ויקי שירן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויקי שירן (2004 - 1947)
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
שלט הנצחה לזכר ויקי שירן במרכז הפמינסיטי ברחוב פרץ בתל אביב

ויקי שירן (28 בפברואר 1947 - 15 במרץ 2004) הייתה קרימינולוגית, סוציולוגית, משוררת, במאית, ואשת תקשורת ישראלית, ופעילה פמיניסטית מזרחית.

ילדותה ונעוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקטורין (ויקי) שירן נולדה בקהיר לסאלבו ופורטונה בן נתן. אביה, יליד אלכסנדריה, היה בעל תואר בחשבונאות אך עבד כסוחר טקסטיל. הם עלו לישראל באוגוסט 1951, עם שלוש בנותיהם: אודט (נולדה ב-1944), ויקי (נולדה ב-1947) ורז'אן (נולדה ב-1950). הבן עוזי נולד ב-1956 בישראל.[1]

משפחתה התגוררה בשכונת התקווה בתנאי עוני. במיתון של שנת 1960 פוטר אבי המשפחה, וויקי נאלצה לעזוב את ספסל הלימודים בגיל 13 כדי לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת משפחתה. את תעודת הבגרות שלה היא השלימה בגיל 17 בלימודי ערב.[2]

ב-20 בינואר 1974 נישאה ויקי לחיים שירן (שקיראן), קולנוען יליד מקנס שבמרוקו וממפיקי התוכנית "שכונת חיים". לזוג נולדו שתי בנות, עלמה (נולדה ב-1975) ועופרית (נולדה ב-1978).

פעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירן סיימה תואר ראשון בספרות, היסטוריה וקרימינולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בהצטיינות בקרימינולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1991 השלימה תואר שני נוסף ותואר דוקטור מקולג' ג'ון ג'יי, בית הספר לקרימינולוגיה של אוניברסיטת ניו יורק. עבודת הדוקטורט שלה נשאה את הכותרת " Political Corruption - The Power of the Game: The Case of Israel" ("שחיתות פוליטית - כוח המשחק: המקרה של ישראל"). העבודה הסתמכה על מחקר ארכיוני, משפטי ותקשורתי, ועסקה בנושא השחיתות בפוליטיקה בישראל ואפליית פוליטיקאים מזרחיים. בעבודה ניתחה שירן פרשיות בולטות של שחיתות פוליטית ופשעי צווארון לבן בישראל בשנים 1948 עד 1988. על פי ניתוחה של שירן, המערכת הפוליטית והמשפטית נוטה להעניש בחומרה פוליטיקאים מזרחים או ערבים השייכים למפלגות קטנות, ולעומתם נוטה להתייחס ביתר קלות ואף להתעלם ממעשיהם של פוליטיקאים הקרובים יותר להגמוניה השלטת.

בשנות התשעים לימדה שירן קרימינולוגיה ומגדר במכללה האקדמית בית ברל, וכן לימדה בחוג למשפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2003 היא ייסדה את התוכנית ללימודי נשים ומגדר בבית ברל, ונבחרה לעמוד בראשה.

פעילות ציבורית וחברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירן בלטה בפעילותה נגד כל צורות דיכוי זכויות האדם בישראל. היא הטביעה את חותמה בשלושה תחומים מרכזיים: מאבק למען שלום ישראלי-פלסטיני, פמיניזם, וזכויות המזרחים.

היא נהגה להתבטא לעתים בצורה פרובוקטיבית. למשל, היא אמרה: "כל מי שחי בשכונת מצוקה, המשמעות של זה היא שהמדינה דפקה אותו. פשוט. [...] בחברה הישראלית יש אי-שוויון. האי-שוויון הוא לא רק מעמדי, יש לו גם צבע".[3]

שירן הזדהתה עם ארגוני שמאל בישראל ולעתים קרובות מחתה על כיבוש השטחים הפלסטיניים והביעה תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. משנת 1970 הייתה פעילה בארגונים "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ו"המזרח אל השלום", שהתאפיינו בפעילותם של יהודים מזרחים במאבק נגד הכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית. היא השתתפה בכנסים רבים והפגנות בישראל ובאירופה למען השלום.

