ולנטין קטייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ולנטין קטייב

ולנטין קטייברוסית: Валенти́н Петро́вич Ката́ев;‏ 16 בינואר (28 בינואר) 1897 - 12 באפריל 1986, מוסקבה) היה סופר סובייטי. על פעילותו הספרותית זכה בפרס סטלין (1946). על פעילותו הספרותית והציבורית הוענקו לקטייב מספר עיטורי ברית המועצות כולל עיטור לנין 3 פעמים, עיטור הדגל האדום של העמל, עיטור מהפכת אוקטובר וגיבור העמל הסוציאליסטי.

ולנטין קטייב נולד באודסה (אז בתחומי האימפריה הרוסית) למשפחת עמידה. אביו היה מלמד במוסדות להשכלה גבוהה. אימו הייתה ממשפחת אצולה מאזור פולטבה. כאשר הוא היה בן 6 נולד לו אח צעיר, הסופר יבגני פטרוב, זמן קצר לאחר לידה אימם נפטרה ממחלה. הילדים גדלו במשפחה עם נטייה לתרבות וחונחו על ידי אחותה של אימה. כבר בגיל 9 קטייב החליט שיהיה סופר.

בשנת 1910 פורסמה היצירה הראשונה של קטייב. זה היה שיר שפורסם בעיתון של ברית העם הרוסי. בהמשך באותו עיתון פורסמו מספר שירים נוספים. עור לפני מלחמת העולם הראשונה קטייב הכיר את איוואן בונין ובהתאם לעדויותיו הוא היה המורה העיקרי שלו. באותן השנים הוא הכיר גם יורי אולשה ואדוארד בגריצקי, ידידות זו נשמרה לאורך כול השנים. בעקבות תחילת מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה לקטייב לא הייתה השכלה פורמלית.

מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1915, בטרם סיום גימנזיה, קטייב התנדב לצבא הלוחם. הוא שירת בחיל התותחנים, נפצע מספר פעמים וקודם בדרגות. על הגבורה בקרבות לקטייב הוענקו מספר עיטורים צבאיים.

במקביל לשרות בצבא, קטייב המשיך בפעילות ספרותית וכתב מספר סיפורים קצרות על הנעשה בחזית.

על חיי קטייב בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה ידוע לא הרבה. הוא עצמו לא הרבה לדבר על הנושא. בהתאם לגרסה הרשמת החל משנת 1919 הוא לחם בשורות הצבא האדום. לעומת זאת קיימות עדויות שהוא לחם בשורות צבא המתנדבים במהלך השנים 1919-1920.

בתחילת 1920 קטייב חלה בטיפוס הבהרות והועבר לבית החולים באודסה שהייתה תחת שלטונו של הצבא הלבן. לאחר שיפור במצבו הוא הועבר לבית המשפחה. בתקופה זו השליטה באודסה הועברה לידי הצבא האדום. ולנטין קטייב הצטרף לקבוצת קצינים שפעלו להכנת מרד נגד השלטון הקומוניסטי ותכננו להתחיל אותו כאשר צבא בפיקוד של פיוטר ורנגל יתקרב לעיר. אומנם צ'קה גילה את דבר ההכנות ועצרה את רוב הפעילים. במהלך זו נעצרו קטייב ואחיו (שככל הנראה לא היה קשור כלל לנושא). לחלק מראשי הקושרים היו קשרים עם גריגורי קוטובסקי והוא פעל לשחרורם. להמשך החקירה מחרקוב הגיעו חוקרים נוספים ולאור כך שאחד החוקרים ראשים היה מכיר את קטייב הוא שחרר את אותו ואת אחיו בספטמבר 1920. זמן קצר לאחר שחרורם יתר הקושרים הוצאו להורג.

לאחר מפחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921 קטייב עבר לחרקוב והתגורר ביחד עם יורי אולשה. בשנת 1922 הוא עבר למוסקבה והחל לעבוד במדור סאטירי של עיתון מקומי.

במהלך שנות ה-20 קטייב פרסם מספר יצירות אך הידועה מכולם הייתה נובלה על חיי הנוער באודסה שפורסמה בשנת 1936 ("המפרש הבודד הנראה בקושי", Белеет парус одинокий). לאחר מלחמת העולם השנייה הוא כתב עוד 3 נובלות המשך וביחד הם יצרו טטרה-לוגיה "גלים של הים השחור".

בשנת 1928 מחזה שלו הועלה על במת התיאטרון האמנותי של מוסקבה. בהמשך הוא כתב מספר מחזות נוספות.

במהלך הטיהורים הגדולים הוא ניסע לעזור לאוסיפ מנדלשטם גם לאחר מעצרו.

בשנת 1946 קטייב פרסם נובלה "בן הגדוד" על ילדי המלחמה. וכבר באותה שנה על בסיסה צולם סרט שזכה להצלחה גדולה.

בשנת 1955 קטייב מונה לעורך ראשי של ירחון ספרותי "יונוסט" (נוער), הקים אותו וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1961. ככול הנראה הוא פוטר בעקבות פרסום של נובלה של ואסילי אקסיונוב על דפי הירחון. בשנת 1966 קטייב חתם על עצומה של 25 פעילי תרבות נגד ניסיונות לטהר את שמו ופעילותו של יוסף סטלין. בשנת 1973 הוא חתם על מכתב בגנות פעילותו של אלכסנדר סולז'ניצין ואנדריי סחרוב נגד השלטון הסובייטי.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 קטייב פרסם מספר יצירות על בסיס חומר אוטוביוגרפי. הנובלה הידוע ביותר הייתה זו שפורסמה שנת 1978 ותארה דמויות בולטות של הספרות הסובייטית בשנות ה-20 תחת שמות בדויות אך ניתנות לזיהוי.

קטייב נפטר בשנת 1986 ונטמן בבית העלמין נובודוויצ'י.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]