ולדימיר נאומוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ולדימיר נאומוב
Vladimir Naumov2.jpg
לידה 6 בדצמבר 1927 (בן 92)
לנינגרד, רוסיה הסובייטית, ברית המועצות
מדינה ברית המועצות, רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1951 - היום
עיסוק במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק, שחקן
מקום לימודים המכון לקולנוע על שם גרסימוב עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות "שלום למי שנכנס", "הבריחה", "טהראן-43"
בן או בת זוג נטליה בלוכבוסטיקובה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אמן העם של ברית המועצות, פרס ברית המועצות
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ולדימיר נאומוברוסית: Владимир Наумов; נולד ב-6 בדצמבר 1927) הוא במאי, תסריטאי, מפיק ושחקן סובייטי ורוסי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדימיר נאומוב נולד בשנת 1927 בלנינגרד. אביו, נאום נאומוב-סטראז' (1957-1898), היה צלם קולנוע. ב-1952 הוא סיים את לימודיו בסדנת הבימוי של איגור סבצ'נקו ב-VGIK (המכון הכלל-סובייטי הממלכתי לקולנוע שבמוסקבה).

בעודו סטודנט, נאומוב היה אחד מעוזריו של סבצ'נקו, בעת שהאחרון ביים את הסרטים "המכה השלישית" (1948) ו"טאראס שבצ'נקו" (1951). הסרטים צולמו באולפני הקולנוע על-שם א' דובז'נקו שבקייב. אחרי מותו בטרם עת של סבצ'נקו, בזמן צילומי הסרט על שבצ'נקו, נאומוב היה בצוות שהשלים את עבודת הבמאי. יחד איתו עבדו אלכסנדר אלוב ולטיף פאיזייב. בכך התחיל שיתוף הפעולה ארוך השנים והפורה של נאומוב עם אלוב, שסיים את לימודיו בסדנה של סבצ'נקו ב-1951.

נאומוב ואלוב המשיכו את עבודתם באולפני הקולנוע שבאוקראינה הסובייטית. ב-1954 הם ביימו שם את סרטם המשותף הראשון - "נעורים בהולים" (לפי טרילוגיית הרומנים "המבצר הישן" של הסופר האוקראיני-רוסי ולדימיר בליאייב). זמן קצר אחר כך, נאומוב התחתן עם אשתו הראשונה - השחקנית אלזה לז'דיי. הסרט הבא של נאומוב ואלוב, היה "פאבל קורצ'גין" (1956, לפי ספרו של ניקולאי אוסטרובסקי "כיצד התחשלה הפלדה").

ב-1957 נאומוב ואלוב הוזמנו לעבוד באולפני "מוספילם" על ידי המנהל איוואן פירייב. סרטם הראשון במוסקבה היה "רוח" (1958). ב-1961 הם ביימו את הסרט "שלום למי שנכנס". הוא מספר על חייל סובייטי צעיר בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, שמוביל גרמנייה הרה מברלין לבית-חולים. בפסטיבל הסרטים של ונציה, הבמאים נאומוב ואלוב זכו בשני פרסים על סרט זה: מדליית הזהב (פרס מיוחד של חבר השופטים) וגביע פאזינטי (פרס מבקרי הקולנוע האיטלקים לסרט הזר הטוב ביותר).

משנת 1963 נאומוב עמד בראש אחת מההתאחדויות היצירתיות באולפני "מוספילם", שאיחדה סופרים וקולנוענים. ב-1964 נאומוב התגרש מאשתו הראשונה. בשנת 1966 הוא ביים יחד עם אלוב את הסרט הקומי "בדיחה גרועה", שהתבסס על סיפור קצר של פיודור דוסטויבסקי. גיבור הסרט היה פקיד גבוה בתקופת האימפריה הרוסית. האיש ניסה לתת דוגמה אישית של יחס הומני לזולת, כדי לחבב את השלטון על העם. הסרט נפסל להקרנה על ידי הצנזורה, ורק ב-1987 הוצג לראשונה בבתי הקולנוע.

ב-1970 נאומוב ואלוב ביימו את אחד מסרטיהם החשובים ביותר - "הבריחה". הסרט הוא עיבוד ליצירותיו של מיכאיל בולגקוב - המחזה "הבריחה", הרומן "הגוורדיה הלבנה" והליברטו "הים השחור". הוא מספר על חברי "התנועה הלבנה", שנמלטו מארצם בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה ומנסים לשרוד במקומות גלותם באיסטנבול ובפריז בשנות ה-20. ב-1971 הסרט הוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן. בשנת 1974 נאומוב התחתן עם אשתו השנייה - השחקנית נטליה בלוכבוסטיקובה.

משנת 1976 נאומוב היה חבר מזכירות ההנהגה של איגוד הקולנוענים של ברית המועצות. באותה שנה, נאומוב ואלוב ביימו את הסרט "האגדה על ת'יל" (לפי הרומן "האגדה על אופנשפיגל" של הסופר הבלגי שארל דה קוסטר). הוא תיאר את עלילותיו של הרפתקן פלמי בזמן מלחמות הרפורמציה במאה ה-16. הסרט זכה בפרס הראשי של חבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בבריסל (1976), בפרס מפיקי הקולנוע הנורווגים (1978) ובפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה (1978).

ב-1980 נאומוב ואלוב ביימו את סרטם המפורסם ביותר - "טהראן-43". הוא סיפר על הצלחתו של השירות החשאי הסובייטי לסכל את המזימה הגרמנית להתנקש בחייהם של מנהיגי המעצמות שנלחמו בנאצים - בעת פגישת הפסגה שלהם בטהראן בשנת 1943. ב-1981 הסרט זכה בפרס הראשי בפסטיבל הסרטים הכלל-סובייטי שנערך באותה שנה בירוואן ובפרס הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה.

