ויראקוצ'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויראקוצ'ה
Viracocha
איור מתוך הספר אסירי השמש מאת ארז'ה
איור מתוך הספר אסירי השמש מאת ארז'ה
תרבות המיתולוגיה של האינקה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Mama Qucha עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אינטי, מאמה קייה, פצ'אמאמה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ויראקוצ'הספרדית: Huiracocha או Viracocha, במקור מקצ'ואה) הוא האל הבורא הגדול במיתולוגיה שלפני האינקה ובמיתולוגיה של האינקה באזור הרי האנדים שבאמריקה הדרומית. ויראקוצ'ה היה אחד האלים החשובים ביותר בפנתאון של האינקה כיוצר כל הדברים, או החומר ממנו נוצרים כל הדברים, וקשור באופן אינטימי לים.

ויראקוצ'ה יצר את היקום, השמש, הירח והכוכבים, הזמן (על ידי ציווי לשמש לנוע בשמים) והציוויליזציה עצמה. ויראקוצ'ה נערץ כאל השמש והסופות. הוא היה מיוצג כמי שלובש את השמש ככתר, עם רעמים בידיו, ודמעות יורדות מעיניו כגשם. בהתאם לקוסמוגוניה של האינקה, ויראקוצ'ה עשוי להיטמע בשבתאי, "האל הישן", יצרן הזמן או יוצר האל, המקביל לכוכב הגלוי בעין בלתי מזוינת בעל הסיבוב הארוך ביותר סביב השמש.

הקוסמוגוניה על פי הדיווחים של הספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האגדה שתועדה על ידי מגלה הארצות הספרדי חואן דה בטנסוס (Juan de Betanzos‏; 1510–1576) עלה ויראקוצ'ה מאגם טיטיקקה (או לפעמים ממערת פאקאריק טמפו (Paqariq Tampu) המיתולוגית) בתקופת החשיכה כדי להביא אור. הוא יצר את השמש, הירח והכוכבים. הוא יצר את האנושות בכך שנשם לתוך אבנים, אך יצירתו הראשונה היו ענקים חסרי מוח שלא היה שבע רצון מהם. אז הוא השמיד אותם בשיטפון ויצר חדשים, טובים יותר מאבנים קטנות יותר.

בסופו של דבר נעלם ויראקוצ'ה על פני האוקיינוס השקט (על ידי הליכה על המים), ולא שב מעולם. הוא שוטט על פני האדמה כשהוא מחופש לקבצן, לימד את יצירותיו החדשות את יסודות הציוויליזציה, וחולל ניסים רבים. הוא בכה כשראה את מצוקתם של היצורים שיצר. האמונה הייתה שוויראקוצ'ה יופיע מחדש בעת צרה. פדרו סרמיינטו דה גמבואה כתב כי ויראקוצ'ה תואר כ"איש בגובה בינוני, לבוש בלבוש לבן כמו טוניקה חגורה סביב המותניים וכי הוא נושא בידיו מטה וספר".[1]

באגדה אחת נולד לו בן אחד, אינטי, ושתי בנות, מאמה קייה ופצ'אמאמה. באגדה זו, הוא השמיד את האנשים סביב אגם טיטיקקה בשיטפון גדול בשם אונו פצ'אקוטי (Unu Pachakuti), שנמשך 60 יום ו-60 לילות, והציל שניים כדי להביא את הציוויליזציה לשאר העולם. שני יצורים אלו הם מאנקו קאפאק, בנו של אינטי (שלפעמים מתואר כבנו של ויראקוצ'ה), שמשמעותו של השם היא "בסיס נהדר", ומאמא אוקיו, שפירושה "פוריות האם". שני אלה הקימו את תרבות האינקה כשהם נושאים מטה זהב, הקרוי "טאפאק-יאורי" (tapac-yauri). באגדה אחרת הוא אב לשמונת בני האדם התרבותיים הראשונים. בכמה סיפורים יש לו אישה בשם מאמא קוצה.

באגדה אחרת,[2] היו לוויראקוצ'ה שני בנים, אימהמנה ויראקוצ'ה (Imahmana Viracocha) וטוקאפו ויראקוצ'ה (Tocapo Viracocha). לאחר השיטפון הגדול והבריאה שלח ויראקוצ'ה את בניו לבקר את השבטים בצפון-מזרח ובצפון-מערב כדי לקבוע אם הם עדיין מצייתים למצוותיו. ויראקוצ'ה יצא למסע צפונה. במהלך המסע שלהם, העניקו אימהמנה וטוקאפו שמות לכל העצים, הפרחים, הפירות ועשבי התיבול. הם לימדו גם את השבטים אלו מביניהם אכילים, בעלי סגולות רפואיות ואלו רעילים. בסופו של דבר הגיעו ויראקוצ'ה, אימהמנה וטוקאפו לקוסקופרו של ימינו) ולחוף האוקיינוס השקט, שם הם הלכו על פני המים עד שנעלמו. פירוש המילה "ויראקוצ'ה" פשוטו כמשמעו הוא "קצף ים".[2]

