ויקטור הייוורד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חברי קבוצת ים רוס, בצילום משנת 1914. ויקטור הייוורד עומד, שני משמאל, בשורה האחורית. ארנסט ג'ויס עומד, קיצוני משמאל התמונה. אניאס מקינטוש יושב, בשורה האמצעית, שלישי משמאל

ויקטור ג'ורג' הייוורדאנגלית: Victor George Hayward, מדליית אלברט על הצלת חיים, 18871916) היה מנהל חשבונות לונדוני, שתשוקתו להרפתקאות נשאה אותו לאנטארקטיקה כחבר בהמשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של סר ארנסט שקלטון, 1917-1914. לפני כן עשה תקופה מסוימת בעבודה בחווה בצפון קנדה והתנסות זאת, יחד עם הגישה של "שלח ידך בכל", היה די בהן כדי ששקלטון יקבל אותו משלחתו כעוזר כללי לקבוצת ים רוס, קבוצה מסייעת שמשימתה הייתה להניח מצבורי אספקה לקבוצה העיקרית, שנועדה לחצות את היבשת.

הייוורד הוכיח עצמו עד מהרה כעובד חרוץ ובעל תושייה. הוא היה אחד מעשרת החברים בקבוצת החוף, שנתקעו במקום כשספינת המשלחת אורורה ניתקה בסופה ממעגנה ונסחפה הימה בלי יכולת לחזור, כשעליה חלק נכבד מן הציוד והאספקה שנועדו לקבוצת החוף. בנסיבות קשות מילא הייוורד תפקיד חשוב במאמצי הקבוצה לעמוד במשימתה, על אף מחסור במזון, לבוש הולם וציוד. בשעת המסע העיקרי להנחת מצבורים על חומת הקרח הגדולה ב-1916-1915, היה הייוורד בין השישה שצעדו אל קרחון בירדמור לצייד את האחרון בשרשרת המצבורים שנקבעה מראש. במסע חזרה תקפה צפדינה את הקבוצה, וגרמה למותו של ארנולד ספנסר-סמית'. הייוורד סבל קשות בעצמו, אך תרם את חלקו במאמצים להחזיר את שאר הקבוצה מחומת הקרח אל הביטחון היחסי של מקלט האט פוינט.

הייוורד נעלם ב-8 במאי 1916 בשעה שצעד עם אניאס מקינטוש על פניו הקפואים של מצר מקמרדו בתקווה להגיע אל בסיס המשלחת בכף אוונס. גופות השניים לא נמצאו מעולם. שבע שנים לאחר מותו הוענקה להייוורד מדליית אלברט על הצלת חיים, בגין מאמציו להציל את חיי חבריו החולים והכושלים במסע מחומת הקרח.

האות העליון – האות המקורי
משמאל – מדליית אלברט בזהב (דרגה ראשונה) להצלת חיים בים
מימין – מדליית אלברט בזהב (דרגה ראשונה) להצלת חיים ביבשה

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקטור גרגור הייוורד נולד בצפון לונדון. הוא היה ה-12 ב-14 ילדיהם של פרנסיס צ'קלי הייוורד ומרי ג'יין פיירצ'יילד. אביו היה מנהל בכיר של חברת הרכבות של לונדון וצפון-מערב. הייוורד למד בפנימייה באסקס, ואחרי השלמת לימודיו בקולג' לעסקים בלונדון עבד כמנהל חשבונות בסיטי. מגיל צעיר נמשך לסיפורי הרפתקאות, וספרו האהוב, שאותו קיבל כפרס בבית הספר של יום א', היה "עולם הקרח, או הרפתקאות באזורי הקוטב" מאת ר. מ. בלנטיין. הייוורד ביקש חופשה ללא תשלום ממעסיקו בסיטי ויצא לשבעה חודשים לעבוד בחווה בצפון קנדה.[1] בשובו התקשה לחזור לשגרת העבודה המשרדית ופנה אל משרדו של שקלטון בבקשה להתקבל למשלחת הטראנס-אנטארקטית, שדבר הקמתה נודע זמן קצר קודם לכן. מוכנותו "לשלוח ידו בכל" הקנתה לו מקום בקבוצת ים רוס.[2]

קבוצת ים רוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קבוצת ים רוס

העונה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת המשלחת של קבוצת ים רוס, אורורה, הגיעה לאנטארקטיקה בינואר 1915. במשך העונה הקצרה לפני בוא החורף התנדב הייוורד לכל עבודה נחוצה - עזרה לארנסט ג'ויס בטיפול בכלבים, סיוע לצוות הטרקטור הממונע וגרירת מטעני צידה למצבורים שעל חומת הקרח הגדולה.[3] כשקבוצת החוף נשארה תקועה על החוף אחרי ש"אורורה" ניתקה את הכבלים שהעגינו אותה לחוף ונסחפה לים הפתוח, היה הייוורד לצייד מומחה של כלבי-ים כדי להעשיר את מאגרי המזון המידלדלים של הקבוצה.[4] הייוורד, שתואר כגבר "שקט וחסון", התרועע בעיקר עם מנהיג הקבוצה, אניאס מקינטוש, שאותו שיתף בגעגועיו לבית ולמשפחה.[5]

