ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/הסנהדרין של פריז

מושב הסנהדרין של פריז. בראש האסיפה יושב הרב יוסף דוד זינצהיים

סידור שהודפס לשימוש חברי הסנהדרין

"הסנהדרין של פריז" היה כינויה של אסיפה של רבני היהודים בצרפת, אשר הוקמה ביוזמת נפוליאון בונפרטה במטרה להגביר את הפיקוח על היהודים בקיסרותו, אך גם לרכוש את אהדתם. הסנהדרין של פריז מימשה את רוח האמנציפציה ליהודים ואת רוח הריכוזיות שאפיינו את ממשל נפוליאון.

הסנהדרין הורכבה מנציגים שנטו למודרנה ולרפורמה ומנציגים שמרנים, והמתח בין אלו לאלו היה גדול. ראשי הסנהדרין היו כולם רבנים, אך היו בה גם בעלי מפתח מרכזיים שנמנו על חוגים ליברלים. נשיא הסנהדרין היה רבי יוסף דוד זינצהיים, בעל ה"יד דוד" על תלמוד בבלי. ההיערכויות להקמת הסנהדרין נמשכו כחצי שנה, אך ימי קיומה של הסנהדרין עצמה נמשכו כחודש וחצי בלבד: מ-9 בפברואר 1807, ועד 9 במרץ באותה השנה, עם התכנסות נוספת ואחרונה ב-25 במרץ. ב-6 באפריל הגישו חברי הסנהדרין דו"ח רשמי, שלאחריו הכריזו הנציבים הקיסריים על פירוק אסיפת הנכבדים. שנה לאחר מכן הוקמה הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת, כהמשך לאותה המגמה של הסנהדרין, והיא נועדה לרכז תחתיה את הפעילות היהודית הדתית בצרפת. מוסד זה קיים עד היום (נכון ל-2020).

הסנהדרין הייתה אקטיבית בפסיקותיה, והיא עסקה בכמה נושאים מהותיים, כמו חרם דרבנו גרשום, גירושין, נישואי תערובת ביהדות, אזרחות ואחווה מדינית-אזרחית, שמירת החוק, ריבית ועוד.

לסנהדרין היה מעמד גבוה ונחשב בתוך צרפת עצמה, אך ברוסיה, באיטליה, בפרוסיה ובלונדון היא ספגה ביקורות שליליות עד קשות מצד הכנסייה הקתולית והפרבוסלבית והממשלות השונות, חלקן לא ביקרו אותה כה קשות, אך לא הכירו בה. היא נתקלה בחשדנות גם בקרב העם היהודי, מצד החוגים השמרניים שחששו מנטייתה לרפורמה, כמו גם מצד המשכילים שבברלין שחששו לאיבוד ההגמוניה שלהם כמובילי הקִדמה בעם היהודי.

אסיפת הנכבדים

ב-1799, במהלך המצור על עכו, פרסם נפוליאון כרוז בו קרא ליהודי אסיה ואפריקה לתמוך בו ולסייע בכינונה של ירושלים מחדש. מאוחר יותר, בשנים הראשונות של המאה ה-19, שאף נפוליאון להפוך את שלטונו לריכוזי יותר. הסכם שחתם עם האפיפיור הכפיף למרות הקיסר את הכנסייה הקתולית בצרפת, והבאה בתור הייתה הדת היהודית, שבמסגרת האמנציפציה היה רצון לשלב את מאמיניה בין יתר האזרחים. ב-1806 נקרתה ההזדמנות. אנטישמים התלוננו על משלח ידם של יהודי אלזס: הלוואה בריבית קצוצה, והאשימו את הדת היהודית בכך שהיא מעודדת עושק נוכרים. הפולמוס הביא את נפוליאון לכנס בפריז את מנהיגי היהודים על מנת להטיל עליהם לגבש הלכה דתית שתאפשר להולכים בעקבותיה "לתאם את אמונתם עם חובותיהם כצרפתים". דבר זה היה נחוץ, לדעת נפוליאון, כדי להחיות את "רגשות המוסר האזרחי" בקרב היהודים, רגשות אשר "נטמטמו בעטיו של מצב ההשפלה שבו חיו זמן מרובה כל כך, ושאין בדעת הקיסר לקיים אותו או לחדשו".

