ונדה רוטנברג
 | |
| לידה |
1 במאי 1924 וורשה, פולין |
|---|---|
| פטירה | 3 בינואר 2008 (בגיל 83) |
| מקום קבורה | בית העלמין קריית שאול |
| שם לידה | בלה אלסטר |
| מדינה |
ישראל  |
| השכלה | |
| בן זוג | יוסף רוטנברג |
| מספר ילדים | 1 |
  | |
ונדה רוטנברג (1 במאי 1924 – 3 בינואר 2008) הייתה ניצולת שואה, מהדמויות הבולטות בגטו ורשה, ששימשה בין היתר כקשרית של הארגון היהודי הלוחם ובלדרית בין הארגון הפולני המחתרתי ז'גוטה שעזר ליהודים ובין הוועד היהודי הלאומי.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ונדה רוטנברג נולדה בוורשה בשם בלה אלסטר. משפחת אלסטר הייתה משפחה מבוססת למדי, ששמרה על המסורת היהודית אבל הייתה ספוגה גם בתרבות פולנית. ונדה הייתה הצעירה מבין ששת ילדי המשפחה ובהשפעתה של אחותה הגדולה פולה הצטרפה בגיל צעיר למפלגת פועלי ציון שמאל ופיתחה תודעה פוליטית וציונית.
כאשר פרצה המלחמה הייתה ונדה (אז עדיין נקראה בלה) תלמידת בית ספר תיכון יהודי. עם הכניסה לגטו הצטרפה לאחותה פולה והשתיים החלו לפעול בדרכים שונות למען קהילת הגטו. הן היו שותפות בהקמת בית תמחוי, החלו בהפצה של עיתונות פנימית בגטו תוך סיכון משמעותי לחייהן ופעלו למען הקמה של מסגרות חינוך מחתרתיות לילדי הגטו היהודים.
כאשר הנהגת הגטו קיבלה אישור מיוחד ל-30 בני נוער ליציאה מהגטו למטרות עבודה בצד הפולני, הייתה ונדה בין אלה שנבחרו. בני הנוער, שאמורים היו לשמור על קברי היהודים בבית הקברות המקומי, עסקו בעיקר בגידול ירקות ובמכירתם בשוק השחור יחד עם קבוצה של פולנים. באחד הימים נתפסו שתי הקבוצות על ידי הגרמנים. הפולנים הופרדו מהיהודים ושוחררו, ואילו היהודים הובלו לבניין צמוד לאומשלאגפלץ, משם התכוונו הגרמנים לשלוח אותם למחנות ההשמדה. ונדה עצמה נכללה בתחילה בקבוצת הפולנים ורק לאחר התנגדותה הוחזרה לקבוצת היהודים באומשלאגפלץ, אך הצליחה להימלט מהמקום עם מספר חברים.
בשנת 1942 הצטרפה ל"ארגון היהודי הלוחם" (אי"ל), שאחותה פולה הייתה אחת מראשיו, ומונתה לבלדרית בין הארגון לבין המחתרת הפולנית ז'גוטה. במסגרת תפקידה זה מילאה מספר רב של שליחויות מסוכנות, כולל העברת נשק מהמחתרת הפולנית אל תוך הגטו. בתקופה זו קיבלה את שמה המחתרתי 'ונדה', שאותו שמרה ועימו הייתה מזוהה עד מותה. את הצלחתה במשימה ייחסו רבים להיותה בעלת מראה פולני טיפוסי (תמירה, עיניים כחולות, שתי צמות בלונדיניות) ולשליטתה בשפה הפולנית, מה שאפשר לה להסתובב ברחובות ורשה בחופשיות ללא פחד משוטרים גרמנים או פולנים. באותה תקופה עברה ונדה להתגורר עם צעירים יהודים נוספים בקומונה של תנועת הנוער, שם עסקו בין היתר בפעילות תנועתית.
