לדלג לתוכן

ויליאם ספייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם ספייר
William Safire
ספייר מקבל את מדליית החירות הנשיאותית, 2006
לידה 17 בדצמבר 1929
ניו יורק
פטירה 27 בספטמבר 2009 (בגיל 79)
רוקוויל, מרילנד
מקום קבורה King David Memorial Gardens עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית
פעילות בולטת עיתונאי
השכלה אוניברסיטת סירקיוז
השקפה דתית יהודי
בת זוג הלן בלמר יוליוס
מספר ילדים 2
פרסים והוקרה פרס פוליצר, מדליית החירות הנשיאותית

ויליאם לואיס ספייר (באנגלית: William Safire‏; 17 בדצמבר 1929 – 27 בספטמבר 2009[1][2]) היה סופר, בעל טור, עיתונאי וכותב נאומים נשיאותי יהודי-אמריקאי. הוא היה בעל טור פוליטי בניו יורק טיימס וכתב את הטור "על שפה" במגזין הניו יורק טיימס על אטימולוגיה פופולרית, שימושים חדשים או יוצאי דופן ונושאים אחרים הקשורים לשפה.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם נולד בניו יורק, לאידה ואוליבר קראוס ספיר,[3][4] משפחה יהודית ממוצא רומני למחצה.[5] מאוחר יותר הוסיף ספיר את האות "e" לשם משפחתו, בעוד אחיו ליאונרד ספיר ומתיו פ. ספיר המשיכו להשתמש באיות המקורי.[6][7]

ספייר סיים את לימודיו בתיכון ברונקס למדעים, בית ספר תיכון ציבורי ייעודי בניו יורק. הוא למד בבית הספר לתקשורת ציבורית של SI Newhouse באוניברסיטת סירקיוז, אך נשר לאחר שנתיים. הוא נשא את נאום הסיום בסירקיוז ב-1978 וב-1990, ומאוחר יותר הפך לנאמן של האוניברסיטה.[8]

בשנת 1962 נישא ספייר להלן בלמר ג'וליוס, ולבני הזוג נולדו שני ילדים. הוא נפטר מסרטן הלבלב בהוספיס ברוקוויל, מרילנד ב-27 בספטמבר 2009, בגיל 79.[1][9][10]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תזכיר של ספייר לבוב הולדמן לשימוש במקרה שמשימת אפולו 11 תסתיים באסון

לאחר שנשר מסירקיוז, ספייר עבד עבור מומחה יחסי הציבור והעיתונאי טקס מקרירי לאורך שנות ה-50, תחילה כעוזר ומאוחר יותר כשותף. הוא עבד כיחצ"ן עבור קבלן שהציג ביריד סחר אמריקאי בפארק סוקולניקי במוסקבה בשנת 1959, שם ניהלו סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון וראש ממשלת ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב את ויכוח המטבח. תצלום שחור-לבן של אותו אירוע, שזכה לתפוצה נרחבת, צולם על ידי ספייר.[11]

ספייר עבד עבור קמפיין הבחירות של ניקסון במהלך הבחירות לנשיאות ב-1960, ועשה זאת שוב בבחירות לנשיאות ב-1968. לאחר ניצחונו של ניקסון ב-1968, שימש ספייר ככותב נאומים עבורו וגם עבור סגן הנשיא ספירו אגניו. הוא ידוע כמי שכתב את הביטוי האליטרטיבי המפורסם של אגניו, "פטפוטים של שליליות".

"תזכיר ספייר"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספייר ניסח נאום שלא נישא מעולם תחת הכותרת "במקרה של אסון ירח", שנועד עבור הנשיא ניקסון למקרה שהאסטרונאוטים של אפולו 11 ייתקעו על הירח.[12] על פי התוכניות, בקרת המשימה "תסגור את התקשורת" עם רכב הנחיתה הירחי ואיש דת יביא את נשמותיהם ל"עמוקים שבמצולות" בטקס ציבורי המדמה קבורה בים. כמו כן תוכננו שיחות טלפון נשיאותיות לנשות האסטרונאוטים. מקור הנאום בתזכיר ששלח ספייר לראש הסגל של ניקסון, בוב הולדמן, ומכאן השם "תזכיר ספייר", שמרמז על פרוטוקול שהממשל עשוי לפעול לפיו בתגובה לאסון כזה.[13] השורה האחרונה של טיוטת הנאום הייתה רמיזה לשירו של רופרט ברוק על מלחמת העולם הראשונה, "החייל".[14] במאמר שפורסם בשנת 2013 במגזין Foreign Policy, ג'ושוע קיטינג כלל את הנאום כאחד משישה ברשימה של "נאומי יום הדין הגדולים ביותר שמעולם לא נישאו".[15]

