ולדיסלב סורקוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ולדיסלב סורקוב
Владисла́в Сурко́в
Vladislav Surkov 7 May 2013.jpeg
לידה 21 בספטמבר 1964 (בן 55)
רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברית המועצות, רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • International University in Moscow
  • National University of Science and Technology עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, איש עסקים עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה רוסיה המאוחדת
עוזר נשיא רוסיה
20 בספטמבר 201318 בפברואר 2020
(6 שנים ו-21 שבועות)
מזכיר הממשלה
21 במאי 20128 במאי 2013
(50 שבועות ו-3 ימים)
סגן ראש ממשלת רוסיה למדיניות כלכלית
27 בדצמבר 201121 במאי 2012
(21 שבועות)
סגן ראשון לראש סגל הקרמלין
12 במאי 200817 בדצמבר 2011
(3 שנים ו-31 שבועות)
סגן ראש סגל הקרמלין
3 באוגוסט 199912 במאי 2008
(8 שנים ו-40 שבועות)
פרסים והוקרה
  • עיטור הכבוד של הפדרציה הרוסית
  • עיטור מסדר המולדת דרגה שלישית
  • עיטור אלכסנדר נבסקי
  • מדליית פיוטר סטוליפין
  • Order “For fidelity to duty” עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Signature of Vladislav Surkov.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ולדיסלב יורייביץ' סורקוברוסית: Владисла́в Ю́рьевич Сурко́в; נולד ב-21 בספטמבר 1964 במחוז ליפצק)[1] הוא איש עסקים ופוליטיקאי רוסי. הוא היה סגן ראש הסגל הנשיאותי הרוסי בשנים 1999 עד 2011,[2] שנים שבמהלכן נתפס לעיתים קרובות כאידאולוג הראשי של הקרמלין שהציע ויישם את מושג הדמוקרטיה הריבונית ברוסיה. מדצמבר 2011 ועד מאי 2013 שימש סורקוב כסגן ראש ממשלת הפדרציה הרוסית.[3][4] לאחר התפטרותו, סורקוב חזר ללשכת הנשיאות והפך ליועץ אישי של ולדימיר פוטין בנושא היחסים עם אבחזיה, דרום אוסטיה ואוקראינה.[5] הוא פוטר לבסוף בצו הנשיא בפברואר 2020.[6] סורקוב נתפס בעיני רבים כדמות מפתח בעלת כוח והשפעה רבה בממשלו של ולדימיר פוטין.[7][8][9] על פי ה"מוסקבה טיימס", תפיסה זו אינה תלויה בתואר הרשמי שסורקוב החזיק בכל עת בממשלו של פוטין.[10][11]

עיתונאים ברוסיה ומחוצה לה משערים כי סורקוב כותב תחת שם העט נתן דובוביצקי, אף על פי שהקרמלין הכחיש זאת.[12][13][14][15][16]

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הביוגרפיה הרשמית של סורקוב, הוא נולד ב-21 בספטמבר 1964 בסולנצבו, מחוז ליפצק.[17][18] לפי מקורות אחרים, הוא נולד בשאלי.[19] שמו, כשנולד, היה אסלאמבק דודייב.[20] הוריו, היו הרוסייה זינאידה אנטונובנה סורקובה (ילידת 1935) והצ'צ'ני אנדארבק (יורי) דנילבקוביץ' דודייב (נולד 1942), היו מורים בבית ספר ברפובליקה האינגושטית-צ'צ'נית. לאחר פרידת הוריו, אמו עברה לליפצק והוא הוטבל לנצרות אורתודוקסית.[21] בראיון שפורסם ביוני 2005 במגזין הגרמני "דר שפיגל", הצהיר סורקוב כי אביו צ'צ'ני אתני וכי הוא בילה את חמש השנים הראשונות לחייו בצ'צ'ניה[22] בדובה-יורט ובגרוזני.[9]

בשנים 1983 עד 1985 שירת סורקוב בגדוד ארטילריה סובייטי בהונגריה, על פי הביוגרפיה הרשמית שלו.[23] עם זאת, שר ההגנה לשעבר סרגיי איבנוב הצהיר בראיון טלוויזיה לשנת 2006 כי סורקוב שירת במינהל המודיעין הראשי של המטה הכללי (GRU) באותה תקופה.[24][25]

לאחר שירותו הצבאי התקבל סורקוב למכון התרבות במוסקבה לתוכנית של חמש שנים בתיאטרון, אך בילה שם שלוש שנים בלבד.[26] סורקוב סיים את לימודיו באוניברסיטה הבינלאומית במוסקבה עם תואר שני בכלכלה בסוף שנות התשעים.