הכינוס נערך ב-25 ביולי 1806. הנציגים היו בעיקר מאזורי דרום צרפת, בורדו ואלזס ולורן. בין המשתתפים היו: רבי דוד זינצהיים, הרב אברהם אנדרדה, רבי שלמה ליפמן, רבי חננאל ניפי, רבי יהושע בן ציון סגרה, רבי אברהם דה קולוניה, רבי מנחם עמנואל דייץ, רבי שמואל הילמן מוורמס, רבי שלמה זלמן טריר מפרנקפורט דמיין, רבי הירש קצנלבוגן, רבי אהרן ווירמש ממץ, בר יצחק בר ובנו מיכאל בר (גר'), הרב ברוך גוגנהיים רבה של ננסי, ואברהם פורטדו - מבכירי הז'ירונדינים ובן למשפחת אנוסים. רוב המתכנסים היו ליברליים ולא רבנים.

יום לפני כינוס האסיפה יצא העיתון הרשמי של הממשלה - "מונטיר" - במאמר ארוך אודות הבעיה היהודית תוך הגשה על ההתבדלות היהודית ועסקי הריבית, ובסיומו הציג את ההתכנסות כאירוע היסטורי שיקבע את מידת הכשירות של העם היהודי לקבלת שוויון זכויות.

המתח בין הנציגים שנטו למודרנה ולרפורמה לבין הנציגים השמרנים באסיפה היה גדול. עוד לפני תחילת הדיונים פרץ הוויכוח הראשון על רקע דתי, כאשר הבחירות לתפקידי יושב הראש והמזכירים נקבעו על פי הממשלה ליום השבת. השמרנים, בראשות בר יצחק בר ורי"ד זינצהיים, התנגדו בתוקף רב לקיום הבחירות ביום השבת, ואילו הליברליים בראשותו של פורטדו טענו כי זו הזדמנות להוכיח לקיסר שהיהדות ממושמעת לחוקי הממשלה. לבסוף הושגה פשרה לפיה הדתיים יכתבו את פתקי ההצבעה שלהם קודם השבת.

הישיבה הראשונה נפתחה על ידי זקן הנאספים הרב שלמה ליפמן מקולמר. בבחירות שנערכו לתפקיד יושב הראש של האסיפה, התמודד פורטדו, שנתמך על ידי המודרניים, מול בר יצחק בר, שנתמך על ידי השמרנים. פורטדו זכה בתפקיד ברוב של 62 מתוך 94 קולות.

הישיבה השנייה של אסיפת הנכבדים נערכה ב-29 ביולי, במהלכה הוצגו בפני המתכנסים 12 שאלות שהפנה נפוליאון ליהודים, כשעל כל אחת מהשאלות השמיע פורטדו הרצאה נרחבת. השאלות עסקו במגוון נושאים הקשורים ליחסים בין יהודים לשאינם-יהודים בצרפת:

• האם מותרת ליהודים הפוליגמיה?
• האם מותרים גירושים, והאם יש להם תוקף גם כשלא אושרו על ידי המדינה?
• מהי דעת ההלכה בנושא נישואי תערובת בין יהודים לנוצרים?
• האם יחס היהודים לצרפתים הוא יחס של אחווה? לדעת ההלכה, מה ההתנהגות הראויה כלפי הצרפתים הלא יהודים?
• האם היהודים רואים בצרפת מולדת שהם מחויבים לחוקיה ולהגנתה?
• מי בוחר ברבנים, מה מקור סמכותם ועד כמה גדולה שליטתם על חיי צאן מרעיתם?
• האם יש איסור על לקיחת ריבית מיהודים? מלא-יהודים? האם יש מקצועות האסורים ליהודים?

לעריכת התשובות הוקמה ועדה שהורכבה מארבעת הרבנים: רבי יוסף דוד זינצהיים, רבי אברהם אנדרדה, רבי יהושע בן ציון סגרה, ורבי אברהם ויטה דה קולונה. מלבדם היו גם בר יצחק בר (צר'), ולזר, וכן יושב ראש האסיפה והמזכירים. הוועדה הטילה את חיבור התשובות בפועל לרי"ד זינצהיים שסיים את העבודה בתוך ארבעה ימים בלבד. רבי ישמעאל הכהן ממודנה, שהוזמן לבוא לאסיפה אך לא הגיע מפאת זקנותו, שלח לאסיפה את תשובותיו ל-12 השאלות.

לאחר שהועברו תשובותיה של האסיפה אל הקיסר, הביע נציגו הרוזן לואי-מתייה מולה , באחת הישיבות הבאות את שביעות רצונו של הקיסר מהתשובות שסיפקה האסיפה, והודיע כי הקיסר, הדורש התחייבות לדבקות בעקרונות אלה, החליט להקים "סנהדרין גדולה" שאמורה להמיר את התשובות להחלטות ולהפוך אותן לבסיס מעמדם העתידי של היהודים. הסנהדרין המתוכננת הייתה אמורה להיות מעין החייאה של הסנהדרין בירושלים בתקופת בית המקדש השני, והיא תורכב על פי דפוס דומה: 71 חברים - שני שליש מהם רבנים ושליש שאינם רבנים.

