ויליאם יוסטיס

ויליאם יוסטיס
William Eustis
	ויליאם יוסטיס
לידה	10 ביוני 1753; קיימברידג', מושבת מפרץ מסצ'וסטס, האימפריה הבריטית
פטירה	6 בפברואר 1825 (בגיל 71); בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	לקסינגטון, מסצ'וסטס
השכלה	אוניברסיטת הרווארד; הרווארד קולג' ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
	7 במרץ 1809 – 13 בינואר 1813; (3 שנים ו־44 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית	ג'יימס מדיסון
	→ הנרי דירבורן ג'ון ארמסטרונג ←
	31 במאי 1823 – 6 בפברואר 1825; (שנה ו־36 שבועות)
	→ ג'ון ברוקס מרקוס מורטון (מ"מ) ←
	4 במרץ 1801 – 3 במרץ 1805; (4 שנים)
	4 במרץ 1801 – 3 במרץ 1805; (4 שנים)
	21 באוגוסט 1820 – 3 במרץ 1823; (שנתיים ו־27 שבועות)
	21 באוגוסט 1820 – 3 במרץ 1823; (שנתיים ו־27 שבועות)
	20 ביולי 1815 – 5 במאי 1818; (שנתיים ו־41 שבועות)
תחת נשיאי ארצות הברית	ג'יימס מדיסון ; ג'יימס מונרו
	→ ויליאם ואנס מוראיי אלכסנדר ה. אוורט ←
חתימה

ויליאם יוסטיס (באנגלית: William Eustis;‏ 10 ביוני 1753 – 6 בפברואר 1825) היה רופא, פוליטיקאי ומדינאי אמריקאי ממסצ'וסטס. הוא הוכשר לרפואה ושירת כרופא צבאי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית, כשהקרב הבולט מבין הקרבות שהוא השתתף בהם היה קרב גבעת בנקר. לאחר המלחמה הוא המשיך בעיסוקו ברפואה, אך עד מהרה נכנס לפוליטיקה.

לאחר כמה תקופות כהונה כחבר בבית המחוקקים של מדינתו, ניצח יוסטיס בבחירות לקונגרס של ארצות הברית ב-1800, שם נמנה עם המתונים מבין הנציגים חברי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. לאחר שבבחירות של 1804 לא נבחר מחדש הוא שב לזמן קצר לפוליטיקה המדינתית וב-1809 מונה על ידי נשיא ארצות הברית ג'יימס מדיסון למזכיר המלחמה. בין השאר בשל חוסר ניסיונו בניהול הצבא וחוסר מוכנות, יוחסה לו האשמה בכישלונות של הצבא בחודשים הראשונים של מלחמת 1812, ועקב כך הוא התפטר מתפקידו.

לאחר מכן מינה אותו מדיסון כשגריר בהולנד, משרה בה הוא כיהן מ-1814 ועד 1818. לאחר תקופה נוספת בה כיהן בקונגרס הוא נבחר ב-1822 לתפקיד מושל מסצ'וסטס וזכה לאהדה ציבורית רבה לאחר שהחליף את ג'ון ברוקס שכיהן לפניו תקופה ארוכה. יוסטיס מת בעודו מכהן בתפקידו בשנת 1825. מעונו בבוסטון שנבנה בשנות ה-50 של המאה ה-18, על ידי המושל מטעם בריטניה ויליאם שירלי נקרא בית שירלי-יוסטיס והוא אתר היסטורי לאומי.