טור בניו יורק טיימס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספייר הצטרף לניו יורק טיימס ככותב טור פוליטי בשנת 1973.[16][17] זמן קצר לאחר שהצטרף לטיימס, גילה ספייר כי הוא היה מטרה להאזנות סתר של "ביטחון לאומי" שאושרו על ידי ניקסון ותקף אותו בשל כך. חלקים מתיק ה-FBI של ספייר שוחררו ב-2010. המסמכים "מתארים האזנות סתר שהוזמנו על ידי ממשל ניקסון, כולל האזנה לטלפון של ספייר".[18]

בשנת 1978 זכה ספייר בפרס פוליצר על פרשנותו על אי סדרים תקציביים לכאורה של ברט לאנס; בשנת 1981 זוכה לאנס על ידי חבר מושבעים מכל תשעת האישומים. טורו של ספייר מ-27 באוקטובר 1980, תחת הכותרת "קולות האייתוללות", צוטט בפרסומות הקמפיין של רונלד רייגן בבחירות לנשיאות באותה שנה.[19] ספייר גם הופיע לעיתים קרובות בתוכנית פגוש את העיתונות של NBC. עם הכרזתו על סיום הטור הפוליטי של ספייר בשנת 2005,[20] אמר ארתור סולצברגר ג'וניור, מו"ל העיתון:

הניו יורק טיימס בלי ביל ספייר הוא כמעט בלתי נתפס, הפרשנות הפרובוקטיבית ומלאת התובנה של ביל החזיקה את קוראינו שבויים מאז שפרסם לראשונה את עמוד המאמר שלנו ב-1973. הקריאה בטור שלו הפכה לחלק קריטי ומהנה של היום עבור קוראינו ברחבי הארץ וברחבי העולם. בין אם הסכמת אתו ובין אם לא, זה אף פעם לא היה העיקר, הכתיבה שלו מענגת, מושכלת ומרתקת.

חבר מועצת המנהלים של פוליצר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספייר כיהן כחבר בוועדת פרס פוליצר בין השנים 1995 ל-2004. לאחר שסיים את כתיבת טור הדעה שלו, הוא הפך למנכ"ל במשרה מלאה של קרן דנה, שם כיהן כיו"ר משנת 2000. בשנת 2006, ספייר קיבל את מדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא ג'ורג' ווקר בוש.

על השפה האנגלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לטורים הפוליטיים, ספייר כתב טור "על שפה", במגזין השבועי "ניו יורק טיימס" משנת 1979 ועד מותו. רבים מהטורים נאספו בספרים. לדברי הבלשן ג'פרי פולום, עם השנים ספייר הפך פחות "קטנוני בדקדוק". בן זימר ציטט את נכונותו של ספייר ללמוד מבלשנים תיאוריים.[21] ספר נוסף שכתב על שפה היה "השפה החדשה של הפוליטיקה" (1968),[1] שהתפתח למה שזימר כינה "יצירתו הגדולה" של ספייר, "מילון פוליטי של ספייר".[22]

דעותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספייר תיאר את עצמו כ"שמרן ליברטריאני". כתבה בוושינגטון פוסט מצטטת אותו בנושא:

אני מוכן לתקוף שמרנים כשהם עושים דברים שאינם ליברטריאניים. [אחרי פיגועי 11 בספטמבר] הייתי הראשון שבאמת תקף את ג'ורג' בוש על יחסו לאסירים.

לאחר שהצביע לביל קלינטון בבחירות לנשיאות 1992, ספייר הפך לאחד המבקרים המובילים של ממשל קלינטון, בדגש על הילרי קלינטון. הוא עורר מחלוקת במאמר שפורסם ב-8 בינואר 1996, כאשר לאחר שסקר את עברה, הגיע למסקנה שהיא "שקרנית מולדת". אף על פי שלא הגיבה למקרים הספציפיים שצוטטו, קלינטון אמרה שהיא לא נעלבה למען עצמה אלא למען אמה. לדברי מזכיר העיתונות של ביל קלינטון באותה תקופה, מייק מקארי, "הנשיא, אלמלא היה הנשיא, היה מגיב בצורה נחרצת יותר".

