ויקי שירן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויקי שירן
ויקי שירן ובעלה חיים באירוע ב-2003
ויקי שירן ובעלה חיים באירוע ב-2003
ויקי שירן ובעלה חיים באירוע ב-2003
לידה 28 בפברואר 1947
מצריםמצרים קהיר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 במרץ 2004 (בגיל 57) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת הפעילות ? – 15 במרץ 2004 עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד סוציולוגית, קרימינולוגית, משוררת, אשת תקשורת ופעילה פמיניסטית מזרחית
בן או בת זוג חיים שירן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שלט הנצחה לזכר ויקי שירן במרכז הפמינסיטי ברחוב פרץ בתל אביב

ויקי שירן (28 בפברואר 194715 במרץ 2004) הייתה קרימינולוגית, סוציולוגית, משוררת, במאית, אשת תקשורת ישראלית, ופעילה פמיניסטית מזרחית.

ילדותה ונעוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקטורין (ויקי) שירן נולדה בקהיר לסאלבו ופורטונה בן נתן. אביה, יליד אלכסנדריה, היה בעל תואר בחשבונאות אך עבד כסוחר טקסטיל. הם עלו לישראל באוגוסט 1951, עם שלוש בנותיהם: אודט (נולדה ב-1944), ויקי (נולדה ב-1947) ורז'אן (נולדה ב-1950). הבן עוזי נולד ב-1956 בישראל[1].

משפחתה התגוררה בשכונת התקווה בתנאי עוני. במיתון של שנת 1960 פוטר אבי המשפחה, וויקי נאלצה לעזוב את ספסל הלימודים בגיל 13 כדי לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת משפחתה. את תעודת הבגרות שלה היא השלימה בגיל 17 בלימודי ערב[2]. תחילת פרסומיה בכתבי-עת שוליים ובאנתולוגיה ("מסדה", 1971) "ביכורי עטים", בעריכת פרופ' מתי מגד (שם השתתפו, בין השאר, גם חזי לסקלי, דני הורוביץ, אריה קרישק, חנן עזרן ואחרים).

ב-20 בינואר 1974 נישאה ויקי לחיים שירן (שקיראן), קולנוען יליד מקנס שבמרוקו וממפיקי התוכנית "הילדים משכונת חיים". לזוג נולדו שתי בנות. קודם לנישואיה, בעת היותה סטודנטית ומשוררת צעירה, היה לה רומן קצר עם המשורר נתן זך, שהייתה מתלמידיו. זך סיפר (בסרטו של חלוצי "שוברת קיר") כי הם חשבו להתחתן, אך נסיעתו לאנגליה שינתה כל זאת.

פעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירן סיימה תואר ראשון בספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בהצטיינות בקרימינולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1991 השלימה תואר שני נוסף ותואר דוקטור מקולג' ג'ון ג'יי, בית הספר לקרימינולוגיה של אוניברסיטת העיר ניו יורק. עבודת הדוקטורט שלה נשאה את הכותרת " Political Corruption - The Power of the Game: The Case of Israel" ("שחיתות פוליטית - כוח המשחק: המקרה של ישראל"). העבודה הסתמכה על מחקר ארכיוני, משפטי ותקשורתי, ועסקה בנושא השחיתות בפוליטיקה בישראל ואפליית פוליטיקאים מזרחיים. בעבודה ניתחה שירן פרשיות בולטות של שחיתות פוליטית ופשעי צווארון לבן בישראל בשנים 1948 עד 1988. על פי ניתוחה של שירן, המערכת הפוליטית והמשפטית נוטה להעניש בחומרה פוליטיקאים מזרחים או ערבים השייכים למפלגות קטנות, ולעומתם נוטה להתייחס ביתר קלות ואף להתעלם ממעשיהם של פוליטיקאים הקרובים יותר להגמוניה השלטת.

בשנות התשעים לימדה שירן קרימינולוגיה ומגדר במכללה האקדמית בית ברל, וכן לימדה בחוג למשפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2003 היא ייסדה את התוכנית ללימודי נשים ומגדר בבית ברל, ונבחרה לעמוד בראשה[3].