קריירה עסקית (1988–1998)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות השמונים, כאשר הממשלה הסירה את האיסור על עסקים פרטיים, סורקוב החל לעסוק בעסקים. הוא הפך לראש מחלקת הפרסום של עסקיו של מיכאיל חודורקובסקי. משנת 1991 עד אפריל 1996 מילא תפקידים ניהוליים מרכזיים במחלקות פרסום ויחסי ציבור של בנק מנאטפ של חודורקובסקי. ממרץ 1996 לפברואר 1997 הוא היה בחברת רוספרום, ומפברואר 1997 באלפא-בנק אצל מיכאיל פרידמן.[26]

בספטמבר 2004 נבחר סורקוב לנשיא דירקטוריון החברה לתובלת מוצרי נפט Transnefteproduct, אך הונחה על ידי ראש ממשלת רוסיה מיכאיל פרדקוב לוותר על התפקיד בפברואר 2006.[27]

קריירה פוליטית (1999–2020)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן ראש סגל הקרמלין, 1999–2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קריירה קצרה כדירקטור ליחסי ציבור בתחנת הטלוויזיה הרוסית ORT מ-1998 עד 1999, סורקוב מונה לסגן ראש סגל הקרמלין בשנת 1999, תפקיד שהחזיק במשך למעלה מעשור.[14]

בראשית תקופתו בתפקיד זה הופעותיו העיקריות של סורקוב בציבור ובכלי תקשורת בינלאומיים היו כתיבת כיוון יחסי ציבור של הקרמלין. באוגוסט 2000 הוא אישר כי גזפרום תרכוש את מוסט-מדיה (שתהפוך לגזפרום-מדיה) של ולדימיר גוסינסקי, שבאותה תקופה היה הבעלים של ערוץ הטלוויזיה הרוסי היחיד העצמאי, NTV.[28] בספטמבר 2002 הצהיר בשם הקרמלין כי הוחלט שלא להחזיר את פסלו של מייסד הק.ג.ב. פליקס דזרז'ינסקי שנהרס במהלך נפילת ברית המועצות בשנת 1991.[29] לאחר בחירות 2003, כאשר מפלגת רוסיה המאוחדת של הנשיא קיבלה הכי הרבה מושבים בדומה עם רוב של 37.6%, מסר סורקוב את התגובה הנלהבת של הקרמלין ואמרה "אנחנו חיים עכשיו ברוסיה חדשה."[30]

במרץ 2004 מונה בנוסף כעוזרו של הנשיא, במקביל לתפקידו כסגן ראש הסגל הנשיאותי.[31]

מאז 2006 דגל סורקוב בתורה פוליטית שכינה אותה דמוקרטיה ריבונית, כדי להתנגד לקידום הדמוקרטיה על ידי ארצות הברית ומדינות אירופה.[32] אם לשפוט על פי חלק מהתקשורת המערבית, השקפה זו נתפסה כשנויה במחלוקת ולא הוזכרה על ידי התקשורת הרוסית והאליטה הפוליטית הרוסית.[33] סורקוב רואה במושג זה גרסה לאומית לשפה הפוליטית הנפוצה שתשמש כאשר רוסיה תדבר עם העולם החיצון. כאידאולוג המשפיע ביותר של "דמוקרטיה ריבונית", נשא סורקוב שני נאומים פרוגרמטיים בשנת 2006: "ריבונות היא שם נרדף פוליטי לתחרותיות" בפברואר וזה "המודל הרוסי שלנו לדמוקרטיה המכונה 'דמוקרטיה ריבונית'", אמר ביוני 2006.

ולדיסלב סורקוב באפריל 2010

ב-8 בפברואר 2007, אוניברסיטת מוסקבה ציינה 125 שנים להולדתו של נשיא ארצות הברית פרנקלין ד רוזוולט עם ועידה בנושא "שיעורי ניו דיל לרוסיה המודרנית והעולם" בה השתתפו, בין השאר, סורקוב וגלב פבלובסקי. סורקוב ערך הקבלה מפורשת בין רוזוולט לנשיא רוסיה פוטין, והילל את מורשת הניו דיל של רוזוולט, ובין ארצות הברית של שנות השלושים לרוסיה של ימינו. פבלובסקי קרא לפוטין לעקוב אחר רוזוולט שכיהן במשך 3 קדנציות כנשיא.[34][35][36]

על פי הדיווח ב"מוסקבה טיימס", סורקוב הפעיל את השפעתו בכך שרמזן קדירוב מונה לראש הרפובליקה הצ'צ'נית ב-15 בפברואר 2007.[37][38] מאז מינויו המשיך קדירוב לכהן בשתי קדנציות בתפקיד והואשם בהפרות רבות של זכויות אדם.

