לדלג לתוכן

ויסות הדדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ויסות הדדי (באנגלית: Co-regulation) הוא מונח בתחום הפסיכולוגיה המתאר תהליך דינמי שבו שני שותפים, למשל תינוק ודמות מטפלת, מווסתים זה את זה מבחינה רגשית, קוגניטיבית, ביולוגית והתנהגותית. בתהליך זה, כל אחד מהשותפים משפיע על מצבו הרגשי והפיזיולוגי של האחר באופן הדדי, ובכך נוצרת מערכת מוסתת (רגולטורית) משותפת, במסגרתה המצב של כל שותף בזמן נתון תלוי הן במצבו הקודם והן במצב הקודם של השותף לאינטראקציה. הערך מתמקד בוויסות הדדי בתחום יחסי הורה-ילד, אך תהליכים של ויסות הדדי מתקיימים גם במערכות יחסים אחרות לאורך החיים, למשל בין חברים או בני זוג.[1][2][3][4][5]

המונח הוטמע בשיח ההתפתחותי בשנות ה־80, ונחקר בהרחבה על ידי אדוארד טרוניק (אנ'), ארנולד סמרוף (אנ') וחוקרים נוספים שהדגישו את ההיבטים האינטראקטיביים, הקוגניטיביים והביולוגיים שבתהליך זה.[1][6] ויסות הדדי נתפס כמנגנון מרכזי בהתפתחות הרגשית המוקדמת, במסגרתו הדמות המטפלת מסייעת לתינוק לשמור על איזון רגשי ופיזיולוגי (יכולת הורית המכונה 'רגישות הורית'), ומהווה בסיס להתפתחות היכולת לוויסות עצמי בעתיד. על כן יש לוויסות הדדי השפעה מרכזית על יחסי הורה-ילד (לדוגמה דרך ביסוס דפוסי התקשרות), ועל התפתחותן של יכולות בתחומים שונים, כגון שליטה עצמית ויכולות חברתיות, קוגניטיביות והתנהגותיות.[2][7][8]

התפתחות של ויסות עצמי מתוך ויסות הדדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסות הדדי בין התינוק למטפל מהווה אבן בסיס להתפתחות כישורי ויסות עצמי אצל הילד. המודל ההתפתחותי של סמרוף מתאר את ההתפתחות כסדרה של אינטראקציות דו-כיוניות (טרנזקציונליות) בין הדמות המטפלת לבין הילד, שבעזרתן רוכש הילד כלים לוויסות עצמי. בתחילת החיים הילד מסתמך כמעט לחלוטין על אחרים לשם ויסות צרכיו ורגשותיו, ובהדרגה, בעקבות אינטראקציות חוזרות ונשנות, הוא רוכש יכולות לווסת את עצמו. המודל, המכונה "גביע גלידה בפחית" (״Ice-cream-cone-in-a-can״), מייצג את כישורי הוויסות העצמי של הילד והתפתחותם: יכולת הוויסות העצמי מצומצמת בתחילת החיים, והולכת ומתפתחת לאורך הזמן באמצעות אינטראקציה הדדית עם הסביבה ההורית המספקת תמיכה קבועה, ובתוכה מתרחשת ההתפתחות. גם כשיכולות הוויסות העצמי של הילד משתפרות, הן נשארות תלויות, לפחות חלקית, בתנאים שהסביבה מאפשרת. אין מדובר בהיפרדות מוחלטת מהתמיכה הסביבתית, אלא בהתבססות על תהליך ממושך של הפנמה והתאמה הדדית בין הילד לסביבתו.[6]

הוויסות ההדדי באינטראקציית הורה-תינוק קשור לדפוס ההתקשרות שבין התינוק לדמות המטפלת. איכות ההתקשרות משפיעה על המידה שבה התינוק יכול להישען על הדמות המטפלת במצבי עוררות רגשית גבוהה, ועל האופן שבו מתארגנת האינטראקציה המווסתת בין השניים. במחקר נמצא כי תינוקות עם התקשרות בטוחה נטו לשלב מגוון רחב יותר של אסטרטגיות ויסות, כולל פנייה יעילה לדמות המטפלת, ואכן נמצאו פחות זמן במצוקה מתינוקות שסווגו כבעלי סגנונות התקשרות לא-בטוחה (אמביוולנטית או נמנעת), אשר נטו להשתמש באסטרטגיות המתאפיינות בתלות מוגברת או בהימנעות.[9]