פעילות ציבורית וחברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירן בלטה בפעילותה נגד כל צורות דיכוי זכויות האדם בישראל. היא הטביעה את חותמה בשלושה תחומים מרכזיים: מאבק למען שלום ישראלי-פלסטיני, פמיניזם, וזכויות המזרחים.

היא נהגה להתבטא לעיתים בצורה פרובוקטיבית. למשל, היא אמרה: "כל מי שחי בשכונת מצוקה, המשמעות של זה היא שהמדינה דפקה אותו. פשוט. [...] בחברה הישראלית יש אי-שוויון. האי-שוויון הוא לא רק מעמדי, יש לו גם צבע"[4].

כפמיניסטית, שירן הייתה מהמייסדות של "קבוצת נשים מזרחיות"[5], שנועדה לעורר את השיח הפמיניסטי הציבורי בישראל, לאור מה שראתה ככישלון של הגל השני של הפמיניזם: "ייתכן, שהסתגרותו ואף התנערותו של הפמיניזם בישראל מן הפרובלמטיקות החברתיות, גרמו להישארותו כפרח קיר בשיח הציבורי"[6]. קבוצה זו הפכה ב-1999 לתנועת "אחותי – למען נשים בישראל", הפועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי ולהעצמת הסולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל.

עוד בנעוריה בשכונת התקווה השקיעה שירן זמן רב בפעילות למען זכויות המזרחים. היא הייתה דמות מובילה בתנועות המחאה החברתיות של צעירים מזרחיים בשנות השבעים והשמונים: "הפנתרים השחורים", "אזרחים למען שכונות" "החזית המזרחית" ועוד. בשנים 1969–1975 ניהלה את התיאטרון הקהילתי ביפו.

היא זכתה לחשיפה ציבורית לראשונה בשנים 19771978, שהנחתה את סדרת הטלוויזיה "מצב משפחתי" ששודרה בטלוויזיה הלימודית. הסדרה עסקה במגוון סיטואציות מחיי המשפחה[7]. באותה עת גם עבדה כתחקירנית ועורכת בטלוויזיה הלימודית.

בסוף שנות השבעים עמדה בראש תנועת "צל"ש" (ציונים למען שוויון), שבה היו חברים, בין השאר, העיתונאי דניאל בן סימון והסוציולוג פרופסור סמי סמוחה[8][9]. בשנת 1981 עתרה התנועה לבג"ץ נגד רשות השידור. היא טענה כי הסדרה ההיסטורית "עמוד האש" מתעלמת מקיומם של המזרחים ומכחישה את חלקם בבניית האומה. את המאבק להכללת תרומת המזרחים בסדרה החלה עוד בזמן הפקתה בקיץ 1979, במסגרת תנועת "צל"ש", יוצר הסדרה יגאל לוסין הסכים לבחון אפשרות להוסיף קטעים על ההיבט המזרחי בתנועה הציונית, אך שירן טענה שהסדרה כולה מוטה מראש לנקודת המבט האירופית וקטעים בודדים לא ישנו את התמונה[10][9]. שירן דרשה שייאסר שידור הסדרה עד שהטיה זו תתוקן[11]. תביעתה של שירן נדחתה על ידי בג"ץ, אולם פסק הדין, המכונה "ערעור שירן", הפך לאבן דרך במאבק המזרחים בישראל נגד אפליה[12][1].