ראשית חייו ושירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם יוסטיס נולד בקיימברידג' לבנג'מין יוסטיס, רופא בולט מבוסטון ולאליזבט יוסטיס לבית היל. מבין שנים עשר ילדיהם הוא היה הבן השני שהגיע לבגרות.^[1] הוא התחנך בבית הספר הלטיני של בוסטון ולאחר מכן למד בהרווארד קולג', שם הוא סיים את לימודיו ב-1772. בעת לימודיו בהרווארד קולג' הוא השתייך ליחידת מיליציה של סטודנטים שנקראה Martimercurian Band.^[2]

לאחר סיום לימודיו הוא למד רפואה אצל דר' ג'וזף וורן, פטריוט ידוע. באפריל 1775, כאשר הציתו קרבות לקסינגטון וקונקורד את מלחמת העצמאות של ארצות הברית, טיפלו וורן ויוסטיס בפצועים בשדה הקרב. וורן השיג ליוסטיס מינוי כרופא בכוחות הארטילריה של המורדים. ביוני סייע יוסטיס לטיפול בפצועים בקרב גבעת בנקר, שבו וורן נהרג. הוא שירת עם הצבא הקונטיננטלי במערכה על ניו יורק וניו ג'רזי וסירב להצעה למינוי לדרגת לוטננט קולונל שהוצעה לו על ידי מפקד הארטילריה הנרי נוקס. במהלך שירותו בצבא הקונטיננטלי הכיר יוסטיס את בן ניו ג'רזי, ארון בר, ופיתח איתו ידידות ארוכת ימים.

ב-1777 הוצב יוסטיס לפקד על בית חולים צבאי שהוקם במעונו לשעבר של הלויאליסט בוורלי רובינסון מצפון לעיר ניו יורק, שם הוא נשאר עד סוף המלחמה. בספטמבר 1780 הוא לקח חלק שולי באירועים שסבבו את בריחתו של הבוגד בנדיקט ארנולד: הוא טיפל ברעייתו של ארנולד, פגי, שלכאורה לקתה בהיסטריה עקב עזיבתו הפתאומית של בעלה וחשיפת מזימתו.

לאחר המלחמה שב יוסטיס לעבודתו כרופא בבוסטון. הוא נקרא שוב לשירות צבאי כאשר פרץ מרד שייז במערב מסצ'וסטס ב-1786 והיה לרופא של כוח המיליציה שהקים גנרל בנג'מין לינקולן שדיכא את המרד בחודשים הראשונים של 1787. באותה שנה נבחר יוסיטיס לסגן הנשיא של אגודת סינסינטי, תפקיד אותו הוא מילא עד 1810 ושוב מ-1820.^[3]

כהונה ראשונה בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1788 נבחר יוסטיס למועצה המחוקקת של מסצ'וסטס, אותה הוא עזב ב-1794 בשל העובדה שהוא "חש בחילה" ממשחקי הפוליטיקה שם. לאחר מכן הוא נבחר למועצה המייעצת למושל מסצ'וסטס ושירת שם שנתיים. ב-1800 הוא התמודד על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית. במהלך מערכת הבחירות המוצלחת שלו מול ג'וזייה קווינסי, הוטחו ביוסטיס האשמות בכתיבת, או בשותפות לכתיבת, מכתבים שהיו חלק מ"שערוריית ניוברג" מ-1783, מזימת מרד שהתרחשה בצבא הקונטיננטלי. יוסטיס הכחיש באופן פומבי את ההאשמות על כך שכתב את המכתבים אך בנוגע לחלקו בפרשה הוא שמר על שתיקה. (לימים הודה ג'ון ארמסטרונג שהוא כתב את המכתבים וכמה שנים לאחר מכן הוחזק יוסטיס כמי שהיה חלק מהמזימה).^[4]

יוסטיס היה חבר באגף המתון של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית שלא שאף לרפורמות משמעותיות בהשוואה לאלו שקידמו הרפובליקנים הרדיקלים. דוגמה לגישתו זו הייתה הצבעתו נגד הנשיא תומאס ג'פרסון שהציע את ביטול חוק השיפוט של 1801, חוק של המפלגה הפדרליסטית שעבר בימים האחרונים של נשיאותו של ג'ון אדמס ושהגדיל באופן משמעותי את מספר המושבים בבית המשפט הפדרלי. ב-1804 נבחר יוסטיס על ידי בית הנבחרים להיות אחד מאלה שינהלו את תהליך ההדחה (הראשון בהיסטוריה שהצליח) נגד ג'ון פיקרינג, שופט בבית המשפט המחוזי של ניו המפשייר. באותה שנה הוא תמך בחימושן של ספינות סוחר שהפליגו אל הקריביים.