בתחילת אפריל 1943 חזרה לביתה ומצאה אותו ריק - כל בני משפחתה, מלבד אחיה הבכור ישראל (יז'יק), נרצחו. מספר ימים לאחר מכן, ב-10 באפריל, יצאה מהגטו באישור אל הצד הארי, וברגע של חוסר תשומת לב מצד השומרים נמלטה. היא התקבלה לעבודה כעוזרת אצל משפחה פולניה, וכך הצליחה להפיג את חשדות השכנים והסביבה. באותם ימים החלה לשמש כמקשרת בין עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון הידוע מגטו ורשה לבין אברהם ברמן ואשתו בתיה, היהודים הבולטים שפעלו מחוץ לגטו. ברמן היה יושב ראש הוועד היהודי ושיתף פעולה עם המחתרת הפולנית "זגוטה". במסגרת זו העבירה ונדה מסמכים, תעודות וניירות חשובים שונים שכתב רינגלבלום לברמן. היא סיפקה תעודות מזויפות וכספים ליהודים שנמלטו מהגטו, דאגה עבורם למקום מגורים או מקום מסתור, ולא פעם הייתה צריכה להעביר אנשים ממקום ש"נשרף" למקום אחר, כשהיא ערבה להם אישית מתוקף היותה פולניה 'כשרה'. בזכות אישיותה המיוחדת קשרה קשרי ידידות עם פולנים שסייעו לה במשימתה גם אם לא תמיד ידעו את כל האמת עליה. בין הפולנים שהתיידדה עמם הייתה אירנה סנדלר, הפולנייה שהייתה חברה בז'גוטה, והוציאה מהגטו למעלה מאלפיים ילדים יהודים. לאחר עלייתה לארץ, פעלה ונדה במרץ להענקת אות חסיד אומות העולם לאירנה ואף אירחה אותה בביתה בישראל.
במקביל, עבדה באותן שנים בצמוד עם יוסף ז'מיאן, מחבר הספר מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, וטיפלה בילדים היהודים שהסתובבו ברחובות, והתפרנסו ממכירת סיגריות או מקיבוץ נדבות. היא דאגה למקומות לינה עבור הילדים האלה, והתאמצה אצל נשים פולניות זקנות שתחזקנה את הקטנים שביניהם.
עמנואל רינגלבלום, שכתב את יומני הגטו, כתב באחד ממכתביו על ונדה וחברותיה הקשריות: "בנות אמיצות, גיבורות אמיתיות שיום-יום מסכנות את עצמן וצפויות למות". ואילו אברהם ובתיה ברמן כתבו בספר הזיכרונות שלהם: "ונדה הייתה הנועזת, האחראית והזהירה ביותר. היא הייתה פעילת מחתרת למופת". גם פרופ' ישראל גוטמן טען כי תרומתה של ונדה להמשך עבודתו של עמנואל רינגלבלום ובהעברת המסמכים הייתה חשובה ביותר.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם סיום המלחמה נסעה ונדה ללודז' שם פגשה את חבריה לתנועת פועלי ציון - שמאל והחלה להיות פעילה בתנועה. במקביל, החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת לודז', אולם לאחר שהכירה את מי שהפך לימים לבעלה, יוסף רוטנברג, החליטו השניים (ב-1950) לעלות ארצה. בארץ הקים יוסף הוצאת ספרים וספרייה ביידיש ע"ש י"ל פרץ והיה מנהלה, ואילו ונדה החלה בלימודי הוראה בסמינר הקיבוצים. בשנת 1953 נולד בנם נחי. יוסף רוטנברג נפטר ב-1960 וונדה נשארה אלמנה עד מותה.
ונדה רוטנברג עבדה 37 שנים כמורה בשכונת קריית שלום בדרום תל אביב, בבית הספר "גבעת השלום". היא הייתה מחנכת ומורה להיסטוריה, גאוגרפיה ועברית, והכניסה את לימודי השואה לתוכניות הלימודים. לאחר פרישתה מהוראה ניהלה עוד מספר שנים את הספרייה השכונתית. במקביל, עסקה בפעילות ציבורית להנצחת זיכרון השואה. היא הייתה ממייסדי ארגון יוצאי ורשה בישראל ושנים רבות שימשה יושבת ראש של הארגון, ובהמשך נשיאת הכבוד שלו. כמו כן הייתה בין מייסדי ועד קורצ'אק הראשון ומאז, כל השנים, הייתה פעילה בהנהלת אגודת קורצ'אק בישראל. היא הייתה פעילה בהנהלת הקרן לעידוד עבודות בנושא השואה בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות, חברה בוועד המרכזי של ארגון יוצאי פולין וחברה במועצת יד ושם ולוחמי הגטאות.