על אסיפת הנכבדים, הוטל לבחור את חברי הסנהדרין, ולהודיע לקהילות היהודיות שהיו בשליטת הקיסרות הראשונה על זכאותן לשלוח צירים לסנהדרין (לא לכל הקהילות ניתנה הזכות לשלוח צירים - ראו להלן). האסיפה הייתה אמורה גם למנות ועדה בת תשעה חברים שתפקידה להכין את עבודת הסנהדרין ולתכנן תוכנית לארגון היהודים העתידי בצרפת ובאיטליה.

הסנהדרין

הזמנה וייסוד

ב-6 באוקטובר 1806 פרסמה האסיפה כרוז לכל הקהילות היהודיות באירופה, והזמינה אותם לשלוח צירים לסנהדרין, לכינוס שייערך ב-20 באוקטובר. הכרזה זו, שנכתבה בעברית, בצרפתית, בגרמנית ובאיטלקית, מדברת על חשיבותו של מוסד זה שקם לתחייה ועל גדולתו של המגן הקיסרי שלו. בעוד שפעולתו של נפוליאון עוררה אצל רבים מיהודי גרמניה את התקווה, שממשלותיהם תושפענה מכך ויוענקו גם להם זכויות אזרחיות, אחרים ראו בכך מעין תכסיס פוליטי. כאשר במלחמה נגד פרוסיה (1806-7) פלש הקיסר לפולין והיהודים סיפקו שירות נרחב לצבא שלו, הוא העיר וצחק, "הסנהדרין לפחות מועילה לי." דוד פרידלנדר וחבריו בברלין תיארו זאת כ"מחזה שהציע נפוליאון לפריסאים".

נראה כי לבד ממניעיו הפוליטיים, סבר נפוליאון שעל ידי הושבת סנהדרין עשויים היהודים לראות בו מעין משיח וגואל מודרני^{[דרוש מקור]}.

הרכב

פתיחת הסנהדרין התעכבה עד 9 בפברואר 1807. 71 חבריה כללו את הרבנים שישבו באסיפה, אליהם נוספו 29 רבנים נוספים ו-25 אחרים. חברי האסיפה באו בעיקר ממזרח צרפת (אלזס-לוריין) ומצפון איטליה, אך גם מדרום צרפת, פריז ואזור בורדו, כמו גם מאזורי הריין התיכון המקבילים כיום למדינות הריינלאנד-פפאלץ והסאר, אשר היו מסופחים באותה העת לצרפת.

שר הפנים מינה את ראשי הסנהדרין:

• רבי יוסף דוד זינצהיים, רבה של שטרסבורג - נשיא. ריד"ז היה פוסק הלכות נחשב ושמרן. בין השאר סירב להתיר גילוח הזקן בחול המועד לבאי האסיפה, מלבד אלו שנאלצו להיפגש עם אנשי הממשל.
• רבי יהושע בן ציון סגרה (1756-1809), רב וחבר העירייה בוורצ'לי שבאיטליה - אב בית דין.
• הרב אברהם דה קולוניה, רבה של מנטובה - "חכם".

פתיחה וישיבות הסנהדרין

הסנהדרין נפתחה בטקס דתי חגיגי שנערך בבית הכנסת, בתפילה עברית שכתב רי"ד זינצהיים. בעת הקראת התפילה החזיק רי"ד זינצהיים בידיו ספר תורה. לאחר מכן התכנסו החברים בבניין העירייה, באולם שהוכן במיוחד עבורם. לפי המנהג העתיק, הם התיישבו בחצי עיגול, בהתאם לגיל המשתתפים. המשתתפים לבשו בגדי שרד שחורים, עם כיפות משי וכובעי שלוש פינות. הישיבות היו פומביות, ומבקרים רבים נכחו במקום. לאחר נאומיהם של הנשיא, של ר"א דה קולונה ושל אברהם פורטדו, היא ננעלה. בישיבה השנייה שהתקיימה ב-12 בפברואר 1807, הגיעו שלושה צירים מהרפובליקה הבטאווית, שייצגו את "עדת ישורון". אחד הנציגים נשא נאום בעברית והאחרים בצרפתית, והם הביעו את תמיכתם בסנהדרין. משלחת נוספת הגיעה מפרנקפורט וייצגה קבוצה ליברלית בקהילה. אך לשתי משלחות אלה לא הותר להשתתף בדיוני הסנהדרין והן קבלו מעמד של משקיפות בלבד. כמו כן נקראו מכתבים מקהילות נוספות בצרפת, באיטליה, ובקונפדרציה של הריין.