כפמיניסטית, שירן הייתה מהמייסדות של "קבוצת נשים מזרחיות", שנועדה לעורר את השיח הפמיניסטי הציבורי בישראל, לאור מה שראתה ככישלון של הגל השני של הפמיניזם: "ייתכן, שהסתגרותו ואף התנערותו של הפמיניזם בישראל מן הפרובלמטיקות החברתיות, גרמו להישארותו כפרח קיר בשיח הציבורי."[4] קבוצה זו הפכה ב-1999 לתנועת "אחותי - למען נשים בישראל", הפועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי ולהעצמת הסולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל.

עוד בנעוריה בשכונת התקווה השקיעה שירן זמן רב בפעילות למען זכויות המזרחים. היא הייתה דמות מובילה בתנועות המחאה החברתיות של צעירים מזרחיים בשנות השבעים והשמונים: "הפנתרים השחורים", "אזרחים למען שכונות" "החזית המזרחית" ועוד. בשנים 1975-1969 ניהלה את התיאטרון הקהילתי ביפו.

בתחילת שנות השמונים עמדה בראש תנועת צל"ש, שבה היו חברים, בין השאר, העיתונאי דניאל בן סימון והסוציולוג פרופסור סמי סמוחה. בשנת 1981 עתרה התנועה לבג"ץ נגד רשות השידור. היא טענה כי הסדרה ההיסטורית "עמוד האש" מתעלמת מקיומם של המזרחים ומכחישה את חלקם בבניית האומה. שירן דרשה שייאסר שידור הסדרה עד שהטיה זו תתוקן. תביעתה של שירן נדחתה על ידי בג"ץ, אולם פסק הדין, המכונה "ערעור שירן", הפך לאבן דרך במאבק המזרחים בישראל נגד אפליה.[5][1]

ב-1981 שירן הצטרפה למפלגת תמ"י (תנועת מסורת ישראל), מפלגה שפנתה לקהל מזרחי מסורתי-דתי בראשות אהרון אבוחצירא, והפכה לדוברת שלה. בשנת 1996 הייתה אחת ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועה שנלחמה למען צדק חברתי, כלכלי ותרבותי בישראל. בשנת 2003, יחד עם פעילים נוספים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, היא זכתה בתביעת "בג"ץ הקרקעות" נגד מינהל מקרקעי ישראל בנושא חלוקה צודקת של הקרקע.

ב-1983 התמודדה על ראשות עיריית תל אביב-יפו, אך קיבלה רק כ-1.6% מקולות הבוחרים.

שירן הייתה חברה במועצת המנהלים של רשות השידור (2000-2004), חברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ודירקטורית בחברת החדשות של ערוץ 2 (2000-2004), וחברת הוועד המנהל של הוצאת עם עובד (2001-2004).[6]

היא הופיעה רבות בכלי התקשורת השונים וקידמה את הנושאים החברתיים הקרובים ללבה. היא פרסמה מאות מאמרים ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונים אחרים, והתראיינה רבות בתוכניות רדיו וטלוויזיה. בראיונותיה עמדה רבות על עקרון הייצוג השווה לנשים ולמגזרים אחרים בכלי התקשורת. מאבקה האחרון היה במסגרת "קואליציית הנשים נגד פורנוגרפיה", שנאבקה נגד שידורי פורנוגרפיה בערוצי טלוויזיה ישראל.

זמירה רון מארגון "אחותי - למען נשים בישראל", סיפרה: "היא הייתה אגדה. כולם הכירו אותה ברמות הפוליטיות שלה, אבל היא פעלה ברמות הפוליטיות בתוך רמות אנושיות. היא תמיד ביקשה מאתנו ללכת לשכונות, לנשים וגברים בשנות ה-40 שלא למדו, שלא היה להם בגרויות ולשכנע אותם ללכת לאקדמיה. היא דיברה איתם כמו חברה, אחד לאחד, בפשטות ובגובה העיניים".[7]

יצירה אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לעבודתה האקדמית והחברתית, עסקה ויקי שירן גם ביצירה אישית. היא הייתה משוררת, במאית, תסריטאית ועורכת ספרים.

