וליד אבו שקרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וליד אבו שקרה
وليد أبو شقرة
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1946
אום אל-פחם, פלשתינה (א"י)
פטירה 4 במרץ 2019 (בגיל 73 בערך)
ווייברידג', הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור, הדפס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וליד אבו שקרה (1946 באום אל-פחם - 4 במרץ 2019) היה צייר ואמן תחריט פלסטיני. הוא למד במכון אבני ועבר בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 להשלים את לימודיו בבית הספר הגבוה לאמנות ועיצוב סנטרל סיינט מרטינס (Saint Martins). אבו שקרה היה לאחד האמנים הפלסטינים הראשונים שלמד במוסדות ישראלים ואף יצא מחוץ לישראל. בחירותיו ותעוזתו פתחו את הדלת בעבור הדורות הבאים.[1]

דרכו האמנותית של אבו שקרה התאפיינה בכניסה אל מבוכי המציאות הנופית והפסיכולוגית של הסביבה הראשונית בה נולד. במהלך דרכו חקר את הגלוי והנסתר ואת המשמעויות הסוּפיות האישיות והרוחניות הגלומות בפניה המרובות של המציאות הסובבת. התנסויות אלה הביאו אותו להתמקד באדם אשר עומד במרכז הדיון האתי ובטבע שהוא ציר ההתרחשות והמוטיב השולט באמנותו. מדובר בהתנסות אמנותית חזותית מרובדת, העוסקת ביחסים בין אדם וטבע, שליטה ושימור הזיכרון.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וליד אבו שקרה נולד באום אל-פחם, בשנת 1946. הוא האח הבכור במשפחה בת שבע נפשות. בן דודו, עאסם אבו שקרה, שני אחיו, סעיד אבו שקרה ופריד אבו שקרה, כמו גם אחיינו הצעיר כרים, הם אמנים מוכרים בישראל.

כשהיה בן 16, אביו פשט רגל והוא נאלץ לעזוב את ביתו ולצאת לעבוד כדי לסייע לפרנסת המשפחה שנקלעה למשבר כלכלי. הוא נסע לתל אביב, התגורר בצריף קטן ביפו עם בן דודו ועבד בשלוש משרות במקביל.[3]

בין 1964 ל-1974 עבד לפרנסתו כפקיד מס רכוש בחדרה ובזמנו הפנוי החל לפקוד חוגי אמנות. בתקופה זו התגורר בחדר שכור אצל זוג יהודי מחדרה, פניה ואריה קוצ'וק, ניצולי שואה שפרשו עליו את חסותם. "הם אימצו אותי כבנם",[4] הוא מספר. ”הם הבינו שאני עוסק בציור ובאמנות, דחפו אותי, עזרו לי ועודדו אותי. נהגתי לקחת חוגים אחרי שעות העבודה בחדרה, חיפה ותל אביב, אבל בגלל שאז, בשנות ה-60, היה קשה מאוד לנסוע מאום אל-פחם למקומות האלו, התגוררתי אצלם.”[4] אומר אבו שקרה בריאיון לפאוזי אבו טועמה. בשנת 1967 התקבל למכון אבני לאמנות ועיצוב, תל אביב, שם זכה להערכה רבה ולהדרכה וליווי מצד אמנים ישראלים בולטים: כסלר, פרופס, עוקשי, שטרייכמן ואחרים.[3] בתחילת שנות ה-70 עזב וליד אבו שקרה את הארץ והשתקע בווייברידג' שבמחוז סארי, אנגליה. בין השנים 1974–1976 למד הדפס בסנט מרטין קולג' (Saint Martin's School of Art). ב-1979 זכה אבו שקרה להיות חבר ב- RBA) Royal Society of British Artist) וב- Printmakers.[2]

במהלך חזרתו לנופי ילדותו חל גם מפנה אישי בנפשו של האמן שחזר בתשובה והוא הפך למוסלמי דתי.[2]

ב-2011 נערכה לכבודו תערוכה רטרוספקטיבית בשם "וליד אבו שקרה / מנטרת אל-באטן". התערוכה התחלקה לשני חלקים: ציורים משנות ה-60 וה-70 שהוצגה בגלריה לאמנות באום אל-פחם שאצר אחיו פריד אבו שקרה. הדפסים 1975–2011 שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות שאצרו אירית הדר ופריד אבו שקרה. שמה של התערוכה נילקח מאחד האתרים שזכר והכיר אבו שקרה מנוף ילדותו.[2] "את השם הזה מכיר כל תושב אום אל-פחם של שנות ה-60."[4] אומר אבו שקרה. פירושו בעברית הוא: עמדת השומר והוא מציין גבעה ידועה בנוף אליו עורג אבו שקרה כל שנותיו באנגליה.

אבו שקרה היה אב ל-4 ילדים ונשוי לאישה אנגלייה.[3] הוא נפטר ב-4 במרץ 2019.[5]

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפשטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1970–1973, בזמן לימודיו במכון אבני, וגם לאחר סיומם, סגנונו האמנותי של וליד אבו שקרה נטה לכיוון המופשט.[2] פריד אבו שקרה כותב במאמרו "החוץ והפנים - הגלוי והנסתר כי: "הציורים המופשטים של וליד אבו שקרה וסגנון העיבוד ההנדסי שלהם אפשרו לו להתמקד בחיפוש אחר ההתבודדות, ההתייחדות והבריחה מן הכבלים, ובה בעת למצוא מפלט בעצמו, לתת דרור לתחושותיו ולתקשר עם עצמו ועם האמת שלו בלי להיצמד לתמה כלשהי. הוא הסתפק בהנאה מן החופש לבטא את המופשט, את המצב האנושי על מגוון הרגשות המוכלים בו."[2]

העבודות המופשטות שיצר וליד אבו שקרה לאחר סיום לימודיו במכון אבני, העמוסות בתלאות החיים ובקשיי הפרנסה של משפחתו, העניקו לו שלווה ותחושת רווחה. חזרתו לציור המופשט הטמיעה בתודעתו את תחושת השלווה שחיפש ושמה בצד את המשקעים השליליים של קשיי היום.[3]

הקודים האסתטיים והתרבותיים של וליד אבו שקרה, הנטועים באדריכלות של האסלאם, הובילו אותו אל ההפשטה והקיצור. הוא תמצת את יסודות האסתטיקה של האסלאם, של צירופי צבעים מגוונים וצורות הנדסיות מסובכות לידי יחידות אמנותיות פשטניות בתכלית..[2] "אבו שקרה מעולם לא ויתר על ההביטוס המקומי, על המאפיינים התרבותיים והאמנותיים הקרובים אליו. גם בתקופה מאוחרת יותר, כשהחל להשתמש בהפשטה, שהייתה צו האופנה הארצישראלי, שמר על מאפיינים תרבותיים בולטים."[3]

בתערוכה הרטרוספקטיבית של אבו שקרה ב-2011 אפשר לראות כיצד עבר מהרישומים המהירים שרשם בשכם, בעכו, בבית שערים ובג'נין, שבהם התמקד במוטיבים אורבניים, למבנים ולצורות המופשטות והגאומטריות, ועם זאת שמר על מבניות המזוהה עם זו של המסגדים, הקשתות והצריחים. "משכו אותי האלמנטים, הצורות שבחלונות, הקישוטים, ועשיתי בעזרתם קומפוזיציות חדשות ושמרתי על הצבע המזרחי".[3] אומר אבו שקרה.

תחריטי הנחושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחריטי הנחושת והדפסי הנייר של וליד אבו שקרה מתכתבים עם נופי מחוז הולדתו באום אל-פחם. הוא מצלם את נופי כפרו במצלמה, כדי ללמוד אותם ולבחון אותם מחדש בלונדון.[2] תחושת הזרות באנגליה הניעה אותו להתמסר באופן מוחלט לנוף מולדתו.[4] בגוף יצירתו שנעשה באנגליה הוא משלב בתוך נופי ילדותו במזרח התיכון את האורות, הצללים ומרכיבי האקלים האירופאים רומנטיים. נוסף על כך, הציורים מצביעים על פעולת תיעוד של הנוף, הכוללת גבעות, ואדיות ועמקים, עצי אגוז וזית, שיחי צבר, משטחי אדמה, חלקות חקלאיות, שדות מרעה ושטחים ריקים מבנייה ואדם.[2]

וליד אבו שקרה מצביע דרך עבודות אלה לגעגוע אל הנופים החלומיים של ילדותו, אך גם את הכאב על פעולותיו של האדם כנגד הטבע והריסתו. הדפסים אלו מבטאים אות אזהרה למין האנושי בגין הנזק הרב של פגיעתו בסביבה ותיעוד של הפעילויות נגד הסביבה שיד האדם מבצעת. הניגוד בין הגעגוע לעבר הפסטורלי לבין ההרס והאלימות שמצפים לנופים ולטבע מייצרים מתח בעבודות התחריט של אבו שקרה.[2] "לצערי הרב, כל מה שצילמתי וחרטתי כבר לא קיים", אבו שקרה אומר. "אנחנו מאבדים אוצר יקר שאי אפשר להחזיר ולשחזר אותו. לא יכול להיות שכל אחד יהרוס את הנוף, אך ורק בשביל לבנות בית או לסלול כביש. אפשר גם לבנות וגם להשאיר את הטבע. המהנדסים והאדריכלים צריכים לקחת את זה בחשבון. על הרשות המקומית לדאוג לשימור הטבע והנוף. לא יכול להיות שעקירת עץ היא דבר כה קל ופשוט. לא יכול להיות שאבנים משנות ה-30 יהפכו לפסולת של אתרי בנייה ויישור שטח. אם נאבד את הטבע, נאבד את התרבות שלנו".[4]

