ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/נשים באדום/ערך נבחר/אוסף
אוסף הערכים הנבחרים של נשים באדום
לעריכת הציטוטים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
ועידת סנקה פולס הייתה הכינוס ראשון שעסק בזכויות נשים ועיקר הדוברות והמשתתפות היו נשים, ונחשב ל"יריית הפתיחה" של התנועה הפמיניסטית. בפרסומי הכנס נכתב שזוהי "ועידה למטרתה דיון במצב החברתי, האזרחי והדתי ובזכויות של נשים". הוועידה נערכה בסנקה פולס, ניו יורק, במהלך יומיים, 19-20 ביולי, 1848.
נשים קווייקריות מקומיות ארגנו את כינוס בשיתוף עם הפעילות נגד העבדות, אליזבת קיידי סטנטון ולוקרישיה מוט, קווייקרית שהיתה מפורסמת ביכולות הרטוריות שלה בתקופה בה נשים, לעתים קרובות, לא הורשו לדבר בפומבי. הצהרת ההמלצות מהכנס הפכה להיות "המחולל החשוב ביותר בהפצת חדשות על התנועה לזכויות האישה ברחבי ארצות הברית החל משנת 1848, ובשנים שלאחר מכן". בוועידת זכויות הנשים הארצית ב-1851, נושא זכות ההצבעה לנשים הפך להיות הנושא המרכזי במאבק של תנועת הנשים בארצות הברית. הוועידות היו לאירועים שנתיים עד פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב 1861.
.jpg)
באוקטובר 1975, יצאו נשות איסלנד לשביתה כללית במחאה נגד פערי שכר ואפליה. ביום השביתה, 90% מהנשים במדינה הדירו רגליהן ממקומות עבודתן, ואף מיאנו לעסוק בעבודות הקשורות לבית או לילדים. כתוצאה, ענפים שלמים במשק הושבתו, ואחרים חוו האטה, וגברים נאלצו להביא את ילדיהם איתם לעבודה. ב-1975, נשים עובדות באיסלנד הרוויחו בממוצע פחות מ-60% מגברים, ולנשים רבות לא התאפשר כלל לצאת לעבודה כי הוטלה עליהן האחריות לבית וגידול ילדים. לאחר השביתה, ב-1976, עבר באיסלנד לראשונה חוק שוויון זכויות.
חתונת מונסון הוא סרט משנת 2001 בבימויה של מירה נאיר, אשר עוסק בחתונתה בשידוך של אריטי, בת למשפחה פנג'אבית מסורתית מדלהי. הסרט זכה להצלחה בינלאומית, וזכה בפרס אריה הזהב, וכן היה מועמד לפרס גלובוס הזהב. מחזמר המבוסס על הסרט עלה לבמה בברודוויי באפריל 2014. זהו הסרט ההודי המצליח ביותר בזירה הבינלאומית.
ערפילי אבלון הוא רומן משנת 1983 מאת מריון זימר בראדלי, שבו היא מספרת את אגדות המלך ארתור מנקודת המבט של הדמויות הנשיות. הספר עוקב אחר מורגיין (הידועה גם בשם מורגן לה פיי בעבודות אחרות), כוהנת-דרואידית הנלחמת להציל את התרבות הקלטית המטריארכלית שלה, בארץ שבה הנצרות הפטריארכלית מאיימת להרוס את דרך החיים הפגנית. הסיפור האפי מתאר את חייהן של גווניפאר, ויויאן, מורגייז, איגריין ונשים אחרות, שהן לעתים קרובות זוכות רק לתפקידים בשוליים של הסיפורים על המלך ארתור. כאן, המלך ארתור ואבירי השולחן העגול הם שחקנים משניים ולא הדמויות הראשיות.
"ערפילי אבלון" עומד בניגוד לרוב הסיפורים על המלך ארתור, אשר באופן עקבי מתארים את מורגן לה פיי כדמות מרוחקת, מכשפה רעה וחד-ממדית, ללא הסבר או עם הסבר מוגבל לאנטגוניזם שלה כלפי השולחן העגול. בספר זה, מורגיין מוצגת בתור אישה עם יכולות ייחודיות ואחריות גדולה, בתקופה של תהפוכות פוליטיות ורוחניות עצומות, אשר נקראת להגן על המורשת הפגנית המטריארכלית המקומית, נגד כל הסיכויים. "ערפילי אבלון" עומד בתור קו פרשת המים בפרשנות הפמיניסטית למיתולוגיה אנדרוצנטרית, שממרכז חוויות של נשים בזמנים של שינוי ומעברי כוחות מגדריים. האלמנטים הטיפוסיים במיתולוגיה הארתוריאנית, כגון קרבות, משימות אביריות, תככים פוליטיים בשלטונו של ארתור הם משניים בחייהן של הנשים.
הספר היה לרב-מכר מיד עם פרסומו, ונשאר פופולרי היום. מאוחר יותר, בראדלי ודיאנה ל. פאקסון הרחיבו את הספר לסדרת אבלון.
המרכז לסיוע משפטי על שם סילביה ריברה (The Sylvia Rivera Law Project או SRLP) הוא ארגון המבוסס בניו יורק ומציע שירותים משפטיים לאנשים טרנסג'נדרים, אינטרסקס, ובעלי זהויות מגדריות לא-בינאריות. הארגון הוקם ב-2002 על ידי דין ספייד, פרופסור למשפטים ופעיל טרנסג'נדר, ונקרא על שם הפעילה הטרנסג'נדרית סילביה ריברה, הידועה עבור חלקה במהומות סטונוול ב-1969, ואשר נפטרה בשנה שהמרכז נוסד.