ספייר היה אחד מכמה קולות שתמכו במלחמת עיראק, ניבא "מלחמה מהירה" וכתב: "העיראקים, המריעים למשחרריהם, יובילו את העולם הערבי לעבר דמוקרטיה".[23] הוא הזכיר בעקביות ב"טיימס" את הסיפור לפיו סוכן מודיעין עיראקי נפגש עם מוחמד עטא, אחד מחוטפי ה-11 בספטמבר, בפראג, דבר שהוא כינה "עובדה שאין עליה עוררין". על פי ה-CIA וה-FBI, הם לא הצליחו לאשר או להכחיש את אמיתות הטענה הזו. ח'אלד שיח' מוחמד ורמזי בן א-שיבה הכחישו כי הפגישה התקיימה, אך ספייר התעקש שהיא התקיימה והשתמש בה כדי לטעון בעד מלחמה נגד עיראק. הוא גם ניבא בטעות ש"מדענים משוחררים" יובילו את כוחות הקואליציה ל"מטמונים [של נשק להשמדה המונית] שאף פקחים לא יוכלו למצוא".

ספייר היה פרו-ישראלי נלהב. הוא קיבל את פרס שומר ציון של אוניברסיטת בר-אילן בשנת 2005. הנשיא בוש מינה אותו לכהן במשלחת הכבוד שתלווה אותו לירושלים לרגל חגיגות 60 שנה למדינת ישראל במאי 2008. הוא נחשב גם הסמן הימני של הניו יורק טיימס.[24][10]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ויליאם ספייר, ברשת החברתית Goodreads
  • ויליאם ספייר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 3 McFadden, Robert D. (27 בספטמבר 2009). "William Safire, Nixon Speechwriter and Times Columnist, Is Dead at 79". The New York Times.
  2. ↑ Safire, William (1986). Take My Word for It: More on Language. Times Books. מסת"ב 978-0-8129-1323-1. p. 185.
  3. ↑ William Safire Biography. BookRags.com.
  4. ↑ "No Bull Bill – People & Politics". Washingtonian. אורכב מ-המקור ב-31 במאי 2013.
  5. ↑ Safire, William (1981). On language. Avon Books. p. 236. ISBN 0-380-56457-2.
  6. ↑ "Leonard Safir, 71, Early TV Producer And an Anthologist". timesmachine.nytimes.com (באנגלית).
  7. ↑ Safire, William (25 בדצמבר 1983). "On Language; Stein or Steen?". New York Times. p. 6.
  8. ↑ Schmuckler, Carol (1 באפריל 1995). "The Bond of a Lifetime". Syracuse University Magazine. 11 (3): 40.
  9. ↑ רותה קופפר, מת ויליאם ספייר, בעל טור ב"ניו יורק טיימס" וכותב נאומיו של ניקסון, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2009
  10. 1 2 עוזי ברוך, הסמן הימני של ה"ניו-יורק טיימס" הלך לעולמו, באתר ערוץ 7, 29 בספטמבר 2009
  11. ↑ "Safire, William. "The Cold War's Hot Kitchen," The New York Times, Friday, July 24, 2009". The New York Times. 24 ביולי 2009.
  12. ↑ "Scanned copy of the 'In event of moon disaster' memo" (PDF). National Archives and Records Administration.
  13. ↑ Jim Mann (7 ביולי 1999). "The Story of a Tragedy That Was Not to Be". L.A. Times. p. 5. אורכב מ-המקור ב-29 באוקטובר 2007.
  14. ↑ William Safire (12 ביולי 1999). "Essay; Disaster Never Came". The New York Times. ארכיון מ-29 באוקטובר 2007.
  15. ↑ Keating, Joshua E. (1 באוגוסט 2013). "The Greatest Doomsday Speeches Never Made". Foreign Policy.
  16. ↑ All This and Safire, Too | Esquire | MAY 1975, Esquire | The Complete Archive (באנגלית אמריקאית)
  17. ↑ TIME, Press: Rarely Safe, Very Rarely Sorry, TIME, ‏1983-03-14 (באנגלית)
  18. ↑ William Safire Part 01
  19. ↑ "Reagan campaign ad". Livingroomcandidate.org. 4 בנובמבר 1979.
  20. ↑ D; a; v; i; d; F; o; l; k (2005-01-20). "William Safire Retires 'Times' Op-Ed Column". NPR (באנגלית).
  21. ↑ Zimmer, Benjamin (28 בספטמבר 2009). "William Safire, 1929-2009". Language Log.
  22. ↑ Zimmer, Benjamin (28 בספטמבר 2009). "Remembering the Language Maven". Word Routes: Exploring the Pathways of our Lexicon.
  23. ↑ Safire, William (21 בינואר 2002). "To Fight Freedom's Fight". The New York Times. Iraqis, cheering their liberators, will lead the Arab world toward democracy
  24. ↑ ויליאם ספייר, בעל טור, אוהב ישראל, ידידו של שרון, נפטר שלשום, באתר העין השביעית, ‏2009-09-28
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ויליאם_ספייר&oldid=43860892"