מבחינה נוירו-ביולוגית, יכולת ויסות רגשי מבוססת על אינטראקציה בין אזורים מוחיים שונים, ובעיקר בין המערכת הלימבית, האחראית על עיבוד רגשות בסיסיים, לבין קליפת המוח הקדם-מצחית (prefrontal cortex), אשר אחראי על שליטה עצמית, ויסות רגשות ובקרה קוגניטיבית. בתחילת החיים, קישוריות זו עדיין אינה בשלה, וכחלק מתהליך הוויסות ההדדי, מערכות הוויסות בגופו של התינוק (כגון מערכת העצבים האוטונומית, רמות הקורטיזול ודפוסי קצב הלב) מתואמות עם תגובות הדמות המטפלת דרך מנגנונים שיפורטו בהמשך. בטווח הארוך, אינטראקציות אלה תורמות לבנייה של מסלולים עצביים יעילים לוויסות רגשי והתמודדות עם לחץ.[10][11]

מנגנוני ויסות הדדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסות הדדי מתרחש בשני מישורים מרכזיים: התנהגותי-רגשי ופיזיולוגי-עצבי.

ויסות הדדי התנהגותי־רגשי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמות המטפלת מסייעת לילד להתווסת באופן התנהגותי דרך התאמה של האינטראקציה הבין־אישית, וכן דרך תיקון של רגעי חוסר תיאום.[7]

אינטראקציה בין-אישית מותאמת מתייחסת לסנכרון התנהגותי, רגשי ופיזיולוגי בין שני אנשים. במקרה של יחסי הורה-תינוק, תינוק נולד עם מערכת עצבים אוטונומית לא בשלה, ולכן אינו מסוגל לווסת בכוחות עצמו מצבי עוררות פיזיולוגית (כגון מצבי שינה וערות) ורגשית (כגון מתח, התרגשות, שמחה או תסכול). בשנים הראשונות לחייו, הוויסות מתבצע באופן בין־אישי (interactive regulation), דרך תגובות מווסתות של הדמות המטפלת בתגובה לסימנים תקשורתיים של התינוק המאותתים על צורך מסוים (דרך ווקליזציות כגון בכי, או הבעות פנים), לדוגמה באמצעות מגע מרגיע, קול נעים או תגובות עקביות למצוקה או הנאה. הדמות המטפלת מווסתת את התינוק הן באופן מודע והן באופן לא-מודע או באמצעים בלתי-מילוליים הכולל מרכיבים של סנכרון הדדי, כגון תיאום בין מבטים, הבעות פנים ווקליזציות.[7]

במהלך אינטראקציות יום-יומיות עשויים להתרחש גם רגעים בהם התגובות ההתנהגותיות או הרגשיות של שותף אחד באינטראקציה לשותף האחר אינן מותאמות (או 'קונטינגנטיות'), לדוגמה במצבים של חוסר סנכרון בהם ההורה לא מצליח לקרוא את האותות של הילד במדויק. עם זאת, כאשר ההורה מצליח לתקן את חוסר התיאום בזמן (Repairment of interactive errors), מתרחש תהליך לימודי חשוב, במסגרתו הילד מפנים את ההבנה שניתן לשקם קונפליקט רגשי ולחזור לאיזון. יכולת זו, הנרכשת מתוך הקשר, מהווה בסיס לביטחון רגשי ולוויסות עצמי עתידי.[1]

ויסות הדדי כמנגנון פיזיולוגי־ביולוגי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסות הדדי מתרחש גם ברמה הפיזיולוגית, הכוללת בין השאר מצבי עוררות של המערכת האוטונומית (לדוגמה בקצב לב) ותגובתיות הורמונלית (לדוגמה ברמות קורטיזול). ויסות של מצבים פיזיולוגיים אצל התינוק, דרך סינכרון עם הדמות המטפלת מכונה אלוסטזיס (allostasis). ויסות הדדי פיזיולוגי יכול להתרחש דרך מנגנונים פסיביים או אקטיביים.