מזכיר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1809, כשנבחר ג'יימס מדיסון כנשיא, הוא שאף קדם את מעמדה של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בניו אינגלנד שהתאפיינה בשליטה פדרליסטית. לשם כך הוא בחר ביוסטיס לתפקיד מזכיר המלחמה בממשלו. יוסטיס לא היה בחירה טובה לתפקיד, שכן הוא חסר את המיומנויות הניהוליות הנחוצות ולא היה לו רקע צבאי. כמו כן היו לו יחסים בעייתיים עם שניים מקציני הצבא הבכירים, ג'יימס וילקינסון ווייד האמפטון.

יוסטיס עשה מאמצים כבירים לעדכן את "מדריך הסדר והמשמעת של חיילי ארצות הברית" (Regulations for the Order and Discipline of the Troops of the United States), שלא השתנה מאז מלחמת העצמאות. לאחר שהשיג עותקים של מדריכים שפורסמו ב-1791 לשימוש צבאות הרפובליקה הצרפתית הראשונה, דאג יוסטיס לתרגומם וקידם את אימוץ המדריכים החדשים שהתבססו על הטקטיקות הצרפתיות. אף על פי שמדריך חדש היה מוכן לשימוש ב-1812 הוא לא התקבל היטב בקרב הקצונה ולא היה בשימוש במלחמה שפרצה באותה שנה.^[5]

עם גבור המתחים בין ארצות הברית לבין הממלכה המאוחדת, עשה יוסטיס צעדים צנועים לשיפור מוכנות הצבא וגם לא הציג יוזמות או הצעות אחרות. עם פרוץ מלחמת 1812, היה מצב המערך הלוגיסטי של הצבא בכי רע ולא היה לו מפקד עליון, כך שיוסטיס נאלץ לקבל החלטות פרטניות עבור תשעה מחוזות צבאיים. כשהתחילה המלחמה באופן גרוע עם כניעתו של גנרל ויליאם האל בדטרויט, נמתחה על יוסטיס ביקורת קשה. מזכיר האוצר, אלברט גלטין, כתב שהיה "העדר מוחלט של ביטחון" ביוסטיס שהורגש "בכל היבט של השירות הציבורי".^[6] בדצמבר אותה שנה הגיש יוסטיס את התפטרותו ומזכיר המדינה, ג'יימס מונרו, לקח על עצמו את התפקיד עד שג'ון ארמסטרונג נכנס לתפקיד ב-13 בפברואר 1813.

שגריר בהולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1814 מינה הנשיא מדיסון את יוסטיס לשגריר ארצות הברית בהולנד, ובתפקיד זה הוא שימש עד 1818. מדיסון האמין שמשרה זו היא חשובה כדי לעמוד על טיבו של המצב באירופה לאור השימוש שנעשה לאורך ההיסטוריה בהאג כמקום נייטרלי לניהול משא ומתן בכמה הזדמנויות, והוא הנחה את יוסטיס לעקוב אחר הלכי הרוח הדיפלומטיים באירופה. עם זאת, מעמדה של הולנד נחלש לאחר תבוסתו של נפוליאון והמשרה שלה מונה יוסטיס לא שפעה פעילות באופן מיוחד.^[7] יוסטיס הגיש ללא הצלחה תלונות נגד ההולנדים על מקרים של תפיסת סחורות וספינות אמריקאיות שאירעו במהלך תקופת מלכותו של לואי בונפרטה על ממלכת הולנד הנפוליאונית (הטענות הוכרו מאוחר יותר על ידי צרפת). ב-1817 ניהל יוסטיס יחד עם אלברט גלטין, שכיהן אז כשגריר ארצות הברית בצרפת, משא ומתן על הסכם סחר חדש עם ממשלת הולנד, שאושרר ב-1818. יוסטיס היה למעשה בנחיתות בשל העובדה שהוא לא שלט בשפה הצרפתית וב-1818 הוא נקרא בחזרה לארצו לאחר שממשלת הולנד הורידה את דרג היחסים בין שתי המדינות. בתקופת שהותו באירופה, חידש יוסטיס את קשריו עם המרקיז דה לה פאייט, ששירת יחד איתו במלחמת העצמאות.

