וסיליוס צפיריס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וסיליוס צפֵיריס
Βασίλειος Τζαφέρης
Tzaferis Vassilios.jpg
לידה 1 באפריל 1936
סאמוס, יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 בינואר 2015 (בגיל 78)
סלוניקי, יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ארכאולוגיה
ארצות מגורים ישראל, יוון
תרומות עיקריות
חפירות בכורסי, בית הכנסת העתיק במעוז חיים, כפר נחום, בניאס
צפיריס בחפירות בבניאס
המועדון במושבה היוונית

וסיליוס צפֵיריסיוונית: Βασίλειος Τζαφέρης; הוגים בערך "צְזַפֶריס" ‏1 באפריל 1936, סאמוס ‏–‏ 1 בינואר 2015, סלוניקי) היה ארכאולוג ישראלי ממוצא יווני. בחודש אוקטובר 2010 קיבל פרס מפעל חיים מרשות העתיקות.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפיריס נולד כבן למשפחת איכרים ענייה בכפר קטן על האי סאמוס שביוון. כילד חווה את תהפוכות השלטון שעברו על תושבי האי, אשר סבל מן הכיבוש האיטלקי, הכיבוש הגרמני, ומלחמת האזרחים שפרצה ביוון בתום מלחמת העולם השנייה.

הכשרה ופעילות ככומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו בן 13 הציע כומר הכפר לאביו כי יקדיש אותו לנזירות בפטריארכיה היוונית בירושלים. כשנה לאחר מכן נשלח צפיריס לירושלים המזרחית (שהייתה באותה עת תחת שלטון ירדן), שם למד בסמינר להכשרת כמרים שבניהול הפטריארכיה. בשנת 1956, לאחר שהוסמך ככומר, עבר לשטח מדינת ישראל והחל לשרת בקהילה היוונית אורתודוקסית שבנצרת.

לימודים באוניברסיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנתיים לאחר מכן, בעקבות סירובו של הפטריארך היווני לאשר את בקשתו לצאת ללימודים ביוון, התמרד צפיריס ונסע לאתונה על דעת עצמו. אנשי הכנסייה שכנעו אותו לחזור לישראל, ובתמורה הובטח לו כי יוכל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. צפיריס סיפר כי:

"הייתי הנזיר הראשון שלמד באוניברסיטה בישראל. הייתי מסתובב עם הגלימה והכובע ומסביבי תמיד היו סטודנטים ששאלו מה אני עושה פה... אפילו [בן גוריון]] ביקש פעם לראות את הנזיר שלומד ארכאולוגיה"

ניר חסון, "לחפור, להתפלל, לאהוב: הנזיר היווני שהתאהב והפך לארכאולוג בירושלים", אתר הארץ, 29 באוקטובר 2010

עזיבת הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת לימודיו באוניברסיטה עבד צפיריס כמורה ליוונית בבית הספר של הקהילה היוונית בירושלים המערבית, שם פגש את אפתיכיה, נערה ילידת ירושלים, בת למשפחה יוונית נוצרית, מי שתהפוך לימים לאשתו.

"אז הבנתי שהנזירות לא מתאימה לי. מילא אם הייתי במנזר עם עוד חבר'ה, אבל כשאני בחוץ עם הלימודים, והייתה גם האהבה עם אשתי, החלטתי לעזוב"

שם, שם

צעדו זה של צפיריס התקבל בזעם על ידי הפטריארך היווני, והוא הוחרם על ידי המנהיגות הדתית היוונית בישראל. הכמרים היווניים סרבו להשיא אותו, ורק בקושי רב הוא הצליח לשכנע את דוד שלו, שהיה כומר בנצרת, שיקדש את נישואיו.

כאזרח יווני שאינו נזיר נקרא צפיריס לחזור לארץ מולדתו ולשרת בצבא היווני. בעקבות סירובו לעשות זאת נשללה ממנו אזרחותו היוונית.

"נשארתי בלי דרכון, בלי אזרחות ובלי אישור להישאר בארץ - והייתי סטודנט נשוי עם ילדה בדרך, אבל הכל הסתדר. אז אנשים היו אחרים, לא היה את כל העניין היהודי והלאומי הזה. הכל היה יותר חופשי, המדינה הייתה אחרת. ירושלים הייתה קטנה וכולנו היינו ביחד"

שם, שם

לימודים מתקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר סיום לימודי התואר הראשון המשיך ללימודי תואר שני בנושא היסטוריה של ארץ ישראל בעת העתיקה, והתמחה בנושא "כנסיות וריצופי פסיפס ביזנטיים מוקדמים".