סנכרון פסיבי (Passive entrainment) - תהליך שבו המערכת הפיזיולוגית והרגשית של אדם אחד מתכווננת באופן בלתי-מודע לקצבים הביולוגיים או הרגשיים של אדם אחר, ללא צורך באינטראקציה מכוונת או מודעת. בקרב תינוקות, המערכת הרגשית מתכווננת על פי המערכת של המטפל באופן טבעי ואוטומטי. במונחים פיזיולוגיים, קצב הלב, רמות עוררות או סימנים ביולוגיים אחרים של התינוק עשויים להתיישר לקצב של הדמות המטפלת בלי אינטראקציה מודעת. במצבים אלו, המטפל עשוי לפעול כמגן (buffer) שמסייע לווסת תגובות פיזיולוגיות, ותינוקות עשויים להיעזר ביכולות הוויסות של המטפל דרך מנגנון המכונה "piggybacking" - ״רכיבה״ על תהליכי הוויסות של אדם אחר, תוך הסתמכות על יכולותיו הוויסותיות כדי להשיב את עצמם לאיזון רגשי ופיזיולוגי.[7]

תגובתיות קונטינגנטית אקטיבית (Active contingent responsiveness) - מנגנון ויסות בין-אישי שבו אדם אחד מגיב באופן מדויק, עקבי ומותאם לשינויים ברמזים הפיזיולוגיים וההתנהגותיים של האחר. הדגש הוא על הדינמיקה המתמשכת והקשר הישיר בין האות שמשתתף אחד משדר לבין התגובה של המשתתף השני. מנגנון זה מבוסס על עיבוד מתמשך של מידע חושי ורגשי, המשפיע על תגובה פיזיולוגית במוח ובמערכת העצבים האוטונומית. במקרה של אינטראקציה בין הורה לתינוק ההורה פועל באופן אקטיבי ותגובתי לוויסות התינוק בהתאם למצב התינוק, ומשנה את ההתנהגות הטיפולית באופן מודע ומכוון בהתאם לאותות ולצורכי התינוק.[7]

ההשפעה של ויסות הדדי על התפתחות בילדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסות הדדי נמצא קשור להתפתחות ותפקוד מיטבי של הילד מבחינת יכולת הסתגלות, התפתחות חברתית והתפתחות קוגניטיבית. מבחינת התפתחות ההסתגלות הרגשית, מחקרים מראים כי מאפיינים שונים של ויסות הדדי, כגון תיקון דיאדי (היכולת לחזור למצב מותאם לאחר אינטראקציה לא מסונכרנת) וגמישות דיאדית, נמצאו קשורים לרמות נמוכות יותר של בעיות התנהגות מוחצנות.[12] השפעה זו בולטת במיוחד בקרב ילדים הגדלים בתנאי סיכון. לדוגמה, נמצא כי בקרב משפחות ששהו במקלטים לחסרי בית, סנכרון התנהגותי גבוה (אלמנט של ויסות הדדי) בין הורה לילד היה קשור לפחות בעיות התנהגות (מופנמות ומוחצנות). יתרה מכך, הסנכרון שימש כגורם מגן, כך שהקשר בין חשיפה למצוקה לבין בעיות ההתנהגות היה חלש יותר אצל הורים וילדים שבהן הסנכרון היה גבוה.[13][14][15] במחקר שנעשה בקרב ילדים ישראלים שנחשפו לירי טילים ממושך נמצא כי הילדים שהראו חוסן, כלומר שלא פיתחו סימפטומים של דחק פוסט־טראומתי, היו בעלי סנכרון התנהגותי גבוה יותר עם אימותיהם בהשוואה לאלו שפיתחו סימפטומים פוסט-טראומתיים.[16]

ויסות רגשי הדדי מהווה תשתית גם להתפתחות הכישורים החברתיים של ילדים. חוויות חוזרות של ויסות הדדי עם ההורה משמשות "מודל" עבור הילד להתמודדות עם מצבים חברתיים ובין-אישיים שונים, ובעזרת מודל זה הוא בונה את יכולתו ליצור קשרים הדדיים, אמפתיים ומווסתים בהמשך חייו. מחקרים מצביעים על כך שוויסות הדדי איכותי קשור לרמות נמוכות יותר של התנהגויות אנטי-חברתיות, כמו התנהגויות עברייניות, וכן למקובלות חברתית גבוהה יותר.[13][17][18][19]

ויסות הדדי בגיל הרך נמצא קשור גם להתפתחות קוגניטיבית תקינה. נמצא במחקרים כי אינטראקציות הוריות של ויסות הדדי, המאופיינות ברגישות, בתמיכה בעצמאות הילד (אוטונומיה) וביכולת של ההורה להבין ולהגיב לילדו בהתאם לצרכיו, קשורות לתפקודים ניהוליים גבוהים יותר של הילד, הן בתקופת הפעוטות והן בתקופת בית הספר. מעבר לכך, נמצא כי ילדים שנחשפו לוויסות הדדי חיובי בגיל הרך הראו ביצועים טובים יותר במבחני אינטליגנציה וכן תפקוד לימודי טוב יותר במסגרת בית הספר.[13][20]

הפרעות בוויסות ההדדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסות הדדי וסינכרון נחשבים כגורמים חיוביים באינטראקציה בין הדמות המטפלת לילד. עם זאת, רמות נמוכות של ויסות הדדי מצד אחד, או רמות גבוהות של ויסות בהקשרים שליליים מצד שני, עלולות להוות גורמי סיכון.