כהונה שנייה בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו לאירופה, רכש יוסטיס בית ברוקסברי (כיום חלק מבוסטון) שנבנה בשנות ה-50 של המאה ה-18 על ידי ויליאם שירלי, מושל מושבת מפרץ מסצ'וסטס. כיום הבית ידוע כבית שירלי-יוסטיס.^[8] יוסטיס נבחר שוב לקונגרס בבחירות מיוחדות שהתקיימו לאחר התפטרותו של אדוארד דווס. הוא כיהן בין השנים 1820 – 1823 ושימש כיושב ראש ועדת השירותים המזוינים של הקונגרס. בוויכוח על קבלתה של מיזורי כמדינה בארצות הברית (שהוביל לפשרת מיזורי) נשא יוסטיס נאום נרגש בו הביע את התנגדותו לנוסח המוצע לחוקתה של מיזורי שאסר על כניסתם של שחורים חופשיים אל המדינה.^[9]

מושל מסצ'וסטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסטיס התמודד באי-הצלחה על משרת מושל מסצ'וסטס שלוש פעמים ברציפות בין השנים 1820 – 1822 (באותה תקופה נערכו הבחירות למשרת המושל מדי שנה), והפסיד למושל המכהן הפופולרי, ג'ון ברוקס. ב-1823 הוא ניצח במערכת בחירות רצופות התנצחויות עם המועמד הפדרליסטי הבלתי פופולרי האריסון גריי אוטיס. הרפובליקנים הציגו את מועמדותו של יוסטיס כיורש מתון לברוקס שיהיה פחות חד צדדי בהשוואה לאוטיס וכמי שימשוך קולות בזכות עברו במלחמת העצמאות. הוא ניצח במעוזים הפדרליסטים במחוזות המפשייר ואסקס וכמעט הובס על ידי אוטיס בבוסטון. ניצחונו של יוסטיס בבחירות (בשילוב עם הניצחון הגמור בבחירות למועצה המחוקקת בשנה שלאחר מכן) סימן למעשה את סופה של המפלגה הפדרליסטית במדינה.

יוסטיס היה מושל פופולרי, שהמשיך את מדיניותו המתונה של ברוקס. הוא הציג את מועמדותו של סגן המושל שלו, לוי לינקולן הבן, לבית המשפט העליון של המדינה ובבחירות של 1824 הוא נבחר מחדש יחד עם סגנו, חבר בית הנבחרים לשעבר, מרקוס מורטון. בעת כהונתו כמושל הוא אירח את ידידו הוותיק המרקיז דה לה פאייט שסייר בארצות הברית.^[10] במרץ-אפריל 1824, ככל הנראה בשל האהדה הציבורית כלפיו, זכה יוסטיס לכבוד להיבחר פה אחד מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בהצבעה שלה למועמד לסגן הנשיא לקראת הבחירות לנשיאות שנערכו מאוחר יותר באותה השנה.