היא ביימה את הדרמה "נציב המלח" (1981) שזכתה בפרס בינלאומי של אונסק"ו ובפרס כינור דוד. כמו כן ביימה מספר סרטים תיעודיים, ביניהם "ילדי היהודים" (1999), אודות ילדים בשואה, מהיבט ייחודי של עולמם לפני המלחמה ובתחילתה. הסרט זכה במדליית זהב בקטגוריית הסרטים התיעודיים בפסטיבל סרטים עצמאיים בארצות הברית. כמו כן ערכה את הספר "שלהם הוא הלילה" יחד עם רן שורר, העוסק בילדי רחוב בישראל.

שירן פרסמה מספר סיפורים ושירים פרי עטה, ואת חלקם הקריאה בשנת 1999 בפגישה מעוטת משתתפים של "קבוצת נשים מזרחיות". עם זאת, רוב שיריה נכתבו למגירה ולא נועדו לפרסום. כמה חודשים לפני מותה היא מסרה לשולה קשת, אחת הפעילות בקבוצה, כתבי יד של שיריה וביקשה להוציאם לאור. השירים, המציגים את הפואטיקה של הפמיניזם המזרחי, ראו אור בספר "שוברת קיר" שיצא לאחר מותה.[8] הספר עורר עניין רב, ומספר ניכר של מאמרי ביקורת נכתבו עליו. משולבות בו יצירות אמנות של אמניות מזרחיות, והוא הושווה ליצירות של המשוררות המזרחיות אמירה הס, ברכה סרי וחביבה פדיה.[9]

מותה והנצחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 אובחנה ויקי שירן כחולה בסרטן השד.[10] למרות מחלתה, המשיכה להשקיע את כל כישוריה וכוחותיה בקידום רווחה תרבותית וציבורית.

בתחילת שנת 2004 חלה הידרדרות במצבה הבריאותי. ויקי שירן מתה ב-15 במרץ 2004 ונקברה בבית הקברות האזרחי בקיבוץ עינת.

בשנת 2005, כשנה לאחר מותה, יצא לאור בהוצאת "עם עובד" הספר "שוברת קיר" ובו שירים שכתבה.

הספר "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" שיצא לאור ב-2007 מוקדש לזכרה.

בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות מוענק מדי שנה פרס על שם ויקי שירן לסרט התיעודי הטוב ביותר.

בשנת 2013 ביים יצחק חלוצי את הסרט "שוברת קיר", המספר את סיפור חייה של ויקי שירן.[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 הנרייט דהאן כלב, ויקי שירן, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
  2. ^ ויקי שירן והמקורות של "שכונת חיים", מתוך כתבה ב"עיתון תל אביב" (מקומון של ידיעות תקשורת), ספטמבר 2006.
  3. ^ מיה סלע, המאבק המזרחי לא נצבע בוורוד, באתר הארץ, 9 במרץ 2013
  4. ^ ויקי שירן ו"האשכנזים מהבונקר", פרופ' סמדר לביא, 30 באפריל 2003.
  5. ^ רשות השידור, ויקי שירן נ' רשות השידור, באתר העין השביעית.
  6. ^ ויקי שירן - דברי פרידה, באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.
  7. ^ אייל הראובני ועופר מאיר, ויקי שירן הלכה לעולמה; "נאבקה על האמת שלה", באתר ynet‏, 16 במרץ 2004.
  8. ^ חביבה פדיה"העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי", באתר הארץ, 20 ביוני 2005.
  9. ^ "שוברת קיר / ויקי שירן - על היצירה", ד"ר קציעה עלון, באתר "תרבות", יולי 2014.
  10. ^ מיכל קפרא, נחש, באתר nrg‏, 21 באוגוסט 2004.
  11. ^ אלי אלון, זוכרים את ויקי שירן ז"ל, באתר TheMarker‏, 26 בדצמבר 2013.