וירולוגיה

וִירוֹלוֹגְיָה (בעברית: חקר הנגיפים^[1], באנגלית: virology) היא תת-תחום במיקרוביולוגיה העוסק בחקר הנגיפים ובגופיפים דמויי-נגיפים.

הווירולוגיה חוקרת את מבנה הנגיפים, את סיווגם ואת האבולוציה שלהם, את דרך הדבקת התא וניצולו לצורך התרבותם, את המחלות שלהן הם גורמים, את השיטות לבודד אותם ולגדל אותם, ואת הפוטנציאל האפשרי שלהם במחקר ובריפוי מחלות. הווירולוגיה נחשבת לדיסציפלינת משנה של מיקרוביולוגיה ושל פתולוגיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורה הפרימיטיבית הראשונה של חיסון נגד נגיפים (אנ') הייתה נהוגה בהודו ובשושלת סונג הסינית מאז המאה ה-11. במהלך הטיפול הוחדר תפליט של חולי אבעבועות שחורות לגופם של אנשים בריאים דרך שריטה בבשרם.

שיטת החיסון הובאה לאנגליה בשנת 1721. הסיכון למות כמוצאה מהחיסון היה כ-2 אחוזים, בהשוואה לתמותה מאבעבועות שחורות שעמדה אצל ילדים בין 25–40 אחוזים.

צורת החיסון הזו הופסקה החל במאה ה-18 עם גילויו של החיסון נגד אבעבועות שחורות.

בשנת 1879 התבקש האגרונום אדולף מאייר (אנ') לחקור את מחלת מוזאיקת הטבק, מאייר הצליח להוכיח כי ניתן למגר אותה באמצעות הדבקת צמחים בריאים במוהל מן הצמחים הנגועים. ההערכה הייתה שמחוללי המחלה הם חיידקים, אולם מאייר לא מצא באמצעות בדיקה במיקרוסקופ אופטי רמז לחיידקים או פטריות במוהל. מדענים שבאו אחריו זיהו שהנגיף קטן יותר מהחיידקים ועובר במסננים.

בשנת 1898, טבע מרטינוס ביירינק (אנ') לראשונה את המונח וירוס.