books
  19. ^ Mordechai Feingold, 2015, "A Rake’s Progress: William Whiston Reads Josephus", Eighteenth-Century Studies 49(1): 23
  20. ^ Stephen Snobelen, 1996, "The Argument over Prophecy: An Eighteenth-Century Debate between William Whiston and Anthony Collins", Lumen 15: 203
  21. ^ Tessa Morrison, Isaac Newton's Temple of Solomon and his Reconstruction of Sacred Architecture, (Springer Basel: 2011), pp. 39-40
  22. ^ APS News, This Month in Physics History: November 1696: William Whiston’s Explanation for Noah’s Flood, November 2015
  23. ^ James E. Force, William Whiston: Honest Newtonian, (Cambridge University Press: 2002), pp. 129-130
  24. ^ Mordechai Feingold, 2015, "A Rake’s Progress: William Whiston Reads Josephus", Eighteenth-Century Studies 49(1): 21-27
  25. ^ Mordechai Feingold, 2015, "A Rake’s Progress: William Whiston Reads Josephus", Eighteenth-Century Studies 49(1): 17
  26. ^ Mordechai Feingold, 2015, "A Rake’s Progress: William Whiston Reads Josephus", Eighteenth-Century Studies 49(1): 18-19
  27. ^ Louis H. Feldman, Josephus and Modern Scholarship (1937–1980), (Walter de Gruyter GmbH & Co: 2015), pp. 29
  28. ^ The works of Josephus, translated by William Whiston, pp. 671
  29. ^ Mordechai Feingold, 2015, "A Rake’s Progress: William Whiston Reads Josephus", Eighteenth-Century Studies 49(1): 27
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ויליאם_ויסטון&oldid=37991679"