ב-1967 החל בלימודים לתואר שלישי באוניברסיטה, בהנחייתם של הפרופסורים מיכאל אבי-יונה ודוד פלוסר, וב-1971 קיבל את התואר על מחקרו בנושא "סמלים נוצריים מהמאה הרביעית ואבות הכנסייה". במקביל ללימודיו אלו שימש כארכאולוג-שדה באגף העתיקות והמוזיאונים של משרד החינוך (הגוף שקדם לרשות העתיקות).

פעילותו כארכיאולוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968 חפר צפיריס בגבעת המבתר וגילה שלד של אדם שהומת בשנות העשרים לחייו בצליבה. השלד התגלה בארון שעליו נכתב שם הצלוב ‏–‏ יהוחנן בן חגקול. מסמר בודד היה נעוץ בשתי עצמות העקב של השלד[1], ורגליו שוברו. שרידי עץ זית בלתי מעובד שנמצאו על המסמר מרמזים כי כפי הנראה נצלבה הגופה על עץ זית. הגופה מתוארכת לתקופת המרד הגדול[2]. זוהי אחת התגליות הארכאולוגית היחידות בעולם של שלד אדם צלוב, אם לא היחידה בהן[3].

ב-1971 מונה לסגן מנהל האגף לענייני סקרים וחפירות, וכיהן בתפקיד זה עד 1991. בין 1976 ל-1982 שימש כמרצה במחלקה ללימודים ימיים והיסטוריה של האמנות הקלאסית באוניברסיטת חיפה. ב-1 באפריל 1990, במלאת לו 64 בדיוק, הוקמה רשות העתיקות באופן רשמי. בשנת 1991 מונה למנהל "תחום חפירות וסקר" של הרשות, ושימש בתפקידו זה עד 2001.

בחודש מאי 1990 כיהן כפרופסור אורח בקורס "ארכאולוגיה והברית החדשה" באוניברסיטת פפרדין שבקליפורניה. מאז 1994 כיהן כפרופסור מחקר בקולג' סיוור של אוניברסיטה זו.

מלבד תפקידיו באקדמיה כיהן צפיריס גם בחבר היועצים של "האגודה לחקר ישראל" מאז 1967, ומאז 1999 היה חבר במועצה הארכאולוגית העליונה של ישראל. משנת 1984 ועד 2002 שימש כאוצר מוזיאון הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית שבירושלים. ב-1984 מונה כנשיא (יו"ר) של הקהילה היוונית בירושלים.

צפיריס דיבר יוונית (קלאסית ומודרנית), עברית, ערבית, אנגלית, איטלקית וגרמנית.

צפיריס היה נשוי ואב לשניים, וחילק את זמנו בין יוון לישראל, שכן ילדיו מתגוררים באתונה. לאחר פרישתו לגמלאות השתקע במושבה היוונית בירושלים. בתפקידו כנשיא הקהילה היוונית טיפח את מורשת השכונה ואת תרבותה.

חפירות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומיו העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 19682008 פרסם צפיריס למעלה מ-90 מאמרים בכתבי עת כגון: קדמוניות, עתיקות, אריאל, Israel Exploration Journal של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ועוד. פרסומיו נעשו בשפות עברית, יוונית, אנגלית וצרפתית. בין פרסומיו נכללים המאמרים הבאים:

  • 1974. A Tower and Fortress near Jerusalem. Israel Exploration Journal 24:85-94.
  • 1976. Chronique Archeologique, Maoz-Hayyim. Revue Biblique LXXXIII:87-88 (French).
  • 1979. What Became of Ancient Capernaum? Christian News from Israel 27:72-74 (with E. Kessin & C. Melidonis).
  • 1982. The Ancient Synagogue at Maoz-Hayyim.Israel Exploration Journal 32:215-244.
  • 1983. The Excavations at Kursi-Gergessa. Atiqot 16.
  • 1987. The Monastery at the Holy Cross in Jerusalem. Athens.
  • 1989. Excavations at Capernaum (1978-1982). Vol. I. Indiana.
  • 1992. Maoz Chaim. New Encyclopedia of Excavations in Israel. 3:966-967.
  • 2008. Paneas, volume I, The Roman to Early Islamic Periods. Excavations in Areas A.B.E.F.G and H (IAA Reports, No 37)
  • 2008, Paneas vols I-II, IAA Reports Nos. 37-38

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוונים, רומים ויהודים באתר מוזיאון ישראל
  2. ^ עמוס קלונר ובועז זיסו, עיר הקברים של ירושלים בימי הבית השני, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2003. מיקום המערה ‏–‏ נ"צ 13445 17189 ברשת ישראל הישנה (31°48′10″N 35°13′48″E / 31.8027867°N 35.2301128°E / 31.8027867; 35.2301128)
  3. ^ מרית סלוין, מעשה הצליבה באתר סנונית
  4. ^ י. ישראל; י. הוסטר; יעקב באומגרטן קדושה נוצרית בצפון הנגב, אתר מט"ח