ולנטינו (ספר)

ולנטינו
Valentino; Sagittario;
Famiglia; Borghesia
מידע כללי
מאת	נטליה גינצבורג
שפת המקור	איטלקית
הוצאה
מספר עמודים	224
הוצאה בעברית
הוצאה	הוצאת הספריה החדשה
תאריך	2001
תרגום	מירון רפופורט

וָלֶנטינוֹ (באיטלקית: Valentino) הוא קובץ של ארבעה רומנים קצרים מאת הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג. שניים מהסיפורים יצאו לאור באיטליה בהוצאת אינאודי (איט') בשנת 1957, אך בנפרד. הראשון תחת השם "Valentino" והשני תחת השם "Sagittario" (מזל קשת). השניים האחרים יצאו לאור ביחד, גם כן בהוצאת אינאודי, ב-1977, תחת השם "Famiglia" (משפחה). ב-2001 יצא תרגום עברי לארבעת הרומנים, תחת השם "ולנטינו" בספריה החדשה בתרגומו של מירון רפופורט.^[1]

כל הסיפורים עוסקים במוסד המשפחה ועל הטלטלות העוברות על המשפחות השונות,^[2] הכוללות נישואין, בגידה ומיתות.

עטיפה - עיצוב העטיפה יעל שורץ, הציור שעל העטיפה הוא פרט מציור של לוסיאן פרויד.

ולנטינו

ולנטינו היפה, האנוכי, הבזבזן, העצלן והילדותי, לומד רפואה, כיוון שאבי המשפחה חשב ש"ייעשה אדם גדול", והשקיע את כל כספה של המשפחה קשת היום בלימודי הבן. כל חיי המשפחה נסבים סביב ולנטינו. האחות קלרה הנשואה ולה שלושה ילדים מתלוננת על היחס המועדף לוולנטינו ואילו האחות הצעירה - המספרת קתרינה רק מתארת את המצב ואינה נוקטת עמדה. יום אחד מופיע ולנטינו בבית מלווה במדָלנה - אשה מכוערת המבוגרת ממנו ב-10 שנים, והם מודיעים על אירוסיהם. מדלנה, המנהלת את קרקעותיה החקלאיות שמחוץ עיר בתקיפות ובהצלחה, מתגלה כאשה מעשית, חרוצה ונדיבה. אחרי מות האב והאם עוברת המספרת לגור עם ולנטינו ומדלנה. קיט הבטלן, בן דודה של מדלנה, בעל אדמות סמוכות לשלה, מבלה תמיד יחד עם ולנטינו ומחפה על בטלנותו. המספרת מתארסת עם קיט, אך הוא מבטל את החתונה. מדלנה וולנטינו נפרדים אחרי שנולדו להם שלושה ילדים ואחרי שבשנים האחרונות היו להם ריבים רבים. קיט נפטר בפתאומיות ומתברר שהתאבד. כשמדלנה עוברת על חפציו, מתברר לה שהיה לו רומן ארוך שנים עם ולנטינו. קתרינה המספרת וולנטינו אחיה עוברים להתגורר ביחד ומנהלים חיים שקטים ועקרים.

הספר נכתב בפברואר 1951. זכה בפרס ויארג'ו (אנ') ב-1957 במשותף עם "הברון המטפס" מאת איטלו קאלווינו ועם "L'uomo d'oro" מאת ארטורו טופאנלי (איט').

המבקרת, אנריקה מריה פרארה,^[3] מתרכזת בתיאורה של גינצבורג של מה שהיא מכנה:"חברה העוברת תהליך עמוק של שינוי בכל הנוגע לנורמות מגדריות.". לטענתה, גינצבורג מתמודדת גם עם המורשת של הפוליטיקה הפשיסטית שאסרה על כל התנהגות הומוסקסואלית כסטייה, וקידמה תפיסה נוקשה של משפחה מסורתית עם תפקוד הרבייה ותפקידיה הנוקשים.

מזל קשת

המשפחה עוברת מדרונרו (אנ') לפרברי העיר (אולי טורינו). האם שתלטנית ובעלת פנטזיות. יחד עם האם, מגיעים אחות המספרת, ג'וליה, ובעלה חיים, הרופא היהודי הפליט מפולין. המספרת, סטודנטית שכבר מתגוררת בעיר עם שותפה. לאם שתי אחיות המחזיקות חנות קטנה לכלי חרסינה שאליה פולשת האם ומנסה לנהל אותה ללא הצלחה. האם רוקמת תוכנית לפתוח גלריה. היא פוגשת את גברת פרשיליה (שילה) פונטנה ואת בתה ברברה, אדמונית יפה המאורסת לפנוצ'ו סיציליאני עשיר חשוך וקנאי. שילה רוקמת סיפורים ומסובבת בכחש את האם להשקיע את כספה המועט בגלריה שבה תהיינה שותפות ותקרא מזל קשת. נכתב בינואר-פברואר 1957