באוקטובר 2009 הזהיר סורקוב כי פתיחות ומודרניזציה של המערכת הפוליטית ברוסיה, צורך שהודגש שוב ושוב על ידי הנשיא דמיטרי מדבדב, שעלול לגרום לחוסר יציבות רב יותר, אשר "עלול לקרוע את רוסיה".[39]

בספטמבר 2011 פרש מיכאיל פרוכורוב ממפלגת המעשה הנכון, אותה הוביל במשך חמישה חודשים. הוא גינה את המפלגה כבובה של הקרמלין וכינה את סורקוב "אדון הבובות הראשי של התהליך הפוליטי", כך על פי דיווח במגזין בשפה הרוסית "Korrespondent" שצוטט על ידי ה"ניו יורק טיימס".[40][41] פרוחורוב קיווה שסורקוב יפוטר מהקרמלין, אך הקרמלין עמד מאחורי סורקוב ואמר שהוא לא ייעלם מהבמה הפוליטית.[42] באותה תקופה תיארה רויטרס סורקוב בפרופיל כ"אסטרטג הפוליטי הראשי המוצל של הקרמלין", אחד האנשים החזקים ביותר בקרמלין ונחשב לבעל ברית קרוב של ראש הממשלה פוטין.[43]

סגן ראש הממשלה למודרניזציה כלכלית, 2011–2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 בדצמבר 2011, מדבדב הקצה מחדש את סורקוב לתפקיד "סגן ראש הממשלה למודרניזציה כלכלית", בתהליך שהתפרש ברבים כתגובה לבחירות לפרלמנט הרוסי בשנת 2011.[44] באותה עת תיאר סורקוב את הקריירה שלו בעבר כך:[45] "הייתי בין אלה שעזרו לבוריס ילצין להבטיח העברת כוח שלווה; בין אלה שעזרו לנשיא פוטין לייצב את המערכת הפוליטית; בין אלה שעזרו לנשיא מדבדב בליברליזציה. כל הצוותים היו נהדרים".

סורקוב נואם במהלך הקונגרס החמישי של תנועת נאשי

במהלך תקופה זו, סורקוב עזר ליצור כמה תנועות נוער פרו-ממשלתיות, כולל נאשי. הוא נפגש עם מנהיגיהם והמשתתפים בהם מספר פעמים והעביר להם הרצאות על המצב הפוליטי.[46] נאשי הושוותה על ידי אדוארד לוקאס כגרסת ממשלת פוטין לקומסומול בעידן הסובייטי.

סורקוב ביומו האחרון כסגן ראש הממשלה בפגישה עם סרגיי איבנוב (ראש סגל הקרמלין) ועמיתו לשולחן הממשלה ארקדי דבורקוביץ'

מאז חזרתו של פוטין לנשיאות בשנת 2012, סורקוב נדחף לשוליים כאשר פוטין "רדף דרך של דיכוי גלוי על פני המניפולציה הערמומית שהעדיף סורקוב". כסגן ראש הממשלה, ביקר סורקוב את ועדת החקירות הפדרלית שהקים הקרמלין, שהובילה חקירות על מנהיגי האופוזיציה במקום הפרקליטות ומשרד התובע הכללי. הוועדה הצהירה שהוא הציע להתפטר ב-7 במאי 2013, ואילו סורקוב הצהיר שהוצע לו להתפטר ב-28 באפריל 2013. פוטין חתם על הפיטורין ב-8 במאי 2013.[47][48]

יועץ אישי של פוטין, 2013 עד 2020[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשתי כהונותיו הראשונות של פוטין כנשיא, נחשב סורקוב כ"קרדינל אפור" של הקרמלין, עקב יצירת מערכת השלטון "דמוקרטיה ריבונית" של רוסיה והכוונת התעמולה שלה בעיקר באמצעות שליטה בטלוויזיה המופעלת על ידי המדינה.[49] ב-20 בספטמבר 2013 מינה ולדימיר פוטין את סורקוב כעוזרו בסגל הנשיאותי.[18] הוא גם הפך ליועצו האישי של פוטין בנושא היחסים עם אבחזיה, דרום אוסטיה ואוקראינה.[5][50]