תת־ויסות ותת־סנכרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשלים חוזרים ונשנים בוויסות ההדדי בגיל הרך עשויים להוות מקור מרכזי להפרעות התפתחותיות ולהיווצרות פסיכופתולוגיות. כשלים בוויסות ההדדי עשויים לקרות כאשר הדמות המטפלת מזניחה, מגיבה בחוסר עקביות ואף בתוקפנות, או מתאפיינת בניתוק רגשי ובדיכאון. דבר זה יוצר עבור הילד חוויה כרונית ומתמשכת של מחסור בוויסות הדדי, שכן הרגשות שלו אינם זוכים לשיקוף או להרגעה, וחווית המצוקה לא זוכה למענה. כתוצאה מכך, התינוק עלול להיות מצוי בעוררות יתר מתמשכת או לחלופין במצב של ניתוק רגשי ואדישות. תת-ויסות פוגע בהתפתחות המוח, ובפרט באזור הארובתי-מצחי הימני (orbitofrontal cortex), שנחשב לאזור מפתח בוויסות רגשות. כישלון בהפנמת מנגנונים רגשיים ומוחיים של ויסות עצמי עלול לחשוף את הילד לסיכון מוגבר להתפתחות של הפרעות כמו חרדה, דיכאון, דחק פוסט-טראומתי, הפרעות דיסוציאטיביות וקשיי התקשרות.[10]

ויסות־יתר וסנכרון־יתר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף היתרונות הרבים של ויסות רגשי הדדי, מחקרים מצביעים על כך שרמות גבוהות של ויסות לא בהכרח מועילות בכל ההקשרים. לדוגמה, נמצא כי תגובתיות דיאדית גבוהה בין הורה לילד תורמת לרווחה רגשית כאשר תוכן האינטראקציה הוא חיובי או נייטרלי, אך כאשר התוכן שלילי (למשל בזמן עימות) תגובתיות גבוהה קשורה לחוסר יציבות רגשית אצל הילד.[21] ממצאים דומים התקבלו גם במחקרים שעסקו בסנכרון פיזיולוגי בין הורה לילד באוכלוסיות בסיכון, והראו כי סנכרון גבוה לעיתים אף מגביר את הקשר בין התנהגויות הוריות לא מיטביות (כגון תוקפנות) לקשיי הסתגלות של הילד.[22][23] באופן דומה, סנכרון פיזיולוגי עשוי להוות גורם סיכון אם ההורה שרוי במצב מצוקה משל עצמו.[24]

ויסות הדדי בבגרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסות רגשי הדדי או בין-אישי ממשיך למלא תפקיד מרכזי גם בבגרות. ויסות רגשי בין-אישי מתקיים במסגרת של אינטראקציה עם אחרים, ובמהלכו האדם מבקש להשפיע על מצבו הרגשי של עצמו או של הזולת. ויסות בין-אישי עשוי להתבטא בשיתוף רגשי, חיפוש אחר תמיכה, גילויי אמפתיה ושיום רגשות (labeling). עצם הנוכחות של אדם נוסף יכולה להשפיע על התחושות של הפרט, גם ללא תקשורת מילולית. לפי זקי (Zaki) ושותפים, ניתן לסווג תהליכי ויסות בין-אישיים לשני צירים מרכזיים: תהליכי ויסות פנימי (כאשר אדם מתווסת בעזרת הזולת) לעומת תהליכי ויסות חיצוני (כאשר אדם מווסת את רגשותיו של האחר); ותהליכי ויסות תלויי-תגובה (שדורשים משוב מהזולת) לעומת תהליכי ויסות שאינם תלויי-תגובה (שאינם מחייבים היענות או השתתפות פעילה מצד האחר, אלא עצם האמירות שלי אל מול האחר כבר מווסתות).[3]

