וירה גראן

**וירה גראן**
**Wiera Gran**
	גראן, 1946
לידה	20 באפריל 1916; האימפריה הרוסית
פטירה	19 בנובמבר 2007 (בגיל 91); פריז, צרפת
שם לידה	ורוניקה גרינברג
שם במה	סילביה גרין
מקום קבורה	Cimetière de Pantin
מוקד פעילות	גטו ורשה
תקופת הפעילות	מ-1934
סוגה	טנגו
סוג קול	קונטראלט
שפה מועדפת	פולנית, צרפתית
בן זוג	קאז'ימיש יז'ירסקי
	פרופיל ב-IMDb

וירה גראן (בפולנית: Wiera Gran‏; 20 באפריל 1916 – 19 בנובמבר 2007) הייתה שחקנית וזמרת יהודייה-פולנייה, שהתפרסמה בפולין בשנות ה-30. בזמן המלחמה חייתה והופיעה בגטו ורשה. לאחר המלחמה נפוצו שמועות על כך ששיתפה פעולה עם הגסטאפו. אף על פי שאלה לא הוכחו, הן דבקו בה עד יומה האחרון וחיסלו למעשה את הקריירה שלה אחרי המלחמה.

חיים וקריירה לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גראן נולדה כנראה ברוסיה בשם וירוניקה גרינברג. הייתה בתם של אלייאש גרינברג שנעדר מהבית וליבה קפלן. הצעירה מבין שלוש אחיות. בילדותה עברו להתגורר סמוך לוורשה. אהבה לשיר ולהופיע מגיל צעיר. היא החלה להופיע במועדון "פרדיס" בוורשה וב־1934 הקליטה את תקליטה הראשון בשם סילביה גרין. היא הלכה והתפרסמה והופיעה ברחבי המדינה וברדיו הפולני. בתקופה שלפני המלחמה הופיעה בקביעות בקפה "ווג" בוורשה שם שרה בפולנית.

ב־1939 הופיעה ושרה ביידיש בסרט "אן א היים" שהיה הסרט האחרון ביידיש שהופק בפולין לפני המלחמה.

המלחמה וגטו ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרוץ המלחמה הצטרפה לקאז'ימיש יז'ירסקי, רופא פולני שהפך לבעלה אף שלא נישאו באופן רשמי מעולם, ויחד ברחו מזרחה, לאזור שהיה בשליטה רוסית. הם חיו בלבוב שם חזרה להופיע תחת השלטון הסובייטי, ולאחר כשנה חזרו לוורשה, למשפחתה. מאוחר יותר עברה לחיות בגטו, שם חזרה להופיע, בעיקר בקפה "שטוקה", קפה בר עם בימת מופעים שמשך אורחים מפוקפקים בעלי אמצעים, בעיקר מבריחים ומשתפי פעולה. אחד המלווים שלה היה הפסנתרן ולדיסלב שפילמן. אחד מלהיטיה הגדולים היה "הנשף הראשון שלה" שכתב עבורה המשורר ולדיסלב שלנגל והלחין שפילמן. היא הופיעה גם באירועים פרטיים, אצל אלה שיכלו להרשות זאת לעצמם. כך הופיעה בדירתו של שימנוביץ', אחד מראשי קבוצת ה־13, "הגסטאפו היהודי", מה שהפך לאחד הכתמים בעברה.

לקראת האקציה הגדולה נסגר מועדון ה"שטוקה" ועם תחילת הגרוש עברה גראן לצד הארי שם הסתתרה לצד בעלה עד סוף המלחמה. אמה ואחיותיה נותרו בגטו וניספו.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום המלחמה נאלצה לעמוד מול שמועות על שיתוף פעולה עם הגסטאפו בתקופת החיים בגטו. היא הועמדה למשפט אך זוכתה. למרות זאת ההאשמות נמשכו עד יומה האחרון. ב־1950 עברה לישראל אך לא נקלטה וכעבור שנתיים נסעה לצרפת שם חיה עד מותה. בתקופה מסוימת עברה לקרקאס ואחר חזרה לפריז. היא המשיכה להופיע בפריז אך לא הצליחה לשחזר את הצלחתה. ב־1971 הגיעה לסיבוב הופעות בישראל שנקטע בשל המחאות. בשנותיה האחרונות חיה בעוני, בדידות ובתחושת נרדפות.