ב־17 במרץ 2014, יום לאחר משאל העם על קרים, הפך סורקוב לאחד האנשים הראשונים שהועמדו תחת סנקציות על ידי הנשיא ברק אובמה, שהקפיא את נכסיו בארצות הברית ומנע ממנו כניסה לארצות הברית.[51][52][53][54][55][56][57][58][59][60][61] סורקוב הגיב על כך באומרו: "הדברים היחידים שמעניינים אותי בארצות הברית הם טופאק שאקור, אלן גינזברג וג'קסון פולוק. אני לא צריך ויזה כדי לגשת לעבודה שלהם."[62]

ב-21 במרץ 2014 האיחוד האירופי הציב את סורקוב ברשימת הסנקציות שלו, המונע ממנו כניסה לאיחוד והקפאת נכסיו באיחוד.[63][64]

בפברואר 2015 האשימו הרשויות באוקראינה את סורקוב בארגון צלפים להרוג מפגינים וכוחות משטרה במהלך היברומאידן האוקראיני בינואר 2014.[65][66][67] האשמה זו נדחתה על ידי ממשלת רוסיה כ"אבסורדית".[50] אף על פי שנאסר על כניסתו לאיחוד האירופי, סורקוב ביקר בהר אתוס ביוון כחלק ממשלחתו של פוטין לאתר הקדוש במאי 2016.[68]

ב-11 בפברואר 2019 פרסם סורקוב במאמר Nezavisimaya Gazeta "המדינה ארוכת-הטווח של פוטין", המתאר את עיקרי המונח "פוטיניזם" שהוצע על ידו.[69] הכתבה עוררה סערה בתקשורת.[70][71][72][73]

ב-18 בפברואר 2020 סורקוב פוטר מתפקידו בקרמלין.[6]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סורקוב התחתן פעמיים. נישואיו הראשונים, ליוליה פטרובנה וישנבסקאיה בשנת 1987, הסתיימו בגירושים בשנת 1996. בנישואיו השניים התחתן סורקוב עם נטליה דובוביצקאיה, מזכירתו בהיותו מנהל בבנק מנאטפ, בטקס אזרחי בשנת 1998.[24][74][75] לסורקוב ארבעה ילדים: ארטיום (נולד ב־15 באוקטובר 1993),[76] הילד הביולוגי של יוליה שאימץ במהלך נישואיו הראשונים; רומן (יליד 2002),[77] מריה (ילידת 2004), וטימור (נולד בשנת 2010), ילדים ביולוגיים שלו ושל נטליה.