סטון בוץ' בלוז הוא רומן שנכתב על ידי הפעילה הטרנסג'נדר לזלי פיינברג. הספר מספר את סיפורה של ג'ס גולדברג, בוץ' שחוקרת את זהותה המגדרית והשתייכותה לקהילה הלסבית, בין היתר דרך מעבר מגדרי. הסיפור מתרחש בשנות הששים, לפני מהומות סטונוול והולדת התנועה לזכויות הלהט"ב המודרנית. זהו הספר הראשון שתורגם לעברית שעוסק בנושא מעבר מגדרי FtM (מנקבה לזכר).
שילה נה גיג הן דמויות מפוסלות של נשים ערומות עם פות מודגש, ובדרך כלל פעור. הן סוג של גרוטסקה אדריכלית שמצויה על פני כנסיות, ארמונות, ומבנים אחרים, במיוחד באירלנד ובבריטניה. אחת הדוגמאות הטובות ביותר ניתן למצוא במגדל העגול בראטו, במחוז קרי, אירלנד. עוד דוגמה ידועה מצויה בקילפק שבאנגליה.
באירלנד יש את המספר הגדול ביותר גילופי שילה נה גיג - 101, כאשר באנגליה שרדו 45.
המטרה וההיסטוריה של השילה נה גיג אינן ידועות - השערה מובילה אחת היא שהם כמו גרגוילים וגרוטסקות אחרות האופייניות לכנסיות, שנועדו לשמר מפני רוחות רעות. תאוריות אחרות כוללות שהן דמויות פגניות שמצאו דרכן לתוך האדריכלות והתרבות הנוצרית המקומית, שהן אלות פריון, או אזהרה מפני תאווה מינית של נשים.
סיפורה של בסי סמית ("Bessie") הוא סרט טלוויזיה מבית היוצר של HBO מ-2015, המספר את סיפור חייה של אגדת הבלוז בסי סמית, החל מתחילת דרכה כשנאבקה לייצר לעצמה שם כמופיעה ועד שהפכה ל"קיסרית הבלוז". הסרט הוא בבימויה של די ריס, עם תסריט מאת ריס, כריסטופר קליבלנד ובטינה ג'ילואה. קווין לטיפה המככבת בתפקיד הראשי גם תפקדה כמפיקה בפועל. בתפקידי משנה שיחקו מייקל קנת' ויליאמס בתור בעלה הראשון של סמית, ג'ק ג'י, מוניק בתור מא רייני, וקנדי אלכסנדר בתור ויולה, אחותה של סמית. בכורת הסרט התקיימה ב-16 במאי 2015.
הסרט זכה בעיקר לביקורות חיוביות מהמבקרים, וגרף ארבעה פרסי אמי, כולל לסרט המצטיין.
מניפסט החלאה (SCUM Manifesto) הוא מניפסט פמיניסטי רדיקלי מאת ואלרי סולאנס, שפורסם ב-1967. בספר, סולאנס טוענת שגברים הרסו את העולם, ושעכשיו על הנשים לתקן אותו. כדי להשיג מטרה זו, היא מציעה להקים את הארגון SCUM, ששם לו למטרה להפיל את החברה הפטריארכלית ולבטל את המין הגברי. מניפסט החלאה נחשב לרוב כסאטירי, אך מבוסס טיעונים פילוסופיים וחברתיים לגיטימיים. הוא יצא לפחות ב-10 מהדורות באנגלית, ותורגם ללא פחות מ-13 שפות.
המונח "SCUM" (חלאות) הופיע על עמוד השער של המהדורה הראשונה בצורה של ראשי תיבות, "S.C.U.M", ונאמר שפירושם "האגודה למען חיתוך גברים" ("Society for Cutting Up Men"). סולאנס התנגדה לפרשנות זו, והתעקשה כי אין אלו ראשי תיבות, למרות שהם הופיעו כך גם במודעה שהיא כתבה על הספר לווילג' וויס ב-1967. סולאנס קיימה סדרת מפגשי גיוס ל-SCUM בצ'לסי הוטל שם התגוררה, אבל עשור לאחר מכך אמרה שהארגון היה "רק טכניקה ספרותית", ושהוא מעולם לא התקיים באמת.
המניפסט לא היה מוכר מאוד, עד שסולאנס ניסתה להרוג את אנדי וורהול ב-1968. אירוע זה הביא את תשומת לב הציבור גם למניפסט וגם לסולאנס עצמה. בעוד מספר פמיניסטיות, כגון פלורנס קנדי וטי-גרייס אטקינסון, הגנו על סולאנס והחשיבו את המניפסט לביקורת לגיטימית על הסדר הפטריארכלי, אחרות, דוגמת בטי פרידן, חשבו שדעותיה של סולאנס קיצוניות מדי ומייצרות קיטוב. למרות שמניעיה של סולאנס בירי של וורהול נותרו לא ברורים, המניפסט עדיין נקשר לעתים קרובות עם האירוע הזה.
קגני ולייסי ("Cagney & Lacey") היא סדרת טלוויזיה אמריקאית ששודרה ברשת CBS במשך שבע עונות, בין השנים 1982 ל-1988. בדרמה המשטרתית כיכבו בתור צמד בלשיות טיין דיילי ושרון גלס. דיילי גילמה את תפקיד מרי בת לייסי, אשת משפחה ואם עובדת, בעוד דמותה של גלס, כריסטין קגני, היא רווקה ואשת קריירה. במהלך שש שנים ברציפות, אחת משתי השחקניות זכתה בפרס אמי לשחקנית הראשית הטובה ביותר בסדרת דרמה (ארבע זכיות של דיילי ושתיים של גלס), רצף ייחודי בהיסטוריה בכל קטגוריה עיקרית של הפרס. בנוסף, הסדרה זכתה בשני פרסי אמי לסדרת הדרמה הטובה ביותר, וכן בשניים עבור בימוי. גלס גם זכתה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בסדרת דרמה.