העונה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע העיקרי להנחת מצבורים של המשלחת החל בספטמבר 1915. אף כי ברישומיו הפרטיים כתב, שלדעתו התוכנית המיועדת "בלתי אפשרית",[6] השקיע הייוורד את כל כוחו הגופני במשימה.[7] הוא היה בקבוצת השישה שיצאה לפרק הארוך ביותר של מסע הנחת המצבורים, מ-80° דרום אל קרחון בירדמור. מסע זה הושלם ב-26 בינואר 1916. במסע חזרה נפלו מקינטוש והכומר-צלם ארנולד ספנסר-סמית' קורבן למחלת הצפדינה, והיה הכרח לגרור אותם על גבי המזחלת, בכוח שריריהם הנחלשים של ג'ויס, ארנסט ויילד, דיק ריצ'רדס והייוורד. כשמצב המזון התדרדר באופן קריטי, יצאו ג'ויס, ריצ'רדס והייוורד, שבשלב זה גילו סימני צפדינה בעצמם, להשיג מזון ודלק להצלת חייהם של יתר חברי הקבוצה. בסופו של דבר, אחרי שסבל התמוטטות גופנית ונפשית כאחת, נקשר הייוורד על המזחלת וב-18 במרץ הובא אל המקלט בהאט פוינט, שם היה הכרח להכניסו דרך החלון, כיון שהדלת קפאה בקרח. ספנסר-סמית' מת ונקבר על הקרח; מקינטוש שרד בקושי. ג'ויס חשש גם לחייו של הייוורד,[8] אבל הוא התגבר.

היעלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצר מקמרדו, קפוא כולו. מקינטוש והייוורד יצאו ב-8 במאי 1916 מהאט פוינט (A), בכוונה לחצות את הקרח אל כף אוונס (B). הם נעלמו באזור המסומן C

בעזרת דיאטה של בשר כלבי-ים, שהיו מצויים בשפע בקרבת האט פוינט, החלימה הקבוצה בהדרגה. מקינטוש עמד על כך, שברגע שיהיה הדבר אפשרי, ייצאו האנשים לשלב הסופי של המסע חזרה - 21.5 ק"מ על פני שטחו הקפוא של מצר מקמרדו אל הבסיס בכף אוונס. הקרח לא נחשב לבטוח לפני בוא החורף, ביוני או יולי, אבל רוחם של מקינטוש והייוורד קצרה. בראשית מאי החלימו די הצורך להתחיל לבחון את הקרח. ב-8 במאי הודיע מקינטוש, שהוא והייוורד מתכוונים לחצות את המצר ברגל אל כף אוונס, ועל אף הפצרותיהם הדוחקות של ג'ויס, ריצ'רדס וויילד, יצאו לדרך בשעה 1:00 בצהריים, עם ציוד קל בלבד. כעבור שעתיים שטפה סופת-שלגים את המצר והם נעלמו מעיני חבריהם. הם לא הגיעו לכף אוונס, ושום שריד לגופותיהם לא נמצא מעולם. גם גורלם לא נקבע מעולם בוודאות. ייתכן שנפלו אל תוך בקיע בקרח, או נסחפו לים על גוש קרח. גם לו היו מצליחים דרך מקרה להגיע לביטחון זמני של יבשה, היו מנותקים כליל, ללא סיכוי לחזור להאט פוינט או להתקדם אל כף אוונס, והיו גוועים שם מהיפותרמיה.[9]

מדליית אלברט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ששארית הקבוצה מהאט-פוינט חצתה את המצר אל כף אוונס באמצע יולי, הוציא ג'ויס שורה של חיפושים לקביעת גורלם של מקינטוש והייוורד, אך כל הניסיונות עלו בתוהו.[10] עוד חיפושים נערכו כש"אורורה" חזרה לבסוף לאסוף את הקבוצה, בינואר 1917. צלב זיכרון הוקם למקינטוש והייוורד על גבעת השבשבת, מצפה מזג-אוויר סמוך לכף אוונס.[11]

שבע שנים אחרי מאבקם לשרוד על הקרח, בהכרה מאוחרת, ב-4 ביולי 1923, קיבלו ג'ויס, ריצ'רדס, ויילד והייוורד (שני האחרונים לאחר המוות, שכן ויילד נפל בשירות פעיל ב-1918) את מדליית אלברט על הצלחת חיים, בהוקרה על מאמציהם להציל את חייהם של מקינטוש וספנסר-סמית' על חומת הקרח.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tyler-Lewis, The, "The Lost Men", Bloomsbury 2006, p. 39
  2. ^ קלי טיילר-לואיס, עמ' 39
  3. ^ טיילר-לואיס, עמ' 87-84
  4. ^ טיילר-לואיס, עמ' 131
  5. ^ מקינטוש נישא זה מקרוב, הייוורד היה מאורס. הוא ניהל את יומן המשלחת בצורת סדרה של מכתבים לארוסתו.
  6. ^ טיילר-לואיס, עמ' 149
  7. ^ טיילר-לואיס, עמ' 180
  8. ^ טיילר-לואיס, עמ' 191
  9. ^ טיילר-לואיס, עמ' 234
  10. ^ טיילר-לואיס, עמ' 237
  11. ^ טיילר-לואיס, עמ' 240