סורקוב הלחין שירים[9] וכתב טקסטים למוזיקאי הרוק הרוסי ואדים סמוילוב, לשעבר חבר הלהקה אגתה קריסטי. הוא דובר אנגלית וחובב את שירתם של דור הביט כמו אלן גינזברג.[78]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ולדיסלב סורקוב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Беспартийный идеолог Владислав Сурков". Gazeta.ru. 16 במאי 2007. בדיקה אחרונה ב-1 באפריל 2009. 
  2. ^ הארץ, מדוע פרש "הקרדינל" של פוטין?
  3. ^ "Vladislav Surkov has been appointed Deputy Prime Minister". President of Russia. 
  4. ^ "Russian President Accepts Resignation Of Deputy PM Surkov". Radio Free Europe. 8 במאי 2013. 
  5. ^ 1 2 Винокурова, Екатерина (20 בספטמבר 2013). "Чем Владислав Сурков займется в Украине". Forbes.ua. 
  6. ^ 1 2 meduza.io https://meduza.io/en/news/2020/02/18/putin-officially-fires-top-political-curator-vladislav-surkov |url= missing title (עזרה). בדיקה אחרונה ב-18 בפברואר 2020. 
  7. ^ Faulconbridge, Guy "Kremlin "puppet master" faces errant oligarch". Reuters. 16 September 2011. Retrieved 21 September 2011.
  8. ^ Thomas, Matt (29 באוקטובר 2016). "Vladislav Surkov: Who is Vladimir Putin's 'grey cardinal'?". International Business Times UK. בדיקה אחרונה ב-21 בנובמבר 2016. 
  9. ^ 1 2 3 Pomerantsev, Peter. 'Putin's Rasputin'. London Review of Books. 33 (20). 20 October 2011. pp. 3–6.
  10. ^ Ryzhkov, Vladimir (7 באוקטובר 2013). "Same Old Kremlin, Same Old Surkov". The Moscow Times. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. Surkov played the decisive role in raising Kadyrov to his current post. For his part, Kadyrov refers to Surkov as his "sworn brother" and even has a portrait of Surkov hanging in his office in Grozny." and "...a person's formal job title in Russia never matches the actual authority they wield. 
  11. ^ "Adam Curtis, HyperNormalisation". BBC iPlayer. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2016. 
  12. ^ ynet, רוסיה: האם בכיר בקרמלין חשף הכל בספר?
  13. ^ Glikin, Maksim; Kholmogorova, Vera (13 באוגוסט 2009). "Владислав Сурков стал писателем?" [Has Vladislav Surkov become a writer?]. Vedomosti. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. Published novel Close to Zero was probably written by Vladislav Surkov. (Издан роман «Околоноля», написанный скорее всего Владиславом Сурковым.) 
  14. ^ 1 2 Storey, Peter (17 ביוני 2015). "Vladislav Surkov: The (Gray) Cardinal of the Kremlin". Cicero. בדיקה אחרונה ב-9 בנובמבר 2015. 
  15. ^ "Peter Pomerantsev: Non-Linear War". LRB blog. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. 
  16. ^ "Did Kremlin political chief really write murky gangster novel?". The Independent (באנגלית). 14 באוגוסט 2009. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. 
  17. ^ "Сурков Владислав Юрьевич". government.ru (ברוסית). 12 במרץ 2012. אורכב מ-המקור ב-12 March 2012. 
  18. ^ 1 2 "Surkov, Vladislav". kremlin.ru. בדיקה אחרונה ב-12 באוקטובר 2015. 
  19. ^ Маринин, Максим; Косарева, Ирина (13 ביולי 2005). "ЧЕЧЕНСКОЕ ДЕТСТВО СУРКОВА". scandaly.ru (ברוסית). אורכב מ-המקור ב-18 May 2008. 
  20. ^ Milam, Whitney (14 ביולי 2018). "Who is Vladislav Surkov?". Medium. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2019. 
  21. ^ "5 Facts About Vladislav Surkov". The Moscow Times. 13 במאי 2013. 
  22. ^ 'Der Westen muss uns nicht lieben'. Uwe Von Klußmann. Walter Mayr. Der Spiegel. 20 June 2005. Quote: "Ich selbst habe die ersten fünf Jahre meines Lebens in Tschetschenien zugebracht."
  23. ^ Sakwa, Richard (7 באפריל 2011). "Surkov: dark prince of the Kremlin". openDemocracy. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. 
  24. ^ 1 2 Сурков, Владислав. lenta.ru
  25. ^ "Сурков Владислав Юрьевич – досье, все новости" [Vladislav, Surkov Yurevich – dossier and news]. Перебежчик. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. According to one information source, he served in the artillery of the Southern Group of Forces in Hungary. According to another, he served in the special forces of the Main Intelligence Directorate (GRU). (По одной информации, службу он проходил в артиллерийской части Южной группы войск в Венгрии. По другой – в спецназе Главного разведывательного управления (ГРУ).) 
  26. ^ 1 2 "Vladislav Surkov Biography". The Moscow Times. 25 במרץ 2011. אורכב מ-המקור ב-2 September 2014. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. 