האישי הוא הפוליטי, או "הפרטי הוא פוליטי", הוא טיעון פוליטי שהפך למטבע לשון נפוצה. האישי הוא הפוליטי מדגיש את ההשפעה של מבנים חברתיים והפוליטיים על הניסיון האישי. מצבים שנחשבו כ"מצבים אישים" למשל יחסים בין בני זוג, או ההחלטה אם ללדת או להפיל, מושפעים ונקבעים על בסיס נורמות פוליטיות וחברתיות. נושאים שנחשבו כ"פרטיים" ולכן לא מתאימים לדיון בעולם הציבורי, כמו אלימות במשפחה, אמצעי מניעה, אונס וכדומה – הם נושאים שהתנועה הפמיניסטית דורשת שיתקיים בגינם דיון ציבורי והכרעות בתחום הפוליטי.
הטיעון האישי הוא הפוליטי שולל את התפיסה הפילוסופית המודרנית של הפרדה בין הספרה הפרטית לציבורית. הבסיס התאורטי להפרדה המודרנית בין פרטי לציבורי הונח על ידי הפילוסוף ג'ון לוק, שטען שקיימים שני סוגים שונים של צרכים אנושיים, המתמלאים באמצעות שני מוסדות שונים ונפרדים: המשפחה והמדינה: הצורך האינטימי, הרגשי והמיני, מנגנונים של עזרה ותמיכה מתמלאים על ידי המשפחה. אלו הם צרכים טבעיים. ואילו הצורך בסדר חברתי, מניעת קונפליקטים ופתרון בעיות מתמלאים על ידי המדינה.
ונוס השחורה ("Vénus Noire") הוא סרט דרמה צרפתי משנת 2009 בבימויו של עבד אל לטיף קשיש. הוא מבוסס על חייה של שרה בארטמן, אישה קויקואית אשר בתחילת המאה ה-19 הוצגה לראווה באירופה במופעי בידור, תחת השם "ונוס ההוטנטוטית". הסרט היה מועמד לפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-67 בוונציה, שם הוענק לו פרס שוויון ההזדמנויות.
שרה בארטמן (1789-1815), נחטפה בגיל 20 מאפריקה לאירופה, ומשום הצטברות גדולה של שומן בישבנה (סטאטופיגיה), היא הוצגה לראווה במופעי פריק שואו בבריטניה ובצרפת תחת שם הבמה "ונוס ההוטנטוטית". המושג 'ונוס' מתייחס לאלת האהבה מהמיתולוגיה הרומית, והמושג 'הוטנטוטים' הוא כינוי, שכיום נחשב לגנאי, לבני שבט הקויקוי ממנו נחטפה. לאחר מותה ממחלה, בותרה גופתה על ידי חוקרי טבע, וחלקי גופתה הוצגו לראווה במוזיאון האדם בפריז עד שנת 1974. במשך ששה עשורים, פעילים לזכויות אדם דרשו להשיב את שאריות גופתה למולדתה, ובשנת 2002 צרפת נעתרה לבסוף לדרישה, ושאריותיה הוחזרו לדרום אפריקה ונקברו בה.
מזכירת המדינה (Madam Secretary) היא סדרת דרמה אמריקאית מ-2014, בהפקתה של ברברה הול ובכיכובם של טיאה ליאוני וטים דיילי. ליאוני מגלמת את אליזבת מקורד, אנליסטית לשעבר ב-CIA שעובדת כמרצה באוניברסיטה, ונהיית מזכירת המדינה לאחר מותו של קודמה בנסיבות חשודות. גם בעלה, הפרופסור הנרי מקורד עבד איתה ב-CIA שנים קודם לכן, יחד עם הנשיא שהיה אז ראש הארגון, ואף הוא נסחף חזרה לתוך החיים הפוליטיים. הסדרה מתמקדת בו זמנית בחיי המשפחה של השניים ושלושת ילדיהם, וכן בסוגיות דיפלומטיות ופוליטיות בינלאומיות וכאלה שמתרחשות בין היכלי הממשל האמריקאי.
בתפקידי משנה משחקים ביבי ניווירת' בתור ראשת הסגל של אליזבת מקורד, וקית' קאראדין בתפקיד נשיא ארצות הברית.
איום הלוונדר (Lavender Menace) הייתה קבוצה בלתי פורמלית של פמיניסטיות רדיקליות לסביות, שנוצרה במחאה נגד ההדרה של לסביות וסוגיות לסביות מהתנועה הפמיניסטית בקונגרס השני לאיחוד נשים בניו יורק ב-1 במאי 1970. חברות הקבוצה היו נשים שהיו חברות בארגון הנשים הלאומי (NOW) מצד אחד, ובחזית לשחרור להט"ב (GLF) מצד שני, ורצו לשמר את האינטרסים של שתי הזהויות האקטיביסטות. בין חברות הקבוצה היו קרלה ג'יי, מרתה שלי, ריטה מיי בראון, לואיס הארט, ברברה לאב, אלן שומסקי, ומיקלה גריפו.
נני (באנגלית: The Nanny) היא סדרת קומדיה אמריקאית מרשת CBS, ששודרה בין השנים 1993 ל-1999, בכיכובה של פראן דרשר בתפקיד נני פראן פיין, יהודיה עממית מקווינס, שמוצאת את עצמה האומנת של שלושה ילדים של אלמן בריטי עשיר במנהטן.