ביוני 1981 הצטרפה למפלגת תמ"י (תנועת מסורת ישראל), מפלגה שפנתה לקהל מזרחי מסורתי-דתי בראשות אהרון אבוחצירא, והפכה לדוברת שלה[13]. ב-1983 התמודדה על ראשות עיריית תל אביב-יפו במסגרת רשימת תמ"י, אך קיבלה רק כ-1.6% מקולות הבוחרים. הרשימה עצמה זכתה ב-1.9% מהקולות ולא נכנסה למועצת העיר[דרוש מקור]. בבחירות לכנסת האחת עשרה, ביולי 1984, הוצבה במקום העשירי ברשימת תמ"י לכנסת[14]. היא גם כתבה והשתתפה בתשדירי הבחירות של המפלגה[15]. המפלגה נחלה אכזבה בבחירות, שירדה משלושה מנדטים לאחד, שבמקביל נכנסה לראשונה מפלגת ש"ס לכנסת עם 4 מנדטים[16]. שירן הסבירה שלמרות הכישלון תמ"י הביאה לשינוי תפיסה בפוליטיקה הישראלית ולמעשה חיזקה את עמדת המזרחיים ואפשרה את עלייתה של ש"ס[17].

שירן גם הייתה פעילת שלום, מחתה על כיבוש השטחים הפלסטיניים והביעה תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. היא הייתה פעילה בארגונים שהתאפיינו בפעילותם של יהודים מזרחים במאבק נגד הכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית, בהם "המזרח אל השלום"[18]. היא השתתפה בכנסים רבים ובהפגנות בישראל ובאירופה למען השלום[19].

בשנת 1987 סייעה בהקמת עמותת "הל"ה- הורים למען החינוך"[20].

בשנת 1996 הייתה אחת ממייסדי תנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", הפועלת למען שוויון, צדק חברתי ודמוקרטיה בישראל[21]. בשנת 2002, יחד עם פעילים נוספים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, היא זכתה בתביעת "בג"ץ הקרקעות" נגד מינהל מקרקעי ישראל בנושא חלוקה צודקת של הקרקע[22].

שירן הייתה חברה במליאת מועצת רשות השידור (2000–2004)[23], חברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ודירקטורית בחברת החדשות של ערוץ 2 (2000–2004), וכן חברת הוועד המנהל של הוצאת עם עובד (2001–2004)[24].

היא הופיעה רבות בכלי התקשורת השונים וקידמה את הנושאים החברתיים הקרובים ללבה. היא פרסמה מאות מאמרים ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונים אחרים, והתראיינה רבות בתוכניות רדיו וטלוויזיה. בראיונותיה עמדה רבות על עקרון הייצוג השווה לנשים ולמגזרים אחרים בכלי התקשורת. מאבקה האחרון היה במסגרת "קואליציית הנשים נגד פורנוגרפיה", שנאבקה נגד שידורי פורנוגרפיה בערוצי טלוויזיה בישראל[25]. בין השאר שידורי ערוץ פלייבוי בישראל[26].

זמירה רון מארגון "אחותי - למען נשים בישראל" סיפרה:”"היא הייתה אגדה. כולם הכירו אותה ברמות הפוליטיות שלה, אבל היא פעלה ברמות הפוליטיות בתוך רמות אנושיות. היא תמיד ביקשה מאתנו ללכת לשכונות, לנשים וגברים בשנות ה-40 שלא למדו, שלא היה להם בגרויות ולשכנע אותם ללכת לאקדמיה. היא דיברה איתם כמו חברה, אחד לאחד, בפשטות ובגובה העיניים"”[27].

יצירה אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לעבודתה האקדמית והחברתית, עסקה ויקי שירן גם ביצירה אישית. היא הייתה משוררת, במאית, תסריטאית ועורכת ספרים.

היא עבדה את ספרו של אלבר ממי "נציב המלח" (1980) לדרמה טלוויזיונית שביים חיים שירן[28], שזכתה בפרס בינלאומי של אונסק"ו ובפרס כינור דוד[29]. כמו כן ביימה מספר סרטים תיעודיים, ביניהם "ילדי היהודים" (1999), אודות ילדים בשואה, מהיבט ייחודי של עולמם לפני המלחמה ובתחילתה. הסרט זכה במדליית זהב בקטגוריית הסרטים התיעודיים בפסטיבל סרטים עצמאיים בארצות הברית. כמו כן ערכה את הספר "שלהם הוא הלילה" יחד עם רן שורר, העוסק בילדי רחוב בישראל. היא ערכה את ספרו של רן שורר "שלך הוא הלילה" על ילדים בחבורות רחוב.

