ולנטין קטייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ולנטין קטייברוסית: Валенти́н Петро́вич Ката́ев;‏ 16 בינואר (28 בינואר) 1897 - 12 באפריל 1986, מוסקבה) היה סופר סובייטי. על פעילותו הספרותית זכה בפרס סטלין (1946). על פעילותו הספרותית והציבורית הוענקו לקטייב מספר עיטורי ברית המועצות כולל עיטור לנין 3 פעמים, עיטור הדגל האדום של העמל, עיטור מהפכת אוקטובר וגיבור העמל הסוציאליסטי.

ולנטין קטייב נולד באודסה (אז בתחומי האימפריה הרוסית) למשפחה עמידה. אביו לימד במוסדות להשכלה גבוהה ואימו הייתה בת למשפחת אצולה מאזור פולטבה. כאשר היה בן 6 נולד אחיו הצעיר, לימים הסופר יבגני פטרוב, זמן קצר לאחר הלידה נפטרה אימם ממחלה. הילדים חונכו על ידי אחותה של האם וגדלו במשפחה שעסקה בחיי תרבות. כבר בגיל 9 קטייב החליט שיהיה סופר.

בשנת 1910 פורסמה יצירתו הראשונה,זה היה שיר שהודפס בעיתון של ברית העם הרוסי. בהמשך פורסמו באותו עיתון מספר שירים נוספים. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה הכיר את איוואן בונין שהיה על פי עדותו של קטייב, המורה העיקרי שלו. באותן השנים הוא הכיר גם את יורי אולשה ואדוארד בגריצקי, ידידות זו נשמרה לאורך כול השנים. מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה קטעו את מסלול השכלתו הפורמלית אותה לא השלים.

מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1915, לפני סיום הגימנסיה, התנדב לצבא. הוא הוצב ביחידת תותחנים שלחמה באזור סמורגון. על אומץ ליבו בקרבות עוטר בצלב גיאורגי. באחד הקרבות נפצע ולאחר שהחלים נשלח לקורס קצינים מזורז בסיומו הוענקה לו דרגת סגן משנה. בהמשך שירת כקצין תצפית בסוללת תותחים בחזית הרומנית.

במקביל לשרות בצבא, קטייב המשיך בפעילות ספרותית וכתב מספר סיפורים קצרים על הנעשה בחזית.

על חייו בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה ידוע לא הרבה. הוא עצמו לא הרבה לדבר על הנושא. בהתאם לגרסה הרשמת החל משנת 1919 הוא לחם בשורות הצבא האדום. לעומת זאת קיימות עדויות שהוא לחם בשורות צבא המתנדבים במהלך השנים 1919-1920.

בתחילת 1920 קטייב חלה בטיפוס הבהרות והועבר לבית החולים באודסה שהייתה תחת שלטונו של הצבא הלבן. לאחר שיפור במצבו הועבר לבית המשפחה. בתקופה זו השליטה באודסה עברה לידי הצבא האדום. ולנטין קטייב הצטרף לקבוצת קצינים שפעלו להכנת מרד נגד השלטון הקומוניסטי ותכננו להתחיל אותו כאשר צבא בפיקוד של פיוטר ורנגל יתקרב לעיר. המשטרה החשאית, הצ'קה גילתה את דבר ההכנות ועצרה את רוב הפעילים ובהם קטייב ואחיו (שככל הנראה לא היה קשור כלל לנושא). לחלק מראשי הקושרים היו קשרים עם גריגורי קוטובסקי והוא פעל לשחרורם. להמשך החקירה הגיעו חוקרים נוספים מחרקוב ואחד החוקרים הראשים הכיר את קטייב ושחרר אותו ואת אחיו בספטמבר 1920. זמן קצר לאחר שחרורם יתר הקושרים הוצאו להורג.

לאחר מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921 קטייב עבר לחרקוב והתגורר עם יורי אולשה. בשנת 1922 עבר למוסקבה והחל לעבוד במדור סאטירי של עיתון מקומי.

במהלך שנות ה-20 קטייב פרסם מספר יצירות אך הידועה מכולם הייתה נובלה על חיי הנוער באודסה שפורסמה בשנת 1936 "מפרש בודד מלבין באופק", (Белеет парус одинокий). לאחר מלחמת העולם השנייה הוא כתב עוד שלוש נובלות המשך וביחד הם יצרו טטרה-לוגיה "גלי הים השחור".

בשנת 1928 הועלה מחזה שלו על במת התיאטרון האמנותי של מוסקבה. בהמשך הוא כתב מספר מחזות נוספים.

במהלך הטיהורים הגדולים הוא ניסה לעזור לאוסיפ מנדלשטם גם לאחר מעצרו.

בשנת 1946 קטייב פרסם נובלה בשם "בן הגדוד" על ילדי המלחמה. וכבר באותה שנה צולם על פיה סרט שזכה להצלחה רבה.

בשנת 1955 קטייב מונה לעורך ראשי של הירחון הספרותי "יונוסט" (נוער), אותו הקים וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1961. ככול הנראה הוא פוטר בעקבות פרסום של נובלה של ואסילי אקסיונוב על דפי הירחון. בשנת 1966 חתם על עצומה של 25 פעילי תרבות נגד ניסיונות לטהר את שמו ופעילותו של יוסיף סטלין. בשנת 1973 הוא חתם על מכתב בגנות פעילותו של אלכסנדר סולז'ניצין ואנדריי סחרוב נגד השלטון הסובייטי.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 קטייב פרסם מספר יצירות על בסיס חומר אוטוביוגרפי. הנובלה הידוע ביותר הייתה "Алмазный мой венец" שפורסמה שנת 1978 ותארה דמויות בולטות של הספרות הסובייטית בשנות ה-20 תחת שמות בדויים אך ניתנים לזיהוי.

קטייב נפטר בשנת 1986 ונטמן בבית העלמין נובודוויצ'י.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]