התוכנית נהגתה על ידי דרשר ובעלה פיטר מארק ג'ייקובסון, אשר שאבו השראה מחייה האישיים של דרשר אשר גדלה בקווינס, ודמויות ושמות רבים בתוכנית היו מבוססים על מכריה וקרובי משפחתה. התוכנית זכתה בפרס רוז ד'אור וכן בפרס אמי, מתוך 12 מועמדויות, ודרשר עצמה הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב ופרס אמי עבור בתור שחקנית ראשית בסדרה. הסדרה הייתה לבסיס של מספר תוכניות בינלאומיות באותו קונספט.
וג'דה (בערבית: وجدة) הוא סרט דרמה סעודי-גרמני משנת 2012 שנכתב ובוים בידי הייפא אל-מנסור. וג'דה הוא הסרט באורך מלא הראשון שצולם כולו בערב הסעודית, והראשון שבויים בידי אישה סעודית.
וג'דה היא ילדה סעודית בת 11, החולמת לקנות לעצמה זוג אופניים ולהתחרות בחברה עבדאללה, אך רכיבה על אופניים אינה מקובלת בקרב בנות ונשים באזור, ואמה של וג'דה מסרבת לקנות אותם עבורה. וג'דה מנסה להרוויח את הכסף בעצמה במכירת צמידים שהיא מכינה, בשליחויות ובמכירת קלטות, פעילויות שלא מקובלות על מנהלת בית הספר הנוקשה. אמה של וג'דה מתמודדת בינתיים עם תנאי עבודה קשים, ועם העובדה שבעלה מחפש לו אישה שנייה, משהיא לא יכולה ללדת לו עוד ילדים. וג'דה משתתפת בתחרות קוראן בתקווה לזכות בפרס הראשון של 1,000 ריאל, כדי שתוכל לקנות את האופניים הירוקים העולים 800 ריאל. מאמציה של וג'דה מרשימים את מורותיה, אך כשהיא זוכה בתחרות, היא מכריזה שבכוונתה לקנות בכסף אופניים להפתעת המנהלת, שמחליטה לתרום את הכסף בשמה של וג'דה לטובת המאבק הפלסטיני.
כשווג'דה שבה מהתחרות לביתה היא מגלה שאביה נישא לאישה שנייה, ושאמה קנתה לה את האופניים הירוקים. למחרת, וג'דה מנצחת את עבדאללה במרוץ אופניים.
לילה אלקורן - (Leelah Alcorn; 15 בנובמבר 1997 - 28 בדצמבר 2014), הייתה נערה טרנסג'נדרית שגדלה בבית נוצרי שמרני באוהיו. בגיל 14 היא יצאה מהארון בפני הוריה קרלה ודאג אלקורן, שסירבו לקבל את זהותה המגדרית כאישה. כשמלאו לה 16 הם סירבו לבקשתה להתחיל טיפול שינוי מגדרי, במקום זאת הם שלחו אותה לטיפול המרה מבוסס נצרות, מתוך כוונה שהיא תקבל את המגדר שיוחס לה בלידתה. אחרי שהיא חשפה את משיכתה לגברים בפני כיתתה, הוריה הוציאו אותה מבית הספר ושללו ממנה את האפשרות להיכנס לרשתות חברתיות, שם הייתה מחפשת תמיכה, והייתה כותבת על הדיכאון והייאוש הגוברים.
בבוקר המוקדם ב-28 בדצמבר המשטרה יידעה גורמי חדשות שהיא נפגעה בכביש 71 על ידי משאית בשעות הקטנות,ומתה במקום. לפני מותה, אלקורן תיזמנה שמכתב ההתאבדות שלה יפורסם ברשת החברתית טמבלר ב17:30. במכתב, היא ציינה את כוונתה לסיים את חייה, ואת הסיבות לכך, שעיקרם חוסר הקבלה של הוריה ושל הסביבה.
בתוך 48 שעות מפרסום מכתב ההתאבדות היו לו כמעט 100,000 צפיות ועד לבוקר של 31 בדצמבר הוא שותף 200,000 פעמים. מכתב ההתאבדות נמחק מאוחר יותר כשהוריה של אלקורן ביקשו, והגישה לבלוג נחסמה לציבור. עם זאת, הסיפור המשיך לככב ברשתות החברתיות, וסיפורה נהיה סמל למאבק הטרנסג'נדרי להכרה ולזכויות.
פרח המדבר ("Desert Flower") הוא סרט ביוגרפי גרמני משנת 2009, בבימויה של שרי הורמן. הסרט מספר את סיפורה של ואריס דירי, פליטה מסומליה שהפכה לדוגמנית צמרת באנגליה, ופעילה נגד השחתת איבר המין הנשי. הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של דירי, ומככבות בו ליה קבדה וסאלי הוקינס.
משגל הוא ספר משנת 1987 מאת אנדריאה דבורקין, בו דבורקין מציעה ניתוח פמיניסטי רדיקלי ליחסי מין בספרות ובחברה. דבורקין חוקרת את התפישות של גברים ושל נשים לגבי משגל, ומשתמשת בטקסטים קלאסיים כדי לתת פתח לרעיונות אליהם לא התכוונו הסופרים. כשהיא בוחנת עבודות מאת טולסטוי, פלובר, בשביס-זינגר, ואחרים, היא מביאה אותן כדוגמאות, ולא כמקורות, ומסיקה שבחברה הדוגלת בעליונות גברית, יחסי מין בין גברים לנשים מהווים גורם מרכזי לכפיפותן של נשים לגברים.