ויסות הדדי בבגרות משמעותי במיוחד בתוך מערכות יחסים זוגיות קרובות. ויסות הדדי בהקשר הזוגי הוא תהליך דו־כיווני שבו ערוצי הרגש השונים (החוויה הסובייקטיבית, ההתנהגות הגלויה והתגובות הפיזיולוגיות) מתואמים בין שני בני הזוג, ותורמים לשמירה על יציבות רגשית ופיזיולוגית אצל כל אחד מהם.[4] ויסות הדדי בין בני זוג מאופיין לא רק בתחושת ביטחון סובייקטיבית אלא גם בהשפעה הדדית פיזיולוגית, למשל דרך שינויים מתואמים בקצב הלב, בהפרשה ההורמונלית ובפעילות העצבית. תהליך זה מתפתח לאורך הזמן דרך התהוות הקשר האינטימי: התנהגויות כמו מגע פיזי, קרבה וקשר עין מפעילות את מערכת התגמול הביולוגית, לדוגמה דרך שחרור הורמונים כמו אוקסיטוצין, כך שבן/בת הזוג הופכים להיות מקור מווסת, ועם הזמן נבנית מערכת התקשרות. לדוגמה, נמצא כי החזקת ידם של בן/בת זוג תומך מפחיתה את התגובה העצבית לאיום, ושאפילו דמיון של בן/בת הזוג יכול לסייע בוויסות פיזיולוגי בעת מצוקה. כאשר קשר זוגי נפסק, למשל בעקבות גירושים, פרידה או אובדן, ישנה הפסקה פתאומית של הוויסות ההדדי שעלולה לערער את האיזון הרגשי-פיזיולוגי. בהתאם לכך, תהליך ההסתגלות לפרידה כרוך בפיתוח מחודש של אסטרטגיות לוויסות עצמי.[5][25][26]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 3 Tronick, E. Z. (1989). Emotions and emotional communication in infants. The American Psychologist, 44(2), 112-119. https://doi.org/10.1037//0003-066x.44.2.112
  2. 1 2 Lunkenheimer, E., Sturge-Apple, M. L., & Kelm, M. R. (2023). The importance of parent self-regulation and parent–child coregulation in research on parental discipline. Child Development Perspectives, 17(1), 25–31. https://doi.org/10.1111/cdep.12470
  3. 1 2 Zaki, J., & Williams, W. C. (2013). Interpersonal Emotion Regulation. Emotion, 13(5), 803–810. https://doi.org/10.1037/a0033839
  4. 1 2 Butler, E. A., & Randall, A. K. (2013). Emotional coregulation in close relationships. Emotion Review, 5(2), 202–210. http://doi.org/10.1177/1754073912451630
  5. 1 2 Sbarra, D. A., & Hazan, C. (2008). Coregulation, dysregulation, self-regulation: An integrative analysis and empirical agenda for understanding adult attachment, separation, loss, and recovery. Personality and Social Psychology Review, 12(2), 141–167. https://doi.org/10.1177/1088868308315702
  6. 1 2 Samerhoff, A. J. (2000). Developmental systems and psychopathology. Development and Psychopathology, 12(3), 297– 312. https://doi.org/10.1017/S0954579400003035
  7. 1 2 3 4 5 Wass, S., Greenwood, E., Esposito, G., Smith, C., Necef, I. & Phillips, E. (2024), Annual Research Review: ‘There, the dance is – at the still point of the turning world’ – dynamic systems perspectives on coregulation and dysregulation during early development. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 65, 481-507. https://doi.org/10.1111/jcpp.13960
  8. ↑ Sroufe, L. A. (1997). Emotional development:The organization of emotional life in the early years. Cambridge University Press. https://books.google.co.il/books?id=w9EDGhyXYGoC
  9. ↑ Leerkes, E. M., & Wong, M. S. (2012). Infant distress and regulatory behaviors vary as a function of attachment security regardless of emotion context and maternal involvement. Infancy, 17(5), 455–478. https://doi.org/10.1111/j.1532-7078.2011.00099.x
  10. 1 2 Schore, A. N. (2001). The effects of early relational trauma on right brain development, affect regulation, and infant mental health: Contributions from the Decade of the Brain to Infant Mental Health. Infant Mental Health Journal, 22(1–2), 201–269. tps://doi.org/10.1002/1097-0355(200101/04)22:1<201::AID-IMHJ8>3.0.CO;2-9
  11. ↑ Gee, D. G. (2020). Caregiving influences on emotional learning and regulation: Applying a sensitive period model. Current Opinion in Behavioral Sciences, 36, 177–184. https://doi.org/10.1016/j.cobeha.2020.11.003