רבי יוסף דוד זינצהיים נשיא הסנהדרין

הישיבות הבאות נערכו ב-16, 19, 23, 26 בפברואר, וה-2 במרץ, הסנהדרין הצביעה ללא דיון בעד התשובות שנתנה אסיפת הנכבדים, והכריזה עליהם כחוקים. התשובות נועדו להשביע את רצונו של הקיסר שכונה: "האיש המפליא לעשות, חונן ומטיב, חפץ חסד, העביר מעלינו חרפה". על כן נראו בעיני הדורות הבאים כמתרפסות. עם זאת עשו הצירים, רבים מהם יהודים אדוקים ביותר, מאמץ גדול שלא לפגוע בקודשי ההלכה. תפקיד הסנהדרין היה לתת לתשובות האסיפה משנה תוקף כתקנות דתיות מחייבות.

סגירת הסנהדרין

בישיבה השמינית, ב-9 במרץ, נעל רי"ד זינצהיים את הסנהדרין. חברי הסנהדרין התכנסו שוב ב-25 במרץ, הכינו דו"ח רשמי והגישו אותו ב-6 באפריל 1807; אז הכריזו הנציבים הקיסריים על פירוק אסיפת הנכבדים.

פסיקות

פעילות הסנהדרין הייתה אקטיבית, והיא כללה פסיקות רבות ומשמעותיות:

• חרם דרבנו גרשום - הסנהדרין אישרה מחדש את חרם דרבנו גרשום האוסר ריבוי נשים.
• גירושין - הסנהדרין אסרה על מתן גט ללא אישור הממשלה ונימקה זאת בכך שהתורה דורשת שאחר הגט ייכרת כל קשר בין האיש לאישה, לרבות קשר על פי חוק המדינה.
• נישואי תערובת - את הוויכוחים הסוערים ביותר גרמה השאלה אודות נישואי תערובת, הרבנים עמדו על כך שבין נוצרים ליהודים "מן הנמנע שיהיו קידושין תופסים בהם כדת משה", אך פסקו כי על כל המתחתנים בנישואי תערובת לא יוטל עונש חרם.
• אחווה אזרחית-מדינית - לגבי האחווה לבני המדינה פסקה הסנהדרין כי על בני ישראל "מצווה להם מן התורה לאהוב ולעזור את יושבי ארצותם ולהתנהג עמם בכל עניין מדיני ומוסרי כמו עם בני אמונתנו", ואף קבעה כי התורה לא הבדילה בין יהודים לנוכרים "שומרי שבע מצוות בני נוח" בחובה להתנהג עמם במוסריות. הסנהדרין גם קבעה כי אין כל מניעה שיהודי יעסוק בעבודת אדמה, באומנויות ובמקצועות החופשיים, והתורה היללה את יגיעת הכפיים.
• שמירת חוקי המדינה - הסנהדרין חייבה את התושבים היהודים לשמור את חוקי המדינה, ללחום את מלחמתה ואף פטרה את החיילים מקיום המצוות במידה ואלה מונעים מהם את מילוי תפקידם.
• ריבית - אף בעניין הריבית, אחר שהסנהדרין הסבירה כי התורה הרשתה ליטול ריבית מנוכרים רק משום שגם אלו נהגו ליטול ריבית מישראל, בכל אופן הגדילה עשות ואסרה בזמן הזה על כל אבחנה בין יהודי לנוכרי לעניין נטילת ריבית.

הסנהדרין חילקה את מצוות היהדות לשני סוגים: מצוות אמוניות ומצוות נימוסיות. במונח נימוס התכוונו ליחסים שבין אדם לחברו ובין אדם מישראל לקהל.

תשובות הסנהדרין פורסמו בכמה שפות ונפוצו מאוד. כמה מההתנסחויות בצרפתית היו דו משמעיות בכוונה תחילה.

תגובות וביקורת

האירוע נחשב בעיני הצרפתים ואף הפיקו מדליה מיוחדת ובה נראה נפוליאון מעניק את לוחות הברית לרב יהודי.