שירן פרסמה מספר סיפורים ושירים פרי עטה, ואת חלקם הקריאה בשנת 1999 בפגישה מעוטת משתתפים של "קבוצת נשים מזרחיות". עם זאת, רוב שיריה נכתבו למגירה ולא נועדו לפרסום. כמה חודשים לפני מותה היא מסרה לשולה קשת, אחת הפעילות בקבוצה, כתבי יד של שיריה וביקשה להוציאם לאור. השירים, המציגים את הפואטיקה של הפמיניזם המזרחי, ראו אור בספר "שוברת קיר" שיצא לאחר מותה. הספר עורר עניין רב, ומספר ניכר של מאמרי ביקורת נכתבו עליו[30]. משולבות בו יצירות אמנות של אמניות מזרחיות, והוא הושווה ליצירות של המשוררות המזרחיות אמירה הס, ברכה סרי וחביבה פדיה.

מותה והנצחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 אובחנה ויקי שירן כחולה בסרטן השד. למרות מחלתה, המשיכה להשקיע את כל כישוריה וכוחותיה בקידום רווחה תרבותית וציבורית.

בתחילת שנת 2004 חלה הידרדרות במצבה הבריאותי. היא נפטרה ב-15 במרץ 2004 ונקברה בבית הקברות האזרחי בקיבוץ עינת[31].

בשנת 2005, כשנה לאחר מותה, יצא לאור בהוצאת "עם עובד" הספר "שוברת קיר" ובו שירים שכתבה[32]. בנוסף ערכה מכללת בית ברל כנס לזכרה[33].

באפריל 2006 נערך המופע "שירקונצרט" של התזמורת האנדלוסית הישראלית לזכרה[34].

הספר "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" שיצא לאור ב-2007 מוקדש לזכרה.

בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות מוענק מדי שנה פרס על שם ויקי שירן לסרט התיעודי הטוב ביותר.

בשנת 2013 ביים יצחק חלוצי את הסרט "שוברת קיר", המספר את סיפור חייה של ויקי שירן[35].