משפחה

קרמינה ארכיטקט בן 40, מוצאו באזור כפרי באברוצו, הנשוי לנינטה, ממעמד בורגני, הולך לסרט עם איוואנה, מתרגמת בת 37. פעם היו נאהבים וגרו יחד ואף נולדה להם תינוקת שמתה משיתוק ילדים. הם נפרדו עוד לפני מותה. אחרי 10 שנים הם נפגשו מחדש והחלו להיפגש כידידים. יחד עמם הולכים אנג'ליקה בת ה-14, בתה של איוואנה מיואכים, סטודנט יהודי אנגלי שהשתגע. וילדו הצעיר של קרמינה, דודו. יחד עם איוואנה נמצא הרבה פעמים ידידה ההומו מתאו טראמונטי. הם אף פעם אינם מדברים על התינוקת המתה. גם לנינטה וגם לקרמונה יש רומנים מחוץ לנישואין אך הם מסתיימים והם ממשיכים בנישואין. נכתב באוקטובר 1977.

בורגנות

אילאריה בוסקיבו, אלמנה בורגנית, מקבלת במתנה גור חתולים מחברתה רירי. החתול מת אחרי שלושה שבועות והיא מקבלת אחד נוסף ולאחריו עוד חתולה. אחי בעלה, הגיס פייטרו, גר קומה מעליה, סוחר עתיקות שפרנס את המשפחה והיה לו רומן מייגע עם רירי, שהיא נשואה ואם לארבעה. עתה החל רומן עם בחורה צעירה המכונה על ידי הנשים שבספר "הנזירונת". הבת של אילאריה, אורורה, בת 18 ובעלה אלדו פלרמו, התגוררו בדירה סמוכה אבל סעדו תמיד אצל אילאריה. חלק מהדמויות פוצחות בשרשרת של רומנים ובגידות. נכתב ביולי 1977.

ביקורת

מנחם פרי כותב: "המבט הצלול של גינצבורג אף פעם אינו ציני, אבל הוא נטול אשליות. העצב הגדול והמלנכוליה, התקוות הכבות בעודן באיבן, הטרגדיות הנוגעות ללב, הבדידות והמוות —- כל אלה נפרטים בכתיבתה של גינצבורג לרשמים זעירים, לחפצים, לפרטים "צדדיים" יקרים...". עוד הוא כותב: "בכל אחד מן הרומנים הקצרים הללו יש מישהו עם ציפייה גדולה, שתתנפץ כמובן, אל הדמויות האחרות המלוות את העזתו, מרשות לעצמן בחייהן שלהן רק ציפיות מחוקות מראש. ... האושר המוגבל הוא משהו שנדבק רק בדיעבד לאיזה פרט של מה בכך, בזיכרון המתרפק, אחרי האובדן.".^[2]

מירי פז כותבת כי הגברים בארבעת הסיפורים מעוצבים כדמויות מפסידות וכנועות, בעוד שהנשים הן מסתוריות ושתלטניות, אך גם הן: "מיטלטלות בין בחירה-מרצון לרצון-המקרה". היא כותבת כי "אלה וגם אלה אומללים בדרכם, אובדי דרך, קמלים בכוכיהם. המסגרת השקופה היא המשפחה; גינצבורג חושפת את לכידותה הרופפת, העמדות הפנים הטקסיות שבה, הציפיות הנואלות, השנאות הממאירות.".^[1]

בסוף ביקורתה של פרארה על "ולנטינו" היא מסכמת: "דרך עדשת סיפוריהם של ולנטינו ומדלנה, מצביעה הסופרת באופן צולב על פגיעות משותפות שבהן כל הפרטים, ללא קשר למגדרם, הם קורבן של נורמות חברתיות ואילוצים המותקפים במשפחה.".^[4]

קישורים חיצוניים

ולנטינו, נטליה גינצבורג, 2001, באתר הספריה החדשה.
מירי פז, ‏קלון במשפחה, באתר גלובס, 13 ביוני 2001
Enrica Maria Ferrara, Queering Family Roles and Gender Norms in Natalia Ginzburg’s “Valentino”, February 22, 2021

הערות שוליים

^ ¹ ² מירי פז, ‏קלון במשפחה, באתר גלובס, 13 ביוני 2001
^ ¹ ² טקסט בגב עטיפת הספר מאת מנחם פרי
^ Enrica Maria Ferrara, באתר טריניטי קולג' בדבלין
^ Enrica Maria Ferrara, Queering Family Roles and Gender Norms in Natalia Ginzburg’s “Valentino”, February 22, 2021

[פז-1] ¹ ² מירי פז, ‏קלון במשפחה, באתר גלובס, 13 ביוני 2001

[גב-2] ¹ ² טקסט בגב עטיפת הספר מאת מנחם פרי

[3] Enrica Maria Ferrara, באתר טריניטי קולג' בדבלין

[פרארה-4] Enrica Maria Ferrara, Queering Family Roles and Gender Norms in Natalia Ginzburg’s “Valentino”, February 22, 2021

[1]

[2]

[3]

[4]