  27. ^ "Владислав Сурков покинет "Транснефтепродукт"" [Vladislav Surkov leaves "Transnefteprodukt"]. Коммерсантъ (Kommersant) (ברוסית) (25). 13 בפברואר 2006. עמ' 13. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. By an order signed by Prime Minister Mikhail Fradkov, the Board of Directors of "Transnefteprodukt", Deputy of the Presidential Executive Office Vladislav Surkov, resigns. (По подписанному премьером Михаилом Фрадковым распоряжению, совет директоров ОАО "Транснефтепродукт" покинет возглавлявший его заместитель руководителя администрации президента РФ Владислав Сурков.) 
  28. ^ "Kremlin closing in on media network". The Sydney Morning Herald. 4 באוגוסט 2008 – באמצעות Newspapers.com. 
  29. ^ Gutterman, Steve (20 בספטמבר 2002). "Return of statue opposed". Statesman Journal via Associated Press. עמ' 7A – באמצעות Newspapers.com. 
  30. ^ Holley, David (9 בדצמבר 2003). "The Victor Extends an Olive Branch". Los Angeles Times (באנגלית). ISSN 0458-3035. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2016. 
  31. ^ "Мемория. Владислав Сурков" [Vladislav Surkov fact sheet]. polit.ru (ברוסית). 21 בספטמבר 2015. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. 
  32. ^ [1] title? cdi.org. 2006.
  33. ^ On Wednesday Political Elite Agreed to Speak Common Language. «Izvestia». 31 August 2006.
  34. ^ Владимир Владимирович Рузвельт/ Putin Asked to Follow FDR's Example. Kommersant. 9 February 2007.
  35. ^ Kremlin Official Compares Putin to Franklin D. Roosevelt. Moscow News. 9 February 2007.
  36. ^ Roosevelt Russia's ideological ally – Putin aide. RIA Novosti. 8 February 2007.
  37. ^ Ryzhkov, Vladimir (7 באוקטובר 2013). "Same Old Kremlin, Same Old Surkov". The Moscow Times. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. Surkov played the decisive role in raising Kadyrov to his current post. For his part, Kadyrov refers to Surkov as his "sworn brother" and even has a portrait of Surkov hanging in his office in Grozny." and "...a person's formal job title in Russia never matches the actual authority they wield. 
  38. ^ 13 May 2013. "Сурков и Кадыров" [Surkov and Kadyrov]. www.forbes.ru. Forbes Russia. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. 
  39. ^ Sirke Mäkinen, "Surkovian narrative on the future of Russia: making Russia a world leader." Journal of Communist Studies and Transition Politics 27#2 (2011): 143–165.
  40. ^ "Прохоров назвал главного кукловода политического процесса в России". Korrespondent (ברוסית). 15 בספטמבר 2011. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. 
  41. ^ Kramer, Andrew E., and Ellen Barry, "Amid Political Rancor, Russian Party Leader Quits". The New York Times. 15 September 2011. Retrieved 15 September 2011.
  42. ^ Volkskrant. 16 September 2011.
  43. ^ Faulconbridge, Guy "Kremlin "puppet master" faces errant oligarch". Reuters. 16 September 2011. Retrieved 21 September 2011.
  44. ^ "Putin ejects Kremlin 'puppet master' after protests". Associated Press via The Guardian. 27 December 2011.
  45. ^ The gray cardinal leaves the Kremlin. Russia Beyond the Headlines. 28 December 2011.
  46. ^ Maya Atwal and Edwin Bacon. "The youth movement Nashi: contentious politics, civil society, and party politics." East European Politics 28.3 (2012): 256–266.
  47. ^ Сурков Владислав Юрьевич. government.ru. 22 June 2013.
  48. ^ Miriam Elder: Vladimir Putin's former 'cardinal' forced out of government. The Guardian. 8 May 2013.
  49. ^ Anna Nemtsova, Eli Lake: Is This the Mastermind Behind Russia's Crimea Grab? The Daily Beast. 19 March 2014
  50. ^ 1 2 Kiev's allegations that Surkov was behind Maidan developments in 2014 absurd — ForMin. tass.ru. 20 February 2015.
  51. ^ Logiurato, Brett (17 במרץ 2014). "Obama Just Announced Sanctions Against 7 Russian 'Cronies'". Business Insider. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2014. 
  52. ^ "Ukraine and Russia Sanctions". United States State Department. בדיקה אחרונה ב-4 במרץ 2016. 
  53. ^ "Fact Sheet: Ukraine-Related Sanctions". The White House: Office of the Press Secretary. 17 במרץ 2014. בדיקה אחרונה ב-4 במרץ 2016. 
  54. ^ "Executive Order – Blocking Property of Additional Persons Contributing to the Situation in Ukraine". The White House: Office of the Press Secretary. 20 במרץ 2014. בדיקה אחרונה ב-4 במרץ 2016. 