בשנת 2021 נקרא על שמה של שירן רחוב בתל אביב[36].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 הנרייט דהאן כלב, ויקי שירן, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
  2. ^ ויקי שירן והמקורות של "שכונת חיים", מתוך כתבה ב"עיתון תל אביב" (מקומון של ידיעות תקשורת), ספטמבר 2006.
  3. ^ שולה קשת, לא בשמה של ויקי שירן, באתר "העוקץ", 2 במרץ 2012
  4. ^ אתר למנויים בלבד מיה סלע, המאבק המזרחי לא נצבע בוורוד, באתר הארץ, 9 במרץ 2013
  5. ^ עדי יותם, פלסטיניות, מזרחיות, ולסביות גם, חדשות, 28 במאי 1993
    דינה מוסקוביץ, תל אביב, התנצלויות, חדשות, 4 ביוני 1993
  6. ^ ויקי שירן ו"האשכנזים מהבונקר", פרופ' סמדר לביא, 30 באפריל 2003.
  7. ^ להציץ ולא להיפגע, דבר, 28 באוקטובר 1977
  8. ^ עירית שמגר, "לא יכולתי לספר בכיתה שגרתי קודם בשכונת התקוה", מעריב, 12 בנובמבר 1979
  9. ^ 1 2 רוני אשל, נציגי עדות המזרח קוראים תגר על קיפוח ייצוגם בכלי התקשורת, מעריב, 25 באוקטובר 1979
  10. ^ ישראל לנדרס, הקרב על,הראי, דבר, 6 ביולי 1979
  11. ^ ורד קלנר, ‏איך מתמודדת מערכת בתי המשפט עם אפליית מזרחים?, באתר גלובס, 31 ביולי 2011
  12. ^ ויקי שירן נ' רשות השידור, באתר העין השביעית.
  13. ^ מירי פז, חברי צל"ש ואל"ה הצטרפו לתמ"י, דבר, 5 ביוני 1981
  14. ^ מרק"ח עד כך, "העולם הזה", גיליון 2440 מ-5 ביוני 1984, עמוד 16
  15. ^ רונית ורדי, ארון מגיע - "עוד מיליון דולר היינו מגיעים לעשרה מנדטים...", חדשות, 20 ביולי 1984
  16. ^ נחום ברנע, בדרך מהקלפי / עובדיה נקם, חד גדיא, כותרת ראשית, 25 ביולי 1984
  17. ^ ויקי שירן, תמ״י לא מתה והמהפכה היא בלתי נמנעת, חדשות, 17 במרץ 1985
    נעמי לויצקי, לצנן את אבו־חצירה, כותרת ראשית, 29 באוגוסט 1984
  18. ^ שאול צדקה, תנועה מזרחית....אבל לשלום, דבר, 3 ביוני 1983
    מי מחה ואיפה הם היום?, הודעת ממשלת ישראל , 6.6.82: "ממשלת ישראל החלי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים המרוכזים, הם, מפק טה להטיל על צה״ל את המשימה להוציא את כל יישובי רותיהם ובטלסיהם בלבנון. שם המבצע "שלום הגליל", חדשות, 7 ביוני 1985
  19. ^ כוכבי שמש, ההיסטוריה הלא מדוברת של הקשרים בין מזרחים ופלסטינים, באתר "שיחה מקומית", 16 באוגוסט 2015
  20. ^ מאיר עמור, נשים עכשיו, באתר "העוקץ", 27 באפריל 2011
  21. ^ סיגל הרוש-יהונתן, תכל'ס, ניצחנו: הקשת הדמוקרטית המזרחית חוגגת 20 שנים, באתר "שיחה מקומית", 21 במאי 2016
  22. ^ מזל מועלם, "אנחנו בעלי הבית, בלי התנצלויות", באתר הארץ, 5 בספטמבר 2002
  23. ^ רוני קורן-דינר, יצחק לבני מונה ליו"ר דירקטוריון חדשות ערוץ 2, באתר הארץ, 11 ביולי 2004
  24. ^ ויקי שירן - דברי פרידה, באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.
  25. ^ דורית אברמוביץ, קארי לא תתפשט, סמנתה לא תאונן, באתר הארץ, 14 בפברואר 2002
  26. ^ ענת באלינט, החיפוש אחר האמת העירומה, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2002
  27. ^ אייל הראובני ועופר מאיר, ויקי שירן הלכה לעולמה; "נאבקה על האמת שלה", באתר ynet, 16 במרץ 2004
  28. ^ גידי אורשר, עשב השדה של חיים שירן, מעריב, 11 ביוני 1980
  29. ^ פרס אונס"קו ל"ניצב מלח", דבר, 2 ביולי 1980
  30. ^ סקירות של הספר
    אלמוג בהר, שפופה תדיר על גדות ביבים, שולה פרחים, באתר הארץ, 28 ביוני 2005
    חביבה פדיה, "העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי", באתר הארץ, 20 ביוני 2005
    קציעה עלון, על שוברת קיר מאת ויקי שירן, באתר "תרבות•il"
  31. ^ יוסי דהאן, ויקי שירן הלכה לעולמה, באתר "העוקץ", 17 במרץ 2004
  32. ^ "שוברת קיר / ויקי שירן - על היצירה", ד"ר קציעה עלון, באתר "תרבות", יולי 2014.
  33. ^ ארנה קזין, כנס לזכרה של הד"ר ויקי שירן, באתר הארץ, 16 במרץ 2005
  34. ^ שירה אוחיון, שירקונצרט לזכרה של ויקי שירן, באתר "העוקץ", 21 באפריל 2006
  35. ^ זמירה רון, ויקי זה לא סרט, באתר "העוקץ", 6 בינואר 2013
  36. ^ אתר למנויים בלבד צפי סער, לאמא של הפמיניזם המזרחי בישראל יש רחוב משלה, באתר הארץ, 19 ביולי 2021