הראשון שיצא נגד הסנהדרין, היה הצאר אלכסנדר הראשון, הוא גינה בתוקף את החופש ליהודים וגם ביקש מהכנסייה האורתודוקסית לצאת במחאה חריפה נגד התוכנית של נפוליאון, ולהכריז עליו כ"אנטיכריסט ואויב הא-ל". הסינוד הקדוש של מוסקבה הכריז: "הקיסר הצרפתי מימן מהונו את התכנסותה של האסיפה היהודית כדי להרוס את יסודות הכנסיות של הנצרות, ויש לו תוכניות להקמת סנהדרין חדשה, זהו אותו בית משפט שפעם העז לדון את האדון ישוע לצלב". גם אוסטריה והכנסייה הפרוטסטנטית בפרוסיה גינו בתוקף את הסנהדרין, התגובות באיטליה היו ארסיות פחות אך עדיין נותרו שליליות. תגובתה של לונדון הייתה גם היא חד משמעית: "אנו דוחים את תוקפה של אסיפה כזו". והכנסייה הקתולית בצרפת שהתנגדה להכרת היהדות כלאום, התנגדה אף היא לקיום הסנהדרין.

בהסכמת רבי דוד זינצהיים לספרו של רבי יעקב שמשון שבתי סיניגאליה "מתת א-להים" על מסכת מגילה, שניתנה בחודש שבט ה'תקע"ב, הוא כתב: ”אמנם התנאי קודם למעשה שלא יראה ולא ימצא בו שום דבר נגד העמים ... וגם לא ימצא דבר נגד הסכמת הסנהדרין הגדולה אשר נאספו פה פאריס”.

הקונסיסטוריות

ב-1808, בהמשך לאותה מגמה שהתחיל בה נפוליאון, הוקמו הקונסיסטוריות, ההתאגדויות המחוזיות של היהודים ובראש הדת היהודית בצרפת הועמד רב ראשי. על אף ניסיונות היהודים לרצות את נפוליאון יצאה ב-17 במרץ של אותה שנה, מבלי אישורה של מועצת הממלכה, הפקודה המחפירה (Décret infâme), שהטילה הגבלות קשות על חופש העיסוק וההתיישבות של היהודים. אומנם בסופו של דבר היא החזיקה מעמד רק עשר שנים וחלה רק לגבי האשכנזים באלזס.

גלריה

• 
  רבי אברהם דה קולוניה מראשי הסנהדרין
• 
  אברהם פורטדו יושב ראש הסנהדרין
• 
  יצחק רודריגז-אנריקס (צר') מזכיר הסנהדרין
• 
  רבי מנחם עמנואל דייץ חבר הסנהדרין והרב הראשי בצרפת
• 
  רבי רבי יעקב מאיר רבה של שטרסבורג וחבר הסנהדרין
• 
  בר יצחק בר, מראשי הסנהדרין
• 
  הרב ברוך גוגנהיים, רבה של ננסי וחבר הסנהדרין
• 
  מדליה שהונפקה לכבוד כינוס הסנהדרין, מצד אחד דיוקנו של נפוליאון, ועל הצד השני איור של נפוליאון מעניק את לוחות הברית לרב יהודי
• הסנהדרין בפריז - ציור מאוסף הקהילה היהודית בברלין
  הסנהדרין בפריז - ציור מאוסף הקהילה היהודית בברלין
• 
  הסנהדרין של פריז – ציור משנת 1867 מאת אדוארד מויס

ראו גם

• אמנציפציה ליהודים
• ועידת הרבנים בקאסל
• רשימת חברי הסנהדרין של פריז (אלו שיש עליהם ערך באנציקלופדיה היהודית)

לקריאה נוספת

• צבי היינריך גרץ, דברי ימי ישראל, כרך ששי, הוצאת יזרעאל (תרגום: א. בן אורי), תל אביב תשי"ט, עמ' 190.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/הסנהדרין של פריז בוויקישיתוף

• יעקב צור, סנהדרין גדולה של נפוליאון קיסר, מעריב, 26 בספטמבר 1965
• תקנות הסנהדרין, פריז תקע"ב באתר היברובוקס
• מוטי בנמלך, הסנהדרין של נפוליאון, באתר סגולה, מגזין להיסטוריה
• דור סער-מן, מעכו עד אלזס: כך המציא נפוליאון את הרבנות הראשית, 12.07.2018.
• רשימת חברי אסיפת הנכבדים, באתר איגוד הגנאולוגיה היהודי.
• חברי הסנהדרין הגדולה, באתר איגוד הגנאולוגיה היהודי.

הערות שוליים

קטגוריה:מוסדות יהודיים קטגוריה:יהדות צרפת קטגוריה:צרפת: היסטוריה קטגוריה:צרפת: חוק ומשפט קטגוריה:ועידות יהודיות בנושאים דתיים קטגוריה:נפוליאון *