ויליאם יוסטיס מת בבוסטון מדלקת ריאות בעודו מכהן כמושל ב-6 בפברואר 1825. טקס ההלוויה וקבורתו הזמנית נערכו בבית הקברות גרנרי שבבוסטון והוא הוספד על ידי ידידו אדוארד אברט. מאוחר יותר הוא נטמן בבית הקברות הישן של לקסינגטון הסמוכה.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית היה יוסטיס לחבר קרוב של ארון בר, חברות שהעמיקה בשנות ה-90 של המאה ה-18. בר ואוסטיס ניהלו חליפת מכתבים בנושאים האישיים ביותר, כולל המלצה על בנות זוג פוטנציאליות, שכן הם חלקו אותו טעם בנשים שזכו לחינוך יאה. יוסטיס סייע לבר בהזדמנות אחת כאשר עזר לו למצוא מקום לינה לאישה צעירה שאמה הייתה מעורבת ביחסי ניאוף עם אלכסנדר המילטון והיא שוכנה בבית ספר פנימייתי באזור בוסטון. ככל הנראה הוא גם היה מעורב ביחסים עם בתו של בר, תאודוסיה, שחלקה עמו פרטים אינטימיים הנוגעים לחייה כבר מימי נעוריה (כולל מצבה הרפואי שנבע מהריון קשה).

במשך שנים היה יוסטיס רווק מושבע ותואר כטיפוס אדיב, מעודן ומצודד. ב-1801 הוא נשא לאישה את קרוליין לנגדון, אך לא נולדו להם ילדים. היא הייתה אחותו של הנרי שרברן לנגדון, שנשא לאישה את אן, אחותו של יוסטיס, ובתו של וודברי לנגדון, סוחר ושופט ידוע מפורטסמות', ניו המפשייר.^[11] קרוליין מתה ארבעים שנה אחריו,^[3] לאחר שרכושו חולק בין קרובי משפחתו. מעונו היה במצב של הרס, אך הוא נרכש על ידי אנשי שימור ב-1913,^[12] בסוף המאה ה-20 הוא שוחזר למצב תפארתו מהמאה ה-19. כיום הוא משמש כמוזיאון וכאתר היסטורי לאומי.^[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא ויליאם יוסטיס בוויקישיתוף

ויליאם יוסטיס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
ויליאם יוסטיס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

[1] Eustis, Henry Lawrence (1878). Genealogy of the Eustis Family. Boston: David Clapp and Son, p. 7.

[2] Wright, Conrad (2005). Revolutionary Generation: Harvard Men and the Consequences of Independence. Amherst, MA: University of Massachusetts Press, p.51.

[יוסטיס-3] ¹ ² Eustis, Henry Lawrence (1878). Genealogy of the Eustis Family. Boston: David Clapp and Son, p. 9.

[4] Pickering, Octavius; Upham, Charles Wentworth (1867). The Life of Timothy Pickering. Boston: Little, Brown, pp. 424–425.

[5] Bonura, Michael (2012). Under the Shadow of Napoleon : French Influence on the American Way of Warfare from the War of 1812 to the Outbreak of WWII. New York: New York University Press, pp. 43–45.

[6] Walters, Raymond (1957). Albert Gallatin: Jeffersonian Financier and Diplomat. University of Pittsburgh Press, p. 251.

[7] Krabbendam, Hans; Van Minnen, Cornelis; Scott-Smith, Giles (2009). Four Centuries of Dutch-American Relations: 1609–2009. Albany, NY: SUNY Press, p. 262.

[בית-8] ¹ ² אתר הבית

[9] William Yates, Rights of Colored Men to Suffrage, Citizenship, and Trial by Jury: Being a Book of Facts, Arguments and Authorities, Historical Notices and Sketches of Debates--with Notes, Merrihew & Gunn, 1838, pp 39-42.

[10] Potter, G. W (1889). "A Sketch of the Life and Character of the Late William Eustis". Proceedings of the Lexington Historical Society. Lexington Historical Society (Volume 1), p. 106.

[11] Wentworth, John (1878). The Wentworth Genealogy. Boston: Little, Brown, pp 329-331.

[12] "NRHP nomination for Shirley-Eustis House". National Park Service.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]