באמנות של וליד אבו שקרה, העיסוק בנוף הטבעי, דרך ההתייחסות אליו, ניכוסו ופירוקו לגורמים הם בעלי היבטים פוליטיים. הנוף מכיל בתוכו מושגים ומבעים אידאולוגיים: האדמה, המקום, המולדת, הגעגועים והזיכרון. כאשר אבו שקרה מעלה בעבודתו את נושא הנוף זה נעשה מתוך שיקולים פוליטיים או חברתיים. ציורי הנוף האסתטיים של אבו שקרה מסתירים מתחת לקווים ולכתמים אמירות ביקורתיות כלפי החברה ומנהיגיה.[2]

כאמל בולאטה (אמן פלסטיני) מתאר במאמרו מ-1990 "אמנים ישראלים ופלסטינים: מול היערות", את התפתחות האמנות הפלסטינית, במקביל לדגם האמנות הישראלית המוקדמת. בולאטה מדגיש את המחויבות של האמנים הפלסטינים לצייר את נופי פלסטין ולתאר את סמלי המולדת.[6] בין השאר הוא מזכיר במאמרו את עבודותיו של ואליד אבו שקרה בהם הוא מצייר את שיח הצבר ונופי מולדתו: "אופן הביצוע של נושאיו הוא מסורתי (...) ומשקף את ההתנסות העזה של זכרונו של יליד המקום (...) הסמל הפלסטיני של שורשי הצבר קיבל משמעות תרבותית נוספת משום ששמו בערבית מדובר, 'סבר', משמעו גם 'סבלנות', 'התמדה'. כאן אנו מוצאים שוב יחסי חילופין בין משמעות תרבותית לביטוי טבעי. בתהליך החילופין הלז משקפת המטפורה הלשונית של היליד את חוויית 'הבית' החזותית שלו. האמן מאום אל-פחם יושב אמנם בסטודיו הלונדוני שלו ומשחזר את הצפנים של נוף מולדתו, אך הוא אינו שוכח ששיח הצבר ממשיך לצמוח במולדתו, לא הרחק מעץ הזית."[7]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1976 - Queens Elm Gallery, לונדון
  • 1977 - Galerie Kohler, לנגנפלד, גרמניה
  • 1978 - Five Dryden Street Gallery, לונדון
  • Guildford House Gallery, גילדפורד, אנגליה
  • 1979 - Galerie Am Muhlenbusch, דיסלדורף
  • 1981 - גלריה מאפו, תל אביב
  • 1983 - Volkshochschul, לנגנפלד, גרמניה
  • Walton on Thames, Boat House Gallery, סארי, אנגליה
  • Prade Gallery, צ'לטנהם, אנגליה
  • 1984 - Work of Art Gallery, לונדון

אוספים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוזיאון ישראל, ירושלים
  • מוזיאון תל אביב לאמנות
  • CIPB Permanent Collection, ריו דה ז'ניירו
  • Kunstmuseum, דיסלדורף
  • Guildford House, גילדפורד, אנגליה
  • Bureau of Art Exhibitions, לודג'

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן צבי, טל, שונות מתוך אחדות: אמנות פלסטינית עכשווית, ג'מעה כתב עת בינתחומי לחקר המזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, עמ' 157-167.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 וליד אבו שקרה / מנטרת אל-באטן (קטלוג תערוכה), אוצרים: אירית הדר ופריד אבו שקרה, מוזיאון תל אביב, דצמבר 2011- אפריל 2012.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 אלי ערמון אזולאי, מחסום כיסופים: ראיון עם האמן הפלסטיני וליד אבו שקרה, באתר הארץ, 6 בינואר 2012
  4. ^ 1 2 3 4 5 פאוזי אבו טועמה: האמן מאום אל-פחם שגדל בבית של ניצולי שואה,  y-net ידיעות אחרונות, ינואר 2012
  5. ^ וואלה! תרבות‏, וליד אבו שקרה, מחשובי האמנים הפלסטינים בדורנו, הלך לעולמו, באתר וואלה!‏, 4 במרץ 2019
  6. ^ עאסם אבו שקרה (קטלוג תערוכה), אוצרת: אלן גינתון, תל אביב: בית הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, 24 בנובמבר1994.
  7. ^ בולאטה, כאמל, אמנים ישראלים ופלסטינים: מול היערות, כתב עת קו, גיליון 10, 1990, עמ' 170-175.