ההאשמות ותביעות הדיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם סיום המלחמה צצו נגדה שמועות והאשמות על כך ששיתפה פעולה עם הגסטאפו כמודיעה וכמלשינה. היא נעצרה, נחקרה ועמדה למשפט. בין עדי התביעה היו יונס טורקוב, מארק אדלמן וולדיסלב שפילמן. כל העדויות היו בגדר שמועות והתביעה הפסיקה את המשפט מהעדר הוכחות. גם וועדות החקירה של איגוד אמני הבמה הפולנית ושל איגוד המוזיקאים שחקרו מקרים של שיתוף פעולה לא מצאו כל פגם בעברה. הזיכוי לא ביטל את השמועות.

ב־1946 זומנה לחקירה בפני הוועד המרכזי של יהודי פולין שהקים בית דין משלו וערך חקירות ושימועים פומביים ליהודים שנחשדו בגין מעשיהם בזמן המלחמה. הדיון בעניינה נמשך למעלה משנתיים, ונחקרו בו עשרות עדים. העדויות היו סותרות, משמועות על האשמות ועל גזר דין מוות שהוצא נגדה על ידי המחתרת ועד לעדויות שהכחישו כל רמז להתנהגות מגונה והעלו על נס את עזרתה ותמיכתה באחרים תוך ניצול מעמדה. גם גראן עצמה נחקרה פעמים רבות. בית הדין פסק שההאשמות נגדה לא הוכחו וזיכה אותה.

המאבק בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1950, עם סיום המשפט החליטה גראן לעלות לישראל. היא החלה להופיע ואף זכתה לכתבת שער בשבועון "העולם הזה", אך גם כאן רדפו אותה השמועות והקשו עליה. ב־1952 עזבה את הארץ והיגרה לפריס שם חזרה להופיע בהצלחה חלקית. הסופר והפרטיזן חיים לזר שאסף עדויות על מרד גטו ורשה ביקר בפריס ב־1962 ונפגש איתה אך גם הוא לא הגיע להכרעה חד-משמעית לגביה. ב־1971 הגיעה לסיבוב הופעות בישראל. הפעם נתקלה במסע מחאה מאורגן של ניצולי שואה שגרמו לביטול ההופעות. מאחורי המחאה עמד הפרסום בספרו של יונס טורקוב "היה הייתה ורשה יהודית" שיצא לאור בעברית ב־1969 אשר הזכיר את ההאשמות נגדה. היא הגישה תביעת דיבה כנגד המעורבים בדבר – יונס טורקוב מחבר הספר, פסח בורשטיין יושב ראש המועצה של הארגון העולמי של לוחמים יהודים פרטיזנים ואסירי המחנות, והד"ר אדולף ברמן חבר הנהלת הארגון וממנהיגי הציבור היהודי בפולין. המשפט לא הגיע לכלל הכרעה.

ההאשמה הנגדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גראן מצידה האשימה את ולדיסלב שפילמן בכך שהוא עצמו שירת במשטרה היהודית בגטו וסייע לגסטאפו. היא כתבה על כך בזכרונותיה ובהמשך צוטטה בספרה של אגאתה טושינסקה "הנאשמת". משפחתו של שפילמן תבעה את טושינסקה באשמת הוצאת דיבה, ובשנת 2016 קבע בית המשפט הפולני בערכאה שנייה שטושינסקה אכן הוציאה דיבה, ודרש ממנה לפרסם התנצלות וכן למחוק את האשמות מהמהדורות הבאות של הספר^[1]^[2].

אזכורים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־2010 פרסמה הסופרת הפולניה אגאתה טושינסקה את הספר "הנאשמת" על חייה של גראן. היא נפגשה איתה פעמים רבות ועשתה עבודת תחקיר מקיפה. כפי שמעיד שמו, הספר מתמקד בהאשמות שהועלו כלפיה אך אינו מצליח להגיע למסקנה חד משמעית. הוא יצא לאור לאחר מותה של גראן. הספר יצא לאור בפולנית ותורגם לשפות רבות.

בעקבות הספר הופק בפולין סרט תיעודי על חייה^[3].

על הבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011 הוצגה בוורשה אופרטה שמבוססת על סיפור חייה^[4]
ב־2016 הופק בפולין מופע היחיד המוזיקלי מחר יהיה מאוחר מדי על חייה של וירה גראן. המחזה נכתב על ידי ויסלאבה סויקובסקה ועלה בבימויה של אניישקה פלושיישקה ובביצועה של אלכסנדרה ליס.
ב-2019 הוקדש מופע מיוחד לוירה גראן בפסטיבל התרבות היהודית בורשה^[5]