משנת 1980 נאומוב ואלוב ניהלו יחד סדנה לבימוי ב-VGIK. ב-1983 הם ביימו את הסרט "החוף", שהופק במשותף על ידי "מוספילם" ואולפני סרטים ממערב גרמניה. הוא סיפר על סופר סובייטי, שמגיע להמבורג לרגל הוצאת ספרו לאור בגרמנית. הסופר נזכר בקרבות האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בהם השתתף. הוא נזכר גם בצעירה גרמנייה, בה התאהב בזמן חופשה קצרה מקרבות. הסופר זוכה לפגוש אותה במקום, שבו נפרד ממנה כחייל. ב-1984 הסרט זכה בפרס הראשי בפסטיבל הסרטים הכלל-סובייטי, שנערך באותה שנה בקייב.

ביוני 1983 נפטר שותפו ליצירה של נאומוב - הבמאי אלכסנדר אלוב. ב-1984 נאומוב ביים סרט תיעודי בשם "אלוב" על חברו. ב-1986 הוא זכה לדרגת פרופסור ב-VGIK. משנת 1987 נאומוב הוא מנכ"ל אולפני "סויוז נבונה", שהוקמו על בסיס ההתאחדות היצירתית, אותה הוא ניהל מיום היווצרותה ב-1963 (אז, במסגרת אולפני "מוספילם").

אחרי מותו של אלוב, נאומוב ביים לבדו שבעה סרטים, ביניהם "הבחירה" (1987), "החוק" (1989), ו"עשר שנים בלי זכות התכתבות" (1990 - הפקה סובייטית ומערב-גרמנית). בסך הכל, הוא ביים 17 סרטים, 11 מהם בשותפות עם אלכסנדר אלוב. סרטו אחרון הוצג ב-2014. נאומוב כתב תסריטים לכל הסרטים שביים (תשעה מהם יחד עם אלוב) ולאחד הסרטים של בתה - נטליה נאומובה. הוא גם הפיק חמישה סרטים והופיע כשחקן בחמישה נוספים.

משנת 2002 נאומוב מכהן כנשיאה הראשון של האקדמיה הלאומית הרוסית למדעי ולאומנויות הקולנוע. הוא גם חבר האקדמיה האירופית לקולנוע.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו הראשונה של נאומוב הייתה השחקנית אלזה לז'דיי (2001-1933). הוא התחתן איתה באמצע שנות ה-50 והיה נשואי לה עד שנת 1964. לבני הזוג נולד הבן אלכסיי. בנו של האחרון, נכדו של נאומוב, נקרא כמו סבו ולדימיר. הוא סטודנט במכון של סנקט פטרבורג לקולנוע ולטלוויזיה.

ב-1974 נאומוב התחתן עם אשתו השנייה - השחקנית נטליה בלוכבוסטיקובה. לבני הזוג נולדה בת יחידה - נטליה נאומובה (כיום שחקנית ובמאית קולנוע). בשנת 2007 הם אימצו מבית-יתומים ילד בן שלוש. אשתו של נאומוב העניקה לילד את שם משפחתה, ושמו המלא הוא קיריל בלוכבוסטיקוב.

פרסים ותארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מדליית כסף בפסטיבל הבינלאומי של הצעירים והסטודנטים (של תנועות השמאל) (1957, לסרט "פאבל קורצ'גין" שביים)
  • פרס מעודד בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה (1958, על בימוי הסרט "פאבל קורצ'גין")
  • מדליית זהב (פרס מיוחד של חבר השופטים) בפסטיבל הסרטים של ונציה (1961, על בימוי הסרט "שלום למי שנכנס")
  • גביע פאזינטי (פרס מבקרי הקולנוע האיטלקים לסרט הזר הטוב ביותר) בפסטיבל הסרטים של ונציה (1961, לסרט "שלום למי שנכנס" שביים)
  • פרס "פמינה בלז'" (יחד עם תשעה סרטים זרים אחרים) בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בבריסל (1962, לסרט "שלום למי שנכנס")
  • פעיל אמנות נכבד של רוסיה הסובייטית (1965)
  • עיטור אות הכבוד (1971)
  • אמן העם של רוסיה הסובייטית (1974)
  • הפרס הראשי של חבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בבריסל (1976, לסרט "האגדה על ת'יל" שביים)
  • עיטור הדגל האדום של העמל (1977)
  • פרס המפיקים הנורווגים (1978, לסרט "האגדה על ת'יל")
  • פרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה (1978, לסרט "האגדה על ת'יל)
  • הפרס הראשי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה (1981, לסרט "טהראן-43" שביים)
  • הפרס של אגודת "מולדת" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה (1981, לסרט "טהראן-43")
  • אמן העם של ברית המועצות (1983)
  • הפרס הראשי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה (1984, לסרט "החוף" שביים)
  • פרס ברית המועצות (1985)
  • אות "ידידות העמים" (1987)
  • פרס "אמרקורד" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ברימיני (איטליה) (1995, לסרט "החגיגה הלבנה" שביים)
  • אות "על הצטיינות בשירות המולדת" מדרגה רביעית (1997)
  • דיפלומת הכבוד בפסטיבל הסרטים הרוסיים באונפלר (צרפת) (2001, לסרט "שעון בלי מחוגים" שביים)
  • פרס "נשר הזהב" על תרומה יוצאת דופן לקולנוע הרוסי (2007)
  • אות "על הצטיינות בשירות המולדת" מדרגה שנייה (2007)
  • אות הכבוד (רוסיה) (2013)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ולדימיר נאומוב בוויקישיתוף