כאשר החלו המסעות של תלמידי בתי ספר תיכוניים לפולין ולמחנות השמדה, הייתה ונדה מלווה קבוצות של בני נוער, בעיקר מקיבוצים, ומרצה בפני קהלים שונים על השואה. כנואמת מחוננת היא התבקשה להשתתף ברבים מהטקסים לזיכרון השואה. בשנת 1993 לרגל 50 שנה למרד גטו ורשה, הוזמנה על ידי ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, להצטרף ולהשתתף בעצרת הזיכרון בפולין, ובשנת 2003 הוזמנה על ידי נשיא המדינה דאז משה קצב להצטרף ולהשתתף בטקס יום הזיכרון הממלכתי בפולין ובשורה של טקסים נוספים, כולל מצעד החיים לרגל 60 שנים למרד גטו ורשה. במהלך הביקור בפולין הוענק לה עיטור הגבורה הגבוה ביותר ללוחמים מטעם ממשלת פולין.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו קיבל בנה, נחי, את אות "המציל היהודי" עבור אמו המנוחה (״וזאת לתעודה כי אות המציל היהודי הוענק להוקרת המסירות, התעוזה והגבורה שגילתה ונדה רוטנברג בהצלת יהודים אחרים במהלך השואה״).
ונדה רוטנברג נפטרה בינואר 2008 ונקברה, לצד בעלה בבית הקברות בקרית שאול. בהספד שנשא על קברה בן משפחתה ישעיהו תדמור אמר: "הגבורה, שנתגלתה בלחימה בנאצים, לא נדמה בך. היא לבשה צורה אחרת וביטאה את כל דרך חייך מאז ועד יומך האחרון. זו גבורת הרוח שהתגלמה בשלושה מפעלים של חייך: נחי בנך, שגידלת אותו בגבורת אם, ללא בעל וללא אב לבן, הוא מפעלך האחד. [...] מפעלך השני הוא שימור הידיעה והתודעה של השואה והגבורה. פעלת בזה מתוך מחויבות מוחלטת, אחריות עצומה, מסירות מקפת ותעצומות נפש. [...] המפעל השלישי בחייך הוא החינוך. יסודית, קפדנית, דידקטית, בעלת דרישות מחמירות, ועם זאת נוהגת ברוך ובקשב רב, שואפת להישגים לימודיים נמדדים, אבל מתרכזת בעיקר בחינוך לערכים, והעיקר – אוהבת את תלמידיה, כאילו הם ילדיה".
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אוירבך רחל, בחוצות ורשה, עם עובד, תשי"ד.
- בלומנטל נחמן וקרמיש יוסף, המרי והמרד בגיטו ורשה, הוצאת יד ושם, תשכ"ח.
- ברמן אדולף אברהם, במקום אשר יעד לי הגורל, עם יהודי ורשה 1939-1942, הוצאת בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, 1942.
- ברמן אדולף אברהם, מימי המחתרת, הוצאת המנורה, 1971.
- טורקוב יונס, היה הייתה ורשה יהודית, הוצאת תרבות וחינוך, 1969.
- צוקרמן יצחק, שבע השנים ההן, 1939 - 1946, הוצאת בית לוחמי הגיטאות והקבוץ המאוחד, 1990.
- צוקרמן יצחק ובסוק משה, ספר מלחמות הגיטאות: בין החומות, במחנות, ביערות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, תשי"ד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אורי דרומי, יום יום חמקה מעין הגרמנים, באתר הארץ, 15 בינואר 2008
- ארנת טורין, המורות של המורים שלנו, באתר העין השביעית, 3 בספטמבר 2017
- ונדה רוטנברג, דבר הלוחמים בטקס הממלכתי ביד ושם, 15 באפריל 1996