וסבולוד אובצ'יניקוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וסבולוד אובצ'יניקוב
Vsevolod Ovchinnikov.jpg
לידה 17 בנובמבר 1926
פונטנקה, לנינגרד, רוסיה הסובייטית, ברית המועצות
פטירה 30 באוגוסט 2021 (בגיל 94)
מוסקבה, רוסיה
שם לידה וסבולוד ולדימירוביץ' אובצ'יניקוב
עיסוק עיתונאות
מדינה ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות
רוסיהרוסיה  רוסיה
לאום רוסי
מקום לימודים המכון לשפות זרות של הצבא האדום
שפות היצירה רוסית
יצירות בולטות "ענף סאקורה", "שורשי האלון", "אפר חם"
תקופת הפעילות 19512021 (כ־70 שנה)
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

וסבולוד ולדימירוביץ' אובצ'יניקוברוסית: Все́волод Влади́мирович Овчи́нников;‏ 17 בנובמבר 1926, לנינגרד30 באוגוסט 2021, מוסקבה) היה עיתונאי, פובליציסט וסופר סובייטי-רוסי, מהעיתונאים הסובייטים המובילים הבינלאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה; אוריינטליסט, מומחה ליפן וסין.

במשך כמעט ארבעים שנה שימש ככתב פוליטי בעיתון פראבדה, ולאחר מכן כבעל טור בבטאון הממשלה רוסיסקאיה גאזטה. מחבר הספרים "ענף סאקורה (סיפור על מי הם היפנים)" (1970), "שורשי האלון (התרשמות והרהורים על אנגליה והבריטים)" (1980), "אפר חם (כרוניקה של המירוץ הסודי למען החזקת נשק גרעיני)". על ספרים אלה בשנת 1985 הוענק לו פרס המדינה של ברית המועצות.

היה חבר כבוד ב"וועד המאה ה-21" הרוסי-יפני, אחד המומחים הפוליטיים בפורטל Kremlin.org. עובד תרבות מוערך של רוסיה הסובייטית (1982) ועיתונאי מכובד של הפדרציה הרוסית (2018).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד למשפחתו של האדריכל ולדימיר פיודורוביץ' אובצ'ניקוב (1890–1973). משפחת אובצ'ניקוב התגוררה בפונטנקה, שבלנינגרד, שם העביר העיתונאי לעתיד את ילדותו. הוא למד בתיכון 264, אך לא הצליח לסיים אותו: "המלחמה החלה בדיוק שלושה ימים לאחר נשף סיום השנה השביעית שלנו",[1] סיפר לימים.

יחד עם הוריו ואחיו הצעיר שרד וסבולוד את המצור על לנינגרד מסתיו 1941 עד סתיו 1942. בסתיו 1942 פונתה משפחת אובצ'ניקוב לכפר פלטנבו, נפת יורגינסקי, שבמחוז אומסק.[1] בסתיו 1943 גויס לצבא, סיים את לימודיו בבית הספר של הצבא בשנת 1944 והתכונן להישלח לחזית כמפקד היחידה נגד טנקים, אך הועבר לבית הספר הימי.

הוא הועבר מבית הספר בשל קוצר ראייה חשוף (תוצאה של ניוון שנגרם במהלך המצור) לפקולטה הימית של המכון הצבאי לשפות זרות (לימים האוניברסיטה הצבאית של משרד ההגנה הרוסי). בוגר המחלקה הסינית של המכון הצבאי לשפות זרות של הצבא האדום. בשנת 1951 היה לחבר מערכת העיתון "פראבדה" ובשנת 1952 התחתן.

בשנים 1953–1960 עבד ככתב מיוחד של פראבדה בסין, בשנים 1962–1968 – ביפן ובשנים 1974–1978 בבריטניה. בנוסף, היה יוצא לנסיעות לארצות הברית, ניקרגואה, מקסיקו, אינדונזיה, הודו. הדיווחים ממדינות אלה אוחדו לספר בשם "אלמנט המירוץ". הוא נסע פעמיים לטיבט (1955, 1990).[2]

הדיווחים והחיבורים של אובצ'ניקוב הוקדשו בעיקר לבעיות חברתיות ופוליטיות וכלכליות של מדינות שונות בעולם - תנועת האיגודים המקצועיים, מאבק השחרור הלאומי, יחסי המדינות המתפתחות עם תאגידים בינלאומיים ונושאים הומניטריים. בשנים 1979–1992 היה אחד ממנחי התוכנית השבועית "פנורמה בינלאומית" בטלוויזיה המרכזית של ברית המועצות.

בשנת 2002 הוענק לו פרס איגוד העיתונאים של רוסיה "עט הזהב של רוסיה".[3][4]

ערך טור קבוע "שעה עם אובצ'ניקוב" בשבועון של רוסיסקאיה גאזטה. לאובצ'ניקוב הייתה ההזדמנות להיות הרוסי הראשון שהניח פרחים על קברו של ריכרד זורגה.[5]

הוא מת ב-30 באוגוסט 2021 בגיל 95.[6]

אמירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הסינים הם הגרמנים של אסיה, והיפנים הם הרוסים של אסיה".[7]
  • "אני לא מתבייש על אף שורה אחת שנכתבה בברית המועצות. לא רקדתי תחת המנגינה של התעמולה המפלגתית"[7] (על 40 שנות עבודתו בבטאון המפלגה "פראבדה").

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה מחברם של 19 ספרים:

  • "טיפוס להר פוג'י" – דיווחים מיפן.
  • "אפר חם" – כרוניקה של המרוץ הסודי להחזקת נשק גרעיני.
  • "ענף סאקורה" (1971) – סיפור על מי הם היפנים.
  • שורשי אלון (1983) – התרשמות והרהורים על אנגליה והבריטים.
  • "קליידוסקופ החיים" – תיאור הפרקים הדרמטיים, האקסוטריים והקומיים מחיי המחבר
  • "עלייה לשמבאלה" ו"בעיניים שלי" – דואולוגיה המתארת לא רק את המסע מניו זילנד לפרו, אלא גם את התנועה בזמן – מאמצע שנות החמישים ועד היום, שנעשה על ידי המחבר במהלך חייו.
  • "אדם ודרקון" – רשמים והרהורים על השהייה ב"ארצות הדרקון העתיקות".
  • "פרחי שזיף" – השוואה בין המטבח היפני והסיני.
  • "פניני העבודה" – הרהורים מדוע יפן הפכה למעצמה תעשייתית חזקה.
  • "שני פנים למזרח" (מוסקבה: AST, 2013)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Сакура и дуб: Ветка сакуры; Корни дуба / В. В. Овчинников; худож. В. Э. Брагинский. — М.: Дрофа, 2003. — 509 с. : ил. — (Зелёная серия. — Вокруг света). — ISBN 5-7107-6984-3.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]