  12. ↑ Kemp, C. J., Lunkenheimer, E., Albrecht, E. C., & Chen, D. (2016). Can we fix this? Parent–child repair processes and preschoolers’ regulatory skills. Family Relations, 65(4), 576–590. https://doi.org/10.1111/fare.12213
  13. 1 2 3 Herbers, J. E., Cutuli, J. J., Monn, A. R., Narayan, A. J., & Masten, A. S. (2014). Trauma, adversity, and parent–child relationships among young children experiencing homelessness. Journal of Abnormal Child Psychology, 42(7), 1167–1174. https://doi.org/10.1007/s10802-014-9868-7
  14. ↑ Feldman, R. (2007). Parent–infant synchrony and the construction of shared timing; physiological precursors, developmental outcomes, and risk conditions. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 48(3‐4), 329-354. https://doi.org/10.1111/j.1469-7610.2006.01701.x
  15. ↑ Feldman, R. (2016). The neurobiology of mammalian parenting and the biosocial context of human caregiving. Hormones and Behavior, 77, 3–17. https://doi.org/10.1016/j.yhbeh.2015.10.001
  16. ↑ Motsan, S., Bar‐Kalifa, E., Yirmiya, K., & Feldman, R. (2021). Physiological and social synchrony as markers of PTSD and resilience following chronic early trauma. Depression and Anxiety, 38(1), 89–99. https://doi.org/10.1002/da.23106
  17. ↑ Sroufe, L. A., & Fleeson, J. (1986). Attachment and the construction of relationships. In W. Hartup & Z. Rubin (Eds), Relationships in development. Hillsdale, NJ: Erlbaum.
  18. ↑ Rose-Krasnor, L., & Denham, S. (2009). Social-emotional competence in early childhood. In C. Brownell & C. B. Kopp (Eds.), Socioemotional development in the toddler years: Transitions and transformations. Guilford Press. https://psycnet.apa.org/record/2008-19117-009
  19. ↑ Criss, M. M., Shaw, D. S., & Ingoldsby, E. M. (2003). Mother–son positive synchrony in middle childhood: Relation to antisocial behavior. Social Development, 12(3), 379–400. https://doi.org/10.1111/1467-9507.00239
  20. ↑ Bernier, A., Carlson, S. M., & Whipple, N. (2010). From external regulation to self-regulation: Early parenting precursors of young children’s executive functioning. Child Development, 81(1), 326–339. https://doi.org/10.1111/j.1467-8624.2009.01397.x
  21. ↑ Lobo, F. M., & Lunkenheimer, E. (2020). Understanding the parent–child coregulation patterns shaping child self-regulation. Developmental Psychology, 56(6), 1121–1134. https://doi.org/10.1037/dev0000926
  22. ↑ Oshri, A., Liu, S., Huffman, L. G., & Koss, K. J. (2021). Firm parenting and youth adjustment: Stress reactivity and dyadic synchrony of respiratory sinus arrhythmia. Developmental Psychobiology, 63(3), 470–480. https://doi.org/10.1002/dev.22019
  23. ↑ Oshri, A., Liu, S., Suveg, C. M., Caughy, M. O., & Goodgame Huffman, L. (2023). Biological sensitivity to context as a dyadic construct: An investigation of child–parent RSA synchrony among low-SES youth. Development and Psychopathology, 35(1), 95–108. https://doi.org/10 .1017/S095457942100078
  24. ↑ Halevi, G., Djalovski, A., Kanat-Maymon, Y., Yirmiya, K., Zagoory-Sharon, O., Koren, L., & Feldman, R. (2017). The Social Transmission of Risk: Maternal Stress Physiology, Synchronous Parenting, and Well-Being Mediate the Effects of War Exposure on Child Psychopathology. Journal of Abnormal Psychology (1965), 126(8), 1087–1103. https://doi.org/10.1037/abn0000307
  25. ↑ Coan, J. A., Schaefer, H. S., & Davidson, R. J. (2006). Research article: Lending a hand: Social regulation of the neural response to threat. Psychological Science, 17(12), 1032–1039. https://doi.org/10.1111/j.1467-9280.2006.01832.x
  26. ↑ Uvnäs-Moberg, K. (1998). Oxytocin may mediate the benefits of positive social interaction and enotions. Psychoneuroendocrinology, 23(8), 819–835. https://doi.org/10.1016/S0306-4530(98)00056-0
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ויסות_הדדי&oldid=43182364"