המחלוקת על "האל הלבן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי קרמיקה מתרבות המוצ'ה המתארים גברים מזוקנים

מחברי הכרוניקות הספרדים הראשונים מהמאה ה-16 לא הזכירו שום תיאור של וירקוצ'ה. הראשון לעשות זאת היה הקונקיסטאדור פדרו סייסה דה לאון (אנ') בשנת 1553.[3] דיווחים דומים של כרוניקנים ספרדיים (למשל חואן דה בטאנסוס) מתארים את ויראקוצ'ה כ"אל לבן", לעיתים קרובות עם זקן.[4] אולם עובדת היותו של ויראקוצ'ה לבן אינה מוזכרת באגדות האותנטיות של האינקה, ורוב החוקרים המודרניים מחשיבים את סיפור "האל הלבן" כהמצאה ספרדית שלאחר הכיבוש.[5]

האגדות, לעומת זאת, לא מזכירות האם לוויראקוצ'ה היה שיער פנים, והוא מתואר עם מסכה וזקן נוצות סמלי כדי לכסות על מראהו המכוער. בעוד תיאורי המראה הפיזי של ויראקוצ'ה פתוחים לפרשנות, תוארו גברים עם זקן לעיתים קרובות על ידי {תרבות מוצ'ה הפרואנית בכלי החרס המפורסמים שלה, הרבה לפני בואם של הספרדים.[6] התומכים המודרניים בתאוריות כמו הגירה אירופאית טרום קולומביאנית לפרו מסתמכים על כלי החרס המזוקנים ועל זקנו של ויראקוצ'ה כראיה לנוכחות מוקדמת של בני אדם שאינם ממוצא אינדיאני בפרו.[7] אף על פי שלרוב האינדיאנים אין זקן סמיך, יש קבוצות שעליהם דווח שכללו אנשים מזוקנים, כמו בני הקבוצה האתנית של האצ'ה (אנ') בפרגוואי, שבנוסף יש להם גם עור בהיר, ולא ידוע שהם בני תערובת עם אירופאים ואפריקאים.[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • María Rostworowski de Diez Canseco: Estructuras andinas del poder / Ideología religiosa y política. IEP Instituto de estudios peruanos. Lima 1988 (3. Edition).
  • Waldemar Espinoza Soriano: Los Incas / Econonomía sociedad y estado en la era del Tahuantinsuyo. Amaru editores, Lima 1987 (1. Edition).
  • Fernando Armas Asín: Wiracocha, pastoral católica y mitología del Titicaca Consideraciones desde la mitografía y la andinística. Anuario de Historia de la Iglesia, No. 11 (2002), S. 191–213.
  • Arthur Andrew Demarest: Viracocha – the nature and antiquity of the Andean High God. Peabody Museum of Archaeology and Ethnology, Harvard University, Cambridge (Massachusetts) 1981.
  • Verónica Salles-Reese: From Viracocha to the Virgin of Copacabana: Representation of the Sacred at Lake Titicaca. University of Texas Press, Austin (Texas) 1997.
  • Paul Richard Steele: Handbook of Inca Mythology, ABC-CLIO, Santa Barbara (California) 2004, S. 149–151: Cuniraya Viracocha (Coniraya Wiraqucha).
  • Elisabeth della Santa: Viracocha. Brüssel, 1963.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויראקוצ'ה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Viracocha and the Coming of the Incas" from History of the Incas, by Pedro Sarmiento De Gamboa, translated by Clements Markham, Cambridge: The Hakluyt Society 1907, pp. 28–58.
  2. ^ 1 2 "Glossary, Inca Gods". First People of America and Canada – Turtle Island.
  3. ^ Colonial Spanish America: a documentary history, Kenneth R. Mills, Rowman & Littlefield, 1998, p. 39
  4. ^ Pre-Columbian America: Myths and Legends, Donald. A. Mackenzie, Senate, 1996, p.268-270
  5. ^ 'The Skeptic: encyclopedia of Pseudoscience, "white god legends", Michael Shermer, ABC-CLIO, 2002, p. 578
  6. ^ Portrait Vase of Bearded Figure
  7. ^ In Quest of the Great White Gods, Robert F. Marx, Crown Publishers, 1992 pp. 7–15.
  8. ^ Hill, Kim; A. Magdalena Hurtado (1996). Aché life history: the ecology and demography of a foraging people. Aldine Transaction. p. 58. ISBN 978-0-202-02036-5.