  55. ^ "Treasury Sanctions Russian Officials, Members Of The Russian Leadership's Inner Circle, And An Entity For Involvement In The Situation In Ukraine". United States Department of the Treasury. 
  56. ^ "Issuance of a new Ukraine-related Executive Order; Ukraine-related Designations". United States Department of the Treasury. 17 במרץ 2014. בדיקה אחרונה ב-4 במרץ 2016. 
  57. ^ "Ukraine-related Designations". United States Department of the Treasury. 20 במרץ 2014. בדיקה אחרונה ב-4 במרץ 2016. 
  58. ^ "Specially Designated Nationals List (SDN)". United States Department of the Treasury. 
  59. ^ Shuklin, Peter (21 במרץ 2014). "Putin's inner circle: who got in a new list of US sanctions". liga.net. אורכב מ-המקור ב-7 February 2015. בדיקה אחרונה ב-20 בפברואר 2016. 
  60. ^ President of The United States (10 במרץ 2014). "Ukraine EO13660". Federal Register. בדיקה אחרונה ב-4 במרץ 2016. 
  61. ^ President of The United States (19 במרץ 2014). "Ukraine EO13661". Federal Register. בדיקה אחרונה ב-20 בפברואר 2016. 
  62. ^ Vladimir Putin's top aide Vladislav Surkov mocks US sanctions. The Independent. 18 March 2014.
  63. ^ "Council Implementing Regulation (EU) No 284/2014 of 21 March 2014 implementing Regulation (EU) No 269/2014 concerning restrictive measures in respect of actions undermining or threatening the territorial integrity, sovereignty and independence of Ukraine (EUR-Lex – 32014R0284 – EN)". EUR-Lex. 21 במרץ 2014. 
  64. ^ "Ukraine crisis: Russia and sanctions". BBC. 19 בדצמבר 2014. בדיקה אחרונה ב-4 במרץ 2016. 
  65. ^ Ukraine accuses Russia over Maidan 2014 killings. bbc.com. 20 February 2015.
  66. ^ Nemtsov Report: Putin. War. Ukrayinska Pravda. 12 May 2015.
  67. ^ Putin's aide Surkov pulled the strings as snipers shot at Maidan protesters – Ukraine's SBU. belsat.eu. 20 February 2015. According to SBU director Nalyvaichenko, they have identified some of the shooters and "as part of this case we have job titles, last names, copies of passports, dates of their entry and departure, their telephone providers and places of accommodation, [we know] how president Putin's adviser Surkov was coordinating their actions in Kyiv,"
  68. ^ Shuster, Simon (2 בספטמבר 2016). "Exclusive: Putin Aide Vladislav Surkov Defied E.U. Sanctions to Make Pilgrimage to Greece". Time. 
  69. ^ "Владислав Сурков: Долгое государство Путина". www.ng.ru (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-17 באוקטובר 2019. 
  70. ^ "Surkov and the three pillars of Putinism". University of Helsinki (באנגלית). 24 באפריל 2019. בדיקה אחרונה ב-17 באוקטובר 2019. 
  71. ^ Gatehouse, Gabriel (25 במרץ 2019). "The confusion around Russian ‘meddling’ means they’re already winning | Gabriel Gatehouse". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-17 באוקטובר 2019. 
  72. ^ "Putin advisor says 'Russia is playing with the West's minds'". The Independent (באנגלית). 12 בפברואר 2019. בדיקה אחרונה ב-17 באוקטובר 2019. 
  73. ^ המדינה ארוכת-הטווח של פוטין // עוזרו האישי של פוטין משרטט את עיקרי הפוטיניזם
  74. ^ Surkov bio anticompromat.ru
  75. ^ "Владислав Сурков биография, фото, его жена и семья" [Vladislav Surkov, biography, photos, his wife and family]. www.uznayvse.ru (ברוסית). בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2016. 
  76. ^ "Сурков Артём Олегович (Artem Olegovich Surkov)". Russian Wrestling Federation. Федерация спортивной борьбы России. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2016. 
  77. ^ "Data on income, property and property obligations of federal officials of the Presidential Administration and the Security Council of Russia, as well as their spouses and minor children for the period from 1 January 2010 to 31 December 2010 (Сведения о доходах, об имуществе и обязательствах имущественного характера федеральных государственных служащих Администрации Президента и аппарата Совета Безопасности России, а также их супругов и несовершеннолетних детей за период с 1 января 2010г. по 31 декабря 2010г.)". Official Kremlin Website. 2010. 
  78. ^ Faulconbridge, Guy "Kremlin "puppet master" faces errant oligarch". Reuters. 16 September 2011. Retrieved 21 September 2011.


הקודם:
אנטון ואיינו
מזכיר ממשלת רוסיה
22 במאי 2012 - 8 במאי 2013
הבא:
סרגיי פריחודקו