אברלי (באנגלית: Everly) הוא סרט פעולה אמריקאי משנת 2014 בבימויו של ג'ו לינץ' ובכיכובה של סלמה הייק. הסרט יצא לראשונה באמצעות iTunes ב-23 בינואר 2015, ויצא להקרנות מוגבלות בקולנוע בפברואר 2015.
בסרט, אברלי (סלמה הייק), היא אישה שמוחזקת בכפייה למטרות זנות על ידי ראש ארגון פשע מאורגן אכזרי, טאיקו (הירויוקי ואטאנבי). כשטאיקו מגלה שאברלי יצרה קשר עם המשטרה ומשתפת עמם פעולה נגדו, הוא שולח את אנשיו להרוג אותה - אך היא מצליחה להוציא אקדח מוסתר, והורגת את המתנקשים. וכך מתחיל משחק סדיסטי של טאיקו, שצופה בה כל העת, כאשר סדרה של מתנקשים, סדיסטים, חברות, ומשטרה מגיעים ונתקלים בעימותים אלימים, אותם אברלי שורדת כדי לחזור אל בתה ולבנות איתה חיים חדשים.
פמיניזם זה לכולם: פוליטיקה מכל הלב (באנגלית: Feminism Is for Everybody: Passionate Politics) הוא ספר תאוריה פמיניסטית מאת הפמיניסטית-השחורה בל הוקס.
הספר מתאר את המאבקים והאתגרים העומדים בפני התנועה הפמיניסטית. הוא גם מציב תמיכה בהשתתפותם של גברים בתנועה, בטענה שאם המטרה של הפמיניזם הוא לקיים עולם חופשי מסקסיזם, הדבר אפשרי רק אם גם נשים וגם גברים יאמינו בכך ויילחמו עבור זה.
הוקס מתארת את החברה הפטריארכלית כמבוססת היררכיות - כוחם של גברים על נשים, של מנהלים על כפיפיהם, ושל הורה על ילדו, וטוענת שמערכות יחסים שנבנות על "הקרקע העקומה" הזו נועדים לכישלון. כדי להגיע למקום של שינוי חברתי-מערכתי, היא כותבת, על כולנו ללמוד דפוסי חשיבה לא-סקסיסטיים, ולשם כך צריך להשקיע בחינוך מגדרי גם לבנים וגם לבנות. באופן הזה יוכלו הילדים לפתח חשיבה אנטי-סקסיסטית, ולרבות הימים, לייצר חברה בה גברים ונשים הם שווים בפועל, ותהיה להם האפשרות לבנות יחסים כנים, מלאים, ומחויבים שלא עוותו על ידי אי-השוויון המובנה בפטריארכיה.
בורג הוא סרט ישראלי משנת 2014 בבימויה של שירה גפן, ובכיכובן של שרה אדלר וסמירה סרייה. הסרט עוקב אחרי סיפורן של אמנית ישראלית (מיכל) ופועלת פלסטינית שעובדת במפעל רהיטים (נאדין), אשר בסדרת סצנות סוריאליסטיות, מתחילות להתחלף בזהויותיהן ובחייהן, משני צידיו של מחסום.
הסרט הוקרן במגוון פסטיבלים, כולל פסטיבל קאן, ופסטיבל הקולנוע ירושלים. הוא גם הוקרן בערב הפתיחה של AICE פסטיבל סרטי ישראל במלבורן, אוסטרליה, ובפסטיבל סרטי נשים בהודו. בביקורת בהוליווד ריפורטר, המבקרת קלרנס צואי כתבה שהסרט מלא "הומור שחור" ושהוא משתמש ב"קטעים סוריאליסטיים כדי לדבר על נושאים שהם קשים במציאות". וגם, "מה שגפן מנסה להעביר הוא איך המראה של אדם הוא רק חזית", וסיימה במסקנה שהסרט מציג "מחשבה משעשעת ומהורהרת על המגבלות המוטלות על נשים, או אולי פשוט על כולם, גם.
סופרג'יסטיות הוא סרט דרמה היסטורי בריטי משנת 2015. הסרט עוסק במאבק של נשים לקבל את זכות הבחירה בבריטניה. הסרט בוים על ידי (שרה גברון) ונכתב על ידי (אבי מורגן). מככבים בו קארי מאליגן, הלנה בונהם קרטר, ברנדן גליסון, אן-מארי דאף ומריל סטריפ. הסרט צולם בארמון וסטמינסטר, ובאישור חברי הפרלמנט. זהו הסרט הראשון לזכות במעמד זה. הסרט יצא לאקרנים בבריטניה ב-12 אוקטובר, 2015 על ידי חברת פאה והיה בהפצה מוגבלת בארצות הברית ב-23 באוקטובר 2015 על ידי חברת פוקוס.
הסרט מתרחש בשנת 1912, ומספר את סיפורה של מוד וואט (קארי מאליגן) בת ה-24 עובדת ככובסת. מוד נסחפת אט-אט לתוך המאבק עבור זכויות, ואף נעצרת ושובתת רעב. דמותה הבדיונית פועלת במסגרת האירועים האמיתיים של המהומות הסופרג'יסטיות של התקופה, כולל מותן של פעילות, האכלה בכפייה, התעמרות בנשים בבית ובמקומות העבודה בשל פעילותן. הסרט מסתיים בסצנה שמראה את קבלת זכות ההצבעה עבור נשים באנגליה ב-1928.
אמהות רעות הוא סרט קומדיה אמריקאי משנת 2016. הסרט בוים ונכתב על ידי ג'ון לוקאס וסקוט מור. בסרט מככבים אנסמבל השחקנים הכולל את מילה קוניס, קריסטן בל, קתרין האן, ג'יי הרננדז, ג'דה פינקט סמית' וכריסטינה אפלגייט. הסרט מספר את סיפוריהן של שלוש אמהות במצבים שונים - אחד אם חד-הורית, אחד קרייריסטית, ואחת שנשארת בבית לטפל בילדים - כל אחת והאתגרים, ההצלחות, והכשלונות שלה.
צילומי הסרט החלו ב-11 בינואר 2016 בניו אורלינס. הסרט יצא בהקרנת בכורה ב-19 ביולי 2016 ב ניו יורק על ידי STX בידור. הסרט קיבל ביקורות מעורבות עד חיוביות, והרוויח יותר מ-179 מיליון דולר. זהו הסרט הראשון מחברת -STX בידור שחצה את רף ה100 מיליון דולר בהקרנות בארצות הברית.
Gulaab Gang היא דרמת פשע הודית משנת 2014, שבמרכזו מאבק של נשים נגד אלימות כלפי נשים, בבימויו של סומיק סן. בסרט מככבים מדהורי דיקסיט וג'והי צ'אולה. הסרט מבוסס באופן חלקי על קורות כנופיית גולאבי ומייסדתה, סמפט פל דווי.
חברות הכנופיה "גולאב" (הוורודה) הן אקטיביסטיות וויגי'לנטיות הפעילות בבונדלקהאנד אוטאר ובמאדיה פרדש. הנשים לובשות סארי ורוד, ונלחמות נגד תופעות אלימות ודכאניות שנשים סובלות מהן, כמו אלימות במשפחה, שיטת הנדוניה, אונס וחינוך. המנהיגה של הקבוצה, ראג'ו (מדהורי דיקסיט), מתעמתת עם פוליטיקאית ממולחת וערמומית, סומיטרה דווי (ג'והי צ'אולה), שנוהגת לנצל אנשים למטרותיה. הסרט מתמקד בראג'ו, המנהלת את כנופייתה בכפר מדהופור, שם היא מלמדת ילדות קטנות קרוא וכתוב, ואת הבוגרות כיצד להלחם. בנוסף לפעולות בשטח שהיא מובילה, ראג'ו מחליטה לרוץ בבחירות המקומיות נגד סומיטרה דווי, ולהדיח אותה מתפקידה. מכאן העלילה מתפתחת, כאשר סומיטרה מוכנה לעשות הכל כדי למנוע את הגשמת תכניותיה של ראג'ו.
4 נון בלונדס (באנגלית: Non Blondes 4) הייתה להקת רוק אמריקאית מסן פרנסיסקו, קליפורניה. הלהקה הוקמה בשנת 1989 על ידי הבסיסטית כריסטה הילהאוס, הגיטריסטית שונה הול, המתופפת ונדה דיי, והסולנית וגיטריסטית לינדה פרי. לפני שיצא האלבום הראשון שלהן, רוג'ר רוצ'ה החליף את הול ודון ריצ'רדסון החליפה את דיי בתופים. הם הגיעו למצעדי הפזמונים ב-1993 עם הסינגל "What's Up?", שהיה הלהיט הגדול היחיד של הלהקה. פרי עזבה את הלהקה בשנת 1994 כדי להתחיל קריירת סולו, והלהקה התפרקה זמן קצר לאחר מכן.
אפקט מטילדה הוא ההטיה הנפוצה בהכרה במחקר הנעשה על ידי מדעניות כאשר עבודתן לרוב מיוחסת לעמיתיהן הגברים. התופעה תוארה לראשונה ב-1993 על ידי היסטוריונית המדעים מרגרט ו. רוסיטר. האפקט נקרא על שם פעילת זכויות נשים ומתנגדת העבדות האמריקאית, מטילדה ג'וסלין גייג' (Matilda Joslyn Gage), אשר תיארה את התופעה לראשונה בסוף המאה ה-19. דוגמאות של נשים שהיו קורבן לאפקט: טרוטולה מסלרנו, רופאה איטלקית (המאה 18–19), כתבה ספרים אשר יוחסו למחברים גברים לאחר מותה והעוינות כלפי נשים אשר שימשו בתור מורות ומרפאות הובילה להתכחשות לעצם קיומה. מקרים מן המאה-20 המדגימים את אפקט מטילדה כוללים את נטי סטיבנס, מארי קירי (נכללה בפרס נובל לפיזיקה של 1903 רק לאחר התעקשותם של חבר הוועדה – המתמתיקאי השוודי מגנוס גוסטה מיטאג-לפלר (אנ') – ובעלה פייר קירי), ליזה מייטנר, מריאטה בלאו (אנ'), רוזלינד פרנקלין, וג'וסלין בל (אנ').
דיכאון קדם לידתי הוא דיכאון הפוקד נשים במהלך ההריון. למרות חשיבותו היחסית, אין ריבוי של מחקרים גדולים בנושא, בניגוד לצורות אחרות של דיכאון כגון דיכאון שלאחר לידה. כיום יש מגמת עלייה במודעות לדיכאון הזה, ועיסוק מוגבר במציאת דרכים חדשות לטיפול ומניעה של דיכאון קדם לידתי.
כ-20% מהנשים בהריון מדווחות על תסמיני דיכאון ובין 4%-7% מפתחות אפיזודה חמורה. ההשלכות כוללות, בין היתר לידה מוקדמת, משקל עוברי נמוך ופגיעה במערכת היחסים בין האם לילד בעתיד. נשים אשר חוו דיכאון בעבר נמצאות בסיכון גבוה יותר להתפרצות של דיכאון קדם לידתי. הסיכון הניכר לאם ולילד נותן משנה תוקף לחשיבות למציאת טיפול אפקטיבי.
ועידת סנקה פולס (Seneca Falls Convention), שהתרחשה ב-19 ביולי 1848 בסנקה פולס שבניו יורק, הייתה הכינוס ראשון שעסק בזכויות נשים ועיקר הדוברות והמשתתפות בו היו נשים. הוועידה - שנחשבת היסטורית ל"יריית הפתיחה" של תנועת זכויות הנשים בארצות הברית - כמעט ולא כללה דרישה לזכות הבחירה בין מטרותיה. אך בהתעקשות מיעוט קטן מבין המארגנות, הדרישה נכללה בהצהרת ההמלצות של הכנס. כנס זה הוביל לקיום כנסים שנתיים בנושאי זכויותיהן ומצבן החברתי של נשים, והנשים שעמדו בראשה - בעיקר אליזבת קיידי סטנטון ולוקרישיה מוט - הפכו למובילות בתנועה הסופרג'יסטית ולאייקונים היסטוריים המונצחות על שטרות כסף, בולים, פרסים ואותות, ופסלים ואנדרטאות.
שילה-נה-גיג הוא שיר שנכתב והולחן על ידי הזמרת והמוזיקאית האנגלייה פי ג'יי הארווי. השיר יצא כסינגל השני מתוך אלבום הבכורה שלה, "Dry", בפברואר 1992. זהו הסינגל האחרון שיצא מהאלבום, והיחידי שנכנס למצעד הפזמונים גם בבריטניה וגם בארצות הברית, שם הגיע למקום 9 במצעד הבילבורד האלטרנטיבי. כותרת השיר מתייחסת לפסלי שילה נה גיג: דמויות מפוסלות של נשים ערומות עם פות מודגש, שמצויות על פני מבנים שונים, במיוחד באירלנד ובבריטניה.
שפיכה נשית, הנקראת גם "השפרצה", מתייחסת אל שחרורו של נוזל (שונה מנוזל סיכוך הנרתיק) על ידי בלוטות סקין דרך וליד השופכה לפני האורגזמה או במהלכה. המקור המדויק של הנוזל ממשיך להיות נושא דיון בקרב רופאים. אף עצם קיום התופעה נחשב לעתים כנתון במחלוקת, למרות המספר הגבוה של נשים שמעידות על התופעה, ומחקרים שמעידים שלפחות 70% של נשים מפרישות כמות כלשהי של נוזל זה. חוויית ה"השפרצה" מיוחסת לאורגזמה אינטנסיבית במיוחד. נשים רבות מעידות כי הן חוות את החוויה הזו רק דרך אוננות.
ארגון נשים לאומי (NOW - National Organization for Women) הוא ארגון ללא מטרת רווח אמריקאי פמיניסטי שנוסד ב-1966. לארגון 550 סניפים ברחבי ארצות הברית. הוא הוקם בעקבות הכישלון הנציבות לשוויון זכויות בתעסוקה האמריקאית לאכוף את הסעיף השביעי בחוק זכויות האזרח (1964) העוסק במניעת אפליה בתחום התעסוקה על בסיס גזע, צבע, דת, מין או מוצא. בכנס הארצי השלישי של נציבות מעמד האישה נאסר על המשתתפות להציע לנציבות להשתמש בסמכות השיפוטית שלה על מנת למנוע אפליה על בסיס מיני בשוק העבודה. 28 פעילות פמיניסטיות שנכחו בכנס החליטו מיד על הקמת הארגון שיפעל לטובת זכויות נשים (אחר כך הצטרפו עוד, כך שמספר המקימות מנה 49), ביניהן: שירלי צ'יזהולם, פולי מארי, בטי פרידן, ואחרות. הארגון פועל במתכונת "grassroots", והוא ארגון הנשים הגדול בארצובת הברית, ויתכן שבעולם.
האישה הביונית (The Bionic Woman) היא סדרת פעולה אמריקאית בכיכובה של לינדזי וגנר, ששודרה בין השנים 1976 ו-1978. הדמות הראשית של הסדרה היא ג'יימי סאמרס, שמבצעת משימות בסיכון גבוה עבור ממשלת ארצות הברית בעזרת יכולות על-אנושית ביוניות (Bionics). הסדרה היא ספין-אוף לסדרה "האיש השווה מיליונים", שמספרת את עלילותיו של סטיב אוסטין, האיש הביוני.
המצעד למען חיי נשים (March for Women's Lives) הייתה הפגנה למען הזכות לבצע הפלות, נגישות לאמצעי מניעה וחינוך מיני לכל, שנערכה ב-25 באפריל 2004 בשדרה המרכזית של וושינגטון, המול, ארצות הברית. מארגנות המצעד העריכו שהשתתפו כ-1.15 מיליון מפגינים והכתירו אותו כ"המחאה הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. מקורות אחרים, העריכו שמספר המשתתפים בהפגנה היה נמוך יותר ונע בין 500,000 ל-800,000 אלף. במצעד נאמו כ-120 דוברות החל מהשעה 10:00 בבוקר ועד 14:00. בין הדוברות הסלבריטאיות היו סוזן סרנדון, וופי גולדברג, קת'לין טרנר וכן הילרי קלינטון.
מצעד הדייקיות (באנגלית: Dyke March) הוא אירוע גאווה המובל על ידי נשים מקהילת הלהט"ב (בעיקר לסביות), הכולל התכנסות, צעדה ומחאה, בדומה למצעדי הגאווה המקוריים. צעדת הדייקיות מתרחשת בדרך כלל יום או יומיים לפני מצעד הגאווה העיקרי, ובערים גדולות ישנם מגוון אירועים קשורים (מסיבות, התרמות, ריקודים) המכוונים למטרת פיתוח קהילתי, כולל אירועים למגזרים ספציפיים בקהילה (נשים מבוגרות, אומנויות, קבוצות הורות, וכדומה). בין המטרות המוצהרות של המצעד היא הגברת הנראות הלסבית ועידוד אקטיביזם. למרות ששורשי האירוע הם בקהילה הלסבית, עם השנים האירוע הפך לכוללני יותר, ומיועד לנשים-שאוהבות-נשים ללא קשר לתוויות, כולל נשים ביסקסואליות, אינטרסקס, וטרנסג'נדריות.
אני יריתי באנדי וורהול (באנגלית: I Shot Andy Warhol) הוא סרט אמריקאי-בריטי עצמאי משנת 1996, המספר על חייה של ואלרי סולאנס ועל מערכת היחסים שלה עם האמן אנדי וורהול. זהו סרט הביכורים של הבמאית הקנדית מרי הארון. בסרט מככבת לילי טיילור בתפקיד ואלרי סולאנס, ג'ארד האריס משחק את תפקיד אנדי וורהול, ומרתה פלימפטון מגלמת את חברתה של סולאנס, סטיבי. סטיבן דורף משחק את קנסי דרלינג, אחת ה"סופרסטארז" של וורהול. את פסקול הסרט כתב ג'ון קייל מהוולווט אנדרגראונד, למרות מחאותיו של חבר הלהקה לשעבר לו ריד. יו לה טנגו מגלמים להקה אנונימית המזכירה את הוולווט אנדרגראונד.
טרנס-פמיניזם, נכתב גם טרנספמיניזם, הוגדר על ידי החוקרת והפעילה אמי קויאמה כתנועה של נשים טרנסיות הרואות את שחרורן קשור במהותו לשחרור כל הנשים ומעבר להן. טרנס-פמיניזם עוסק גם בסוגיות פמיניסטיות "מסורתיות" מפרספקטיבה טרנסג'נדרית, הכוללות דימוי גוף, אלימות נגד נשים, בריאות ובריונות. למרות כניסתו המאוחרת לשימוש כמונח, התקיים טרנס-פמיניזם כבר מאז ראשית הגל השני של הפמיניזם בצורות שונות, בעיקר אצל הוגות כמו סנדי סטון, שנחשבת כמייסדת הלימודים הטרנסג'נדרים האקדמיים, וסילביה ריברה, שהשתתפה במהומות סטונוול והייתה בין מייסדות S. T. A. R. (Street Transvestite Action Revolutionaries). הספר הראשון על טרנס-פמיניזם, Trans/Forming Feminisms: Transfeminist Voices Speak Out יצא לאור בשנת 2006.
חדשות הספנות (אנגלית: The Shipping News) הוא רומן מאת הסופרת האמריקאית אני פרו. הספר, שיצא לאור ב-1993, זכה בפרס פוליצר וכן בפרס הספר הלאומי לאותה שנה, כמו גם בפרסים נוספים. הספר עובד לסרט קולנוע באותו שם, בכיכובם של קווין ספייסי וג'וליאן מור, אשר יצא בשנת 2001.
אוליב קיטרידג (Olive Kitteridge) היא מיני-סדרה משנת 2014, המבוססת על הרומן זוכה פרס הפוליצר באותו השם מאת אליזבת סטראוט, משנת 2008. בסדרה, מבית HBO, מככבת פרנסס מקדורמנד בתור דמות הכותרת, ולצדה ריצ'רד ג'נקינס, כבעלה הנרי קיטרידג'. בתפקידי משנה משתתפיםזואי קאזאן, בדמות דניס תיבדו, וביל מארי בתפקיד ג'ק קניסון. כל אחד מארבעת הפרקים מתמקד בתקופת זמן אחרת בחייה של קיטרידג'. הקרנת הבכורה של הסדרה הייתה בפסטיבל הסרטים של ונציה ה-14, והיא שודרה לראשונה בארצות הברית ב-2 בנובמבר 2014, ברשת HBO, ששידרה שני פרקים ברצף, בשני ערבים רצופים. בבריטניה הסדרה הוצגה באופן דומה ברשת סקיי אטלנטיק, ב-14 וב-15 בדצמבר 2014. בטקס פרסי האמי ה-67, זכתה הסדרה בשמונה פרסים, כולל הסדרה הקצרה המצטיינת.
הדיאלקטיקה של המין: הטענה בעד מהפכה פמיניסטית (The Dialectic of Sex: The Case for Feminist Revolution) הוא ספר משנת 1970 מאת שולמית פיירסטון. הוא היה הספר הראשון שפרש תאוריה של פוליטיקה פמיניסטית, ונחשב כטקסט יסוד של הפמיניזם הרדיקלי. פיירסטון הייתה מנהיגה של הזרם הרדיקלי החדש בפמיניזם, וספרה – כמו שני ספרי התאוריה הפמיניסטים האחרים שיצאו באותה שנה, "פוליטיקה מינית" של קייט מילט, ו"הסריסה" של ג'רמיין גריר – עורר עניין וסערה, והיה לרב מכר. פיירסטון טוענת בספר שקיימת הקבלה בין המהפכה לשחרור מעליונות לבנה וגזענות, לבין המהפכה לשחרור מהפטריארכיה וסקסיזם. היא גם עורכת השוואה בין תאוריה פמיניסטית